מן הארכיון: קיסר העיר ועכברושיה: דברים מתוך ערב לזכר יורם בר

Posted on 3 בספטמבר 2009 של

0


יורם בר

יורם בר

שיר וסיפור קצר שהובאו בערב לזכרו של עיתואי הרוק הירושלמי יורם בר, שנערך בגדה השמאלית בתל אביב ב-7 באוגוסט 2009, בהשתתפות ברברה, יום גאגאצי (פישוף/רכס/קצנשטיין), ההם, רן סלוין, גיל רוזנטל/השדה ומוריס.

הוא לא היה אמן, משורר או אמרגן. הוא לא הפיק, וגם לא שר. הוא לא היה נגן. הוא לא עסק בפוסט פרודקשן, ולא בעיבודים. הוא לא הוציא שום תקליט. הוא לא היה להיט. אבל בראש היה לו ג'וק, או אולי זו הייתה שריטה, לקצב של הרוק. לשירים עם נשמה. הוא ראה את כל ההופעות של הגדולים הידוענים, אך היתה לו במיוחד סימפתיה ליורקים, לבועטים. לאלו שעשו ולא דיברו, שצעקו ולא שתקו. ששנאו ולא אהבו, שכיסחו ולא ליטפו, שאמרו ת'אמת בפנים, את מה שהרגישו כולם בבטן בפנים.

*  *  *

אנשים כמונו שונאים בדרך כלל ציטוטים של חז"ל. אבל מה לעשות, מדי פעם היו לחז"ל האלו יציאות טובות, כמו "אין נביא בעירו", וכתוצאה – הנה אנחנו כאן, בתל אביב, ולא בירושלים, מעלים את הערב הזה לזכרו של האדם שלאורך עשור או יותר היה הקול של האנדרגראונד והאנדרדוג הירושלמי.

אני זוכר שלפני כמה שנים פניתי לגורמים מוסמכים של מדור המוזיקה ב"כל העיר", מדור שבזכותו של יורם הפך לאחד מנכסי צאן הברזל של הכתיבה והביקורת המוזיקלית בארץ, והצעתי להם לארגן ערב לזכרו. רוצים לדעת מה היתה התשובה? התשובה היתה שהנה אנחנו כאן, היום, בתל אביב.

אבל עזבו אתכם מכל זה. אנחנו כאן הערב כדי לעשות כבוד ליורם. באנו כדי לנגן ולהרעיש ולפוצץ את האווירה כדי שהוא יהיה מבסוט. ואם הוא לא יבוא בעצמו, אז לפחות שנדע שרוחו היתה איתנו הלילה.

מאחר ואני איש של סיפורים, אני רוצה לספר לכם שני סיפורים קצרים ואישיים. פעם הזדמן לי לשבת עם יורם ב"שונרא" ותקף אותנו רעב. הצעתי לו ללכת לקיוסק של רבחי לאיזה סנדוויץ' שניצל, אבל הוא הציע ללכת לקיוסק בכיכר ציון.

"עכשיו הזמן הכי טוב לזה", אמר, "עכשיו הנקניקיות ספגו את כל המים והן עבות ונפוחות כמו אני לא יודע מה".

יורם עכבר הלילה בטח יודע מה הוא אומר.

יצאנו משונרא ופנינו לכיכר ציון, כשיורם ממשיך ומתאר את הנקניקיות ואת עוביין וטעמן ואת שאר תכונותיהן. וכבר התחלתי לתהות ביני לבין עצמי כמה נקניקיות כדאי לאכול, אם שתיים בלחמנייה אחת או בשתי לחמניות.

הגענו לכיכר. הקיוסק היה סגור.

יורם כתב כמעט על כל דבר ב"כל העיר", אבל בעיקר על מוזיקה. הסיפור השני שלי קשור לאהבתו הגדולה אליה, למוזיקה. וזה סיפור על מוזיקה, או יותר נכון איך יורם אהב וחי מוזיקה.

במשך תקופה קצרה תיקלטתי ב"שונרא" בימי שישי כשאני מפגיז את אוזני הקהל בכסאח הכי גדול שיש. יורם ודודי היו באים יחד מדי שישי, מטילים עוגן ליד שולחן, יושבים עם בירה וסיגריה ועל פניהם ארשת של דבקות כזו, כמו של דתיים בבית כנסת. לא אומרים דבר ולא מחליפים מבט.

עד שפעם שמתי את (Welcome Home (Sanitarium של מטאליקה. ואז, אחרי כמה שניות, קם לפתע יורם וצעק: "מוריס, אתה מלך". אחרי כמה ימים זה היה גם חרוט על הדלת של השירותים.

יורם, יכול להיות שאני מלך, בכתבות שלך הכתרת הרבה מלכים. אבל רק קיסר ומעלה יכול להכתיר מלכים. ואתה היית קיסר העיר ועכברושי הלילה שלה.

ועליך אמרו מטאליקה:
My Body Lies, But Still I Roam
Yeah, yeah (שזה אומר אמן ואמן)

עוד:
רוקבר – ארכיון כתבות המוזיקה של יורם בר
בן שלו על יורם בר ("גלריה", 7.8.2009)
עוד טקסטים של מוריס בבלוג של אוגנדה

מודעות פרסומת