פרשת השבוע [10]: שמות

Posted on 8 בינואר 2010 של

1


שבת כ"ג טבת תש"ע, ספר שמות, פרשת "שמות".

פרולוג: ספר שמות עוסק ברובו בעבדותם של בני ישראל במצרים וביציאתם משם "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובאותות ובמופתים", ככתוב בו וב"הגדה של פסח". רוב האנשים שקוראים בתנ"ך חושבים שעבדותם של ישראל במצרים באה כתוצאה מהשתקעותם שם ומשינוי לרעה שחל ביחס כלפיהם מצד המצרים, ובראשם פרעה.

אלא שעל פי התורה עבדותם של בני ישראל נגזרה עליהם מראש, והיא חלק מ"תוכנית אלוהית", ככתוב בספר בראשית (פרשת "לך לך", פסוקים י"ג-י"ד) כשאלוהים אומר לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי [מצרים] אשר יעבודו דן [אשפוט, אעניש] אנוכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

זאת אומרת שכל מה שקרה, כל מה שהתגלגל מאז, לא קרה אלא כדי שיעקב ובניו יירדו למצרים, ובני ישראל ישתעבדו וייתקעו שם כמה מאות שנים. גם על פרעה של ימי משה נגזר להיות רשע רק כדי שאלוהים יעמוד במילה שלו. ואחרי כל זה עוד אומרים לנו שיש דבר כזה "חופש הבחירה". חשבתי להביא לכם את תלי התלים של המדרשים, הפלפולים וההסברים שנתנו חכמי ישראל, החל מחז"ל וכלה ברמב"ם, בנושא זה, אבל לא הבאתי, כי אני מעדיף את ההסבר שלי: אלוהים פשוט חי במטריקס.

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את [עם] יעקב איש וביתו באו […] וימות יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. צאצאיהם של יעקב ובניו, שבחלוף השנים פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, המשיכו לשבת בארץ גושן ולרעות את צאנם ובקרם בשקט ובשלווה. יוסף, כזכור, גם סידר להם פטור ממסים, ולכן הם לא היו משועבדים לפרעה כמו שאר תושבי מצרים.

ההיסטוריה משתכתבת

ויקום מלך חדש אשר לא ידע את יוסף. האמת שהוא הכיר גם הכיר את יוסף. כל העם הכיר את יוסף. לאן שלא פנית אז במצרים היית נתקל בבניין שעליו שלט האומר: "נבנה בשנת כך וכך לצפנת פענח עבד פרעה".

פרעה החדש, שלא סבל את ההנצחה הזאת, החליט למחוק כל זכר לשמו של צפנת הזה במצרים. הוא שלח גדודים מצבאו, ואלו פשטו על כל הארץ, הרסו את כל המצבות ומחקו את כל הכתובות שבהן הופיע שמו של יוסף. הוא לא הסתפק בכך, ושלח גם המוני פקידים לנבור בארכיבים ולמחוק כל מסמך שבו מוזכר יוסף. בגלל זה לא מצאו הארכיאולוגים בחפירותיהם במצרים כל זכר ליוסף ו/או צפנת פענח (הם גם לא מצאו זכר לעוד דברים שמוזכרים בספר שמות, אבל זה כבר סיפור אחר).

יום אחד מתייצב בפני פרעה שר הכלכלה, ומביא עמו צרור פפירוסים ישנים נושנים.
– "הוד מלכותו, את אלה מצאתי היום. וחשבתי שאולי יהיה ברצונו לדעת מה כתוב בהם".
– "ברצוני, ברצוני".
– "הוד מלכותו. מסמכים אלה הם אוסף צווים וחוקים שקשורים לבני ישראל".
– "מי? הרועים האלה בארץ גושן?".
– "כן הוד מלכותו".
– "מה אומרים החוקים האלה?".
– "הוד מלכותו. החוקים והצווים הללו נחקקו על ידי צפנת פענח, ובקיצור הם אומרים שבני ישראל הם אנשים חופשיים ולא משועבדים להוד מלכותו כמו שאר המצרים. כמו כן הם בעלי זכויות על האדמה שהם יושבים בה ואי אפשר לעקור אותם משם. יש עוד משהו…", ממשיך השר, אך משתתק למראה פרצופו ההולך ומתקדר של מלכו.
– "תמשיך, תמשיך. מה יש עוד?", מסנן פרעה בניסיון להשתלט על כעסו הגואה.
– "הוד מלכותו. יש כאן מסמך שאומר שמגיעה להם, ולצאצאיהם אחריהם, אספקת מזון חינם, כמו לכוהנים".
– "וכמה הם היום צאצאיהם של אלו?".
– "600 אלף גברים בוגרים בלי להביא בחשבון נשים וילדים. אז, כשהם באו, הם היו רק שבעים".
– "מה אתה אומר. בטח משריצים ילדים".
– "כן, הוד מלכותו. ולפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור הריבוי הטבעי שלהם הוא הגבוה בממלכה. ולרוב הם מולידים תאומים ושלישיות".
– "אני מודה לך על שהבאת זאת לידיעתי", אומר פרעה. "תשאיר את המסמכים האלה כאן. אני רוצה לעיין בהם בעצמי. אגב, מי אמרת שמצא אותם?".
– "אני בעצמי הוד מלכותו. מצאתי אותם בכספת נסתרת שגיליתי במשרד שלי, שהיה גם משרדו של צפנת פענח".
– "עוד מישהו יודע על התגלית הזו?".
– "לא, הוד מלכותו. לא הספקתי להודיע. באתי ישר אל הוד מלכותו".
– "טוב עשית, והוד מלכותי יגמול לך על כך. היה שלום".

שר הכלכלה המסכן! מאין לו לדעת שהמילים "היה שלום" הן סיסמה מוסכמת בין פרעה לשומרי ראשו, ושראשו יותז ברגע שייצא מהחדר? לאחר שיוצא שר הכלכלה לפגוש את גורלו ולהיפרד מראשו, קורא פרעה לראש השירות החשאי שלו, אפס-אפסס, לפגישה.

– "We've got a situation", הוא אומר, ומוסר לו בקצרה את דברי שר הכלכלה ז"ל. "אני רוצה רעיונות. התוכנית שלי היא לשעבד את בני ישראל כמו את כל המצרים. אצלי לא יהיו פריבילגיות".
– "הוד מלכותו, למה לא להשמיד את המסמכים וזהו?".
– "לא. זה יהיה פשוט מדי. אני רוצה מהלך מבריק, איזה הבה ונתחכמה לו".
– "הוד מלכותו, יש לי רעיון".
– "בוא נשמע".
– "אולי נוכל לזייף את המסמכים".
– "איך לזייף?".
– "נוסיף מילים, נמחק מילים, נשנה תאריכים וכדומה".
– "אממ… נשמע מעניין. כן…", מהמהם פרעה כשהוא נובר בפפירסת (ניירת של אז). "למשל, במסמך הזה, שמעניק להם זכויות על הקרקע, אפשר להוסיף 'תאריך תפוגה'".
– "חוכמתו של הוד מלכותו הופכת את כולם לטיפשים", אומר אפס-אפסס ומשתחווה.
– "כן, אני יודע", עונה פרעה. "טוב, בוא נעבור על המסמכים ונחליט מה עוד אנחנו יכולים לשנות. הנה מסמך שמקנה להם זכות למזון חינם כמו לכוהנים. לא יכול להיות שכולם כוהנים. אפשר לשנות את הנוסח באופן שישתמע ממנו שרק לכוהנים מביניהם, אם בכלל יש להם כאלו, מגיע מזון חינם".

פרעה צורר את כל המסמכים, ומושיט אותם לשר. "תעדכן אותי יום-יום איך מתקדם המבצע הזה. דרך אגב, צריך לתת לו שם צופן. יש לך רעיונות?". אפס-אפסס מהרהר. "כן, הוד מלכותו. אולי 'מה נשתנה'. לזכר השינויים שנעשה במסמכים, שישנו את חיי בני ישראל", הוא אומר. "לי זה מזכיר שיר שלמדתי פעם בגן או בכיתה א', אבל שיהיה", חותם פרעה.

מפת הדרכים (או: תוכנית ויסקונסין)

בשלב הראשון יוצאת הזמנה מלכותית לכוהני כל הדתות ברחבי הממלכה לבוא להשתתף ברב שיח על ענייני דת שונים הנערך בחסות הוד מלכותו. ההזמנה נשלחה גם לשבטי בני ישראל. ראשי השבטים, שהתכנסו כדי לדון בעניין, לא ידעו כיצד לענות. הרי אין דבר כזה אצלם כוהנים. הם עובדים אל שאין לו גוף, ולא דמות גוף, שלא רוצה, לפחות בינתיים, קורבנות וטקסים. אל שמעניין אותו רק דבר אחד וזה: שלכל גבר תהיה מילה.

– "אבל לא יכול להיות שלא יהיה לנו ייצוג בכנס הזה", אומר ראש שבט לוי. "אנחנו צריכים לשלוח אנשים שייצגו את הדת הייחודית שלנו. אתם רוצים שיחשבו שאין לנו דת?".
– "יש לנו דת שלא צריכה כוהנים", עונה ראש שבט יהודה. "וגם לא אכפת לי מה הם חושבים".
– "אבל לי אכפת", עונה ראש שבט לוי.
– "אם אכפת לך, אז תלך אתה", אומר ראש שבט אשר, "ועכשיו די. בואו נפתח שולחן, נהייתי רעב מרוב דיבורים".

שבט לוי שולח אל הכנס נציגות נכבדה מאוד בראשותו של גדעון, ראש השבט, שגם נפגש עם מזוזס, השר לענייני דתות. גדעון מציג את בני שבט לוי ככוהניהם של בני ישראל. "למעשה, כל השבט שלנו עוסק אך ורק בענייני דת", הוא אומר. השר מזוזס מעניק לגדעון תעודה מלכותית המכירה בלויים כ"כוהנים לבני ישראל". ככה הפך שבט לוי לשבט כוהנים.

השלב השני במבצע "מה נשתנה" מתחיל יום בהיר אחד, כשבארץ גושן מופיעים עובדים של ממ"מ (מינהל מקרקעי מצרים), שמדדו את כל הקרקעות. הם מסבירים לתושבים כי ממ"מ עומד לעשות שינויים מרחיקי לכת בתב"ע, ושקרקע חקלאית רבה תופשר לבנייה. מובן שבני ישראל שמחים לשמוע זאת, ומסייעים למודדים ככל יכולתם, וגם מארחים אותם בלבביות בבתיהם.

בשלב השלישי מודיעים לתושבים כי כדי להכשיר את הקרקעות לבנייה יש לערוך עבודות תשתית כגון סלילת כבישים, חפירת תעלות וכיו"ב. על פי התוכנית, שהוצגה על ידי שר התשתיות בפני ראשי השבטים, העבודות תמשכנה שנה, וכנהוג במצרים התושבים עצמם ישתתפו בעבודות. כל שבט יעבוד חודש.

– "אבל אנחנו 13 שבטים", אומר ראש שבט אפרים.
– "לא", עונה השר. "לפי מה שידוע לנו אתם 12. הכוהנים, שכהונתם אומנותם, פטורים מעבודה. הבנתי שאצלכם שבט לוי הם הכוהנים".
– "אין דבר כזה אצלנו כוהנים", אומר ראש שבט ראובן, מאדים מכעס.
– "או כן! יש לכם. גם שלחתם אותם לכנס לפני כמה חודשים", אומר השר ופונה לצאת. "אני מצפה כי תתרמו את חלקכם כאזרחים מצריים נאמנים. אשלח את המנכ"ל שלי לקבל את 'לוח התורנות השבטית'. ולפני שאשכח, תודה על הארוחה הנפלאה שערכתם לכבודי", הוסיף בעודו לוחץ את ידו של ראש שבט אשר. "המנה העיקרית היתה ממש דליקטס. איך אמרת שקוראים לה?".
– "'סיר הבשר', הוד מעלתו".
– "אה, כן! 'סיר הבשר'. שם מתאים. ובכן, היו שלום".

דומם שטה תיבה

לא עוברות שנים רבות ובני ישראל מוצאים עצמם משועבדים טוטלית לפרעה, בדיוק כמו יתר התושבים. כל זכויות היתר שהיו להם מימי יוסף בוטלו, הם נדרשו לשלם דמי חכירה מופקעים בגין הקרקע עליה עמדו בתיהם, ולצורך כך מכרו את צאנם ובקרם. ומאחר ולא היה להם כבר מה לרעות, הולאמו אדמות המרעה שלהם.

בנוסף לכל הצרות הללו, נחתה עליהם אחת חדשה. פרעה, בהתייעצות עם שריו ויועציו, חוקק את "חוק הפיקוח על לידת הזכרים". החוק הוחל על כלל האוכלוסייה במצרים, כולל כוהנים, ככתוב: ויצו פרעה לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד היאורה [לנילוס] תשליכוהו וכל הבת תחיון. מונו פקחי ילודה שעבדו בצמוד למיילדות והיו אחראיים לאכיפת החוק החדש. אלא שהאכיפה היתה סלקטיבית. בארץ גושן בכלל, ועל בני ישראל בפרט, נאכף החוק בקפדנות יתרה, ואילו בשאר חלקי הארץ האכיפה היתה רופפת אם בכלל.

בארץ גושן חי לו כוהן אחד משבט לוי בשם עמרם בן קהת בן לוי. לעמרם לא הלך בחיי הכהונה. בעוד אחיו ודודניו, בני יצהר ומררי, התקדמו במעלות הכהונה שאך זה נוצרה, הוא נשאר הרחק מאחור, תקוע במשרת מוהל מחוזי.

פעם, בברית מילה שערך בעיר הגדולה רעמסס, פגש את דודתו יוכבד בת לוי, שאותה לא ראה עידן ועידנים. למרות גילה, יוכבד עדיין נראתה טוב, ואפילו טוב מאוד בתנאי תאורה מסוימים, כמו חדר מיטות למשל. עמרם מעולם לא הבין למה נשארה רווקה ודחתה את כל מחזריה.

– "היי, עמרם! מה שלומך? מה אתה עושה כאן?".
– "אני המוהל", הוא עונה לה.
– "מוהל? אתה? לעולם לא הייתי חושבת שעמרם בן קהת יהיה מוהל. תמיד פחדת מדם. אני זוכרת איך היית מתעלף בכל פעם שראית את סבא לוי שוחט תרנגולת".
– "מה לעשות? קשיי פרנסה, את יודעת. אבא לא השאיר לנו הרבה".
– "בוא! אני מזמינה אותך אלי לארוחה, אתה גם יכול ללון אצלי. נשב קצת, נפטפט, ניזכר בימים היפים ההם".

עמרם ויוכבד מעבירים את הערב בנעימים. הארוחה מצוינת, והיינות עוד יותר. באותו לילה הפריז עמרם בשתייה, ולא זכר מה קרה לאחר ששתו את הבקבוק הרביעי. הוא מתעורר בבוקר עם חמרמורת נוראית ומוצא את עצמו במיטה עם דודתו, שניהם עירומים כביום היוולדם. כעבור מספר שבועות באה יוכבד לבקרו.

– "אני מאחרת", היא אומרת בפנים חמורות.
– "מאחרת למה?".
– "מאחרת במחזור. אני בהריון. ואתה האבא".
– "הריון? אני אבא? של מי?", מתבלבל עמרם.
– "אני הרה ממך", היא עונה. "אתה לא זוכר את אותו לילה?".
– "אני זוכר שהשתכרתי ושבבוקר התעוררתי במיטה שלך".
– "ומה אתה חושב שעשית מאז שהשתכרת ועד שסוף-סוף הנחת לי והלכת לישון?", מקנטרת אותו הדודה. "לא ידעתי שיש גברים כאלו במשפחה שלנו. בטח יש בך דם נוכרי".
– "אבל…".
– "שום אבל", היא קוטעת אותו בפסקנות. "אנחנו מתחתנים מחר. כבר עשיתי את כל הסידורים".

היו אלה נישואי תועלת משני הכיוונים. יוכבד נשאה לאיש צעיר בעל און בלתי נדלה, ואילו עמרם זכה לאשה בעלת הון ניכר, והם חיו ברווחה בביתה המפואר. עמרם גילה שם את הספרייה של סבא לוי, ובה מצא, בין היתר, את כתב היד של "התורה", ספר שלוי עסק בכתיבתו עוד בארץ כנען. עמרם החל לערוך את הספר על מנת להוציאו לאור והוסיף לו גם פרקים חדשים.

תינוק חמוד

שמונה חודשים לאחר נישואיהם נולדת לזוג המאושר בת, והם קוראים לה מרים. אחריה נולד בן, אהרן, שנולד בדיוק לפני ש"חוק הפיקוח על לידת הזכרים" נכנס לתוקפו. שלוש שנים עוברות, והנה יוכבד שוב כורעת ללדת. שניהם מתפללים שזו תהיה בת, אבל אלוהים לא שועה לתפילתם ויוכבד יולדת עוד בן. האם האומללה מחביאה אותו שלושה חודשים, אבל ככל שהוא גדל הופכת הסתרתו למסובכת יותר, וכאשר היא נוכחת לדעת שאין ביכולתה להסתיר אותו יותר היא שמה את התינוק בתיבת גומא (קנה סוף) מצופה בזפת, שתהיה עמידה במים, ומניחה את התיבה בין קני הסוף על שפת הנהר.

באותו יום יורדת בתיה, בת פרעה, לרחוץ בנהר בלוויית נערותיה. ותרא את התיבה בתוך הסוף […] ותפתח [את התיבה] ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר: "מילדי העברים זה. איזה תינוק חמוד. למה אתה בוכה חמודי?". היא לוקחת אותו בזרועותיה ומאמצת אתו אליה. בכיו של התינוק הולך ונרגע, והוא נרדם עליה.

– "תראו אותו", מתמוגגת בתיה. "איך אפשר להפקיר תינוק כזה? אני אקח אותו ואגדל אותו".
– "הוד מעלתה", מעיזה אחת מנערותיה להעיר, "הוא מילדי העברים. והוד מלכותו אביך הוציא צו…".
– "הו! אני יודעת", קוטעת אותה בתיה, "אבל החוק הזה לא חל על משפחת המלוכה. חוץ מזה, הוד מלכותו אבי אף פעם לא אמר לי לא".
– "אבל הוד מעלתה", מעירה נערה אחרת, "התינוק הזה עדיין יונק. הוא צריך מיינקת".
– "כן, את צודקת, את מכירה מישהי?".
– "אני מכירה, הוד מעלתה", נשמע קול. מרים, שהסתתרה כל הזמן כדי לראות מה יקרה לאחיה, יוצאת מבין סבכי השיחים.
– "מה שמך ילדתי?", שאלה בתיה.
– "פועה, הוד מעלתה", עונה מרים, חוששת למסור את שמה האמיתי.
– "ואת מכירה מיינקת טובה ואחראית?".
– "כן, הוד מעלתה. יש אחת בשכונה שלי. קוראים לה שפרה".
– "שפרה מה?".
– "שדה-תירס. הוד מעלתה. שפרה שדה-תירס".
– "היא מצרית?".
– "לא, הוד מעלתה. מבני ישראל".
-"לא קראו לה לפני כן קורנפלד? אולי עברתה את שמה?".
-"לא הוד מעלתה".
– "טוב. רוצי לקרוא לה, ואני אחכה כאן".

מרים רצה הביתה ומוצאת את אמה שוכבת במיטתה בוכייה. "אל תבכי אמא, התינוק ניצל בידי בת פרעה, שגם רוצה לאמץ אותו. היא מחפשת מיינקת ואמרתי לה שאני מכירה אחת. בואי מהר איתי היא, מחכה לך". למשמע דברי בתה מתעודדת יוכבד וקמה מהמיטה, רוחצת את פניה ונחפזת עם מרים להתייצב בפני הנסיכה. בדרך מספרת לה מרים כי היא נתנה לבתיה שמות בדויים.

הן יוצאות לדרך, ומוצאות את בתיה יושבת על שטיח מפואר, התינוק עדיין רדום בזרועותיה, נערותיה עומדות סביבה ומנפנפות עליה במניפות מנוצות יען ומפזמות שיר ערש מצרי:  "דומם שטה, תיבה קטנה, על היאור הצח, ובתיבה…".

לאחר משא ומתן קצר מסכמת יוכבד/שפרה את תנאי העסקתה, עד שהתינוק ייגמל. בתיה עומדת על כך ששפרה תביא את התינוק אליה לארמון מדי שבוע כדי שתוכל לאמוד מקרוב את התפתחותו.
– "הוד מעלתה, מה שמו של התינוק הזה?", שואלת יוכבד.
– "אה, טוב שהזכרת לי", עונה הנסיכה, "אין לו עדיין שם". היא מהרהרת רגע. "אולי משוי. לא, לא נשמע טוב. נקרא לו משה, כי מן המים משיתיהו". לאחר שנתיים (זה היה אורכה של תקופת הינקות בימים ההם) מחזירה שפרה/יוכבד את משה לבתיה, אל ארמון המלוכה, ויהי לה לבן.

אפילו פרעה רווה נחת מנכדו המאומץ. אם חשד שהוא מילדי העברים, הרי שלא הביע חשד זה במילים. הנכד וסבו המאמץ היו כמעט תמיד יחד, בלתי נפרדים. אפילו בישיבות רשמיות עם שרי וגדולי הממלכה היה יושב על ברכי פרעה, כביכול נוטל חלק בדיונים.

מבחן הדעת

פעם אחת, בזמן שעורך פרעה קבלת פנים רשמית לשגרירים ממדינות שונות, שולח משה את ידו, מסיר את כתרו של פרעה ומניח אותו על ראשו. כל השגרירים מחייכים, אך פני החרטומים והיועצים מתקדרות.

– "מה קרה?", שואל פרעה את החרטום הראשי שלו. "מה לא בסדר?".
– "הוד מלכותו, אנו חוששים שזה סימן לבאות".
– "איזה באות?".
– "אנו חוששים שהילד הזה יהרוג אותך וימלוך תחתיך".
– "וכל זה על סמך מעשה ילדות של תינוק שרוצה לשחק עם הסבא שלו?", שואל פרעה בחומרה.
– "הוד מלכותו, תפקידנו הוא להתנבא ולהתריע, ותפקידך הוא להחליט".
– "אז מה אתם אומרים?".
– "הוד מלכותו, אנו ממליצים להרוג את הילד".
– "מה??", מזדעק פרעה. "להרוג אותו? אתם משוגעים לגמרי".
– "הוד מלכותו…", מגמגם החרטום הראשי. "אנחנו…".
– "כן, כבר אמרת לי שאני מחליט".
– "הוד מלכותו", נשמע קול מבין השגרירים. שגריר מדיין עומד על רגליו ומבקש את רשות הדיבור.
– "דבר יתרו, כוהן מדיין", אומר פרעה. "דבריך תמיד היו דברי טעם".
– "הוד מלכותו. אם מה שאומרים חרטומיך נכון, אז לתינוק הזה יש דעת".
– "לידיעתך, לתינוק הזה קוראים משה", אומר פרעה, "אבל תמשיך".
– "אפשר לעשות לו את 'מבחן הדעת'".
– "מה? היי-קיו?".
– "היי-קיו, הוד מלכותו?".
– "לא חשוב. מה זה 'מבחן הדעת'?".
– "הוד מלכותו. נביא לפניו שתי קערות, אחת מלאה זהב והשנייה מלאה גחלים. אם ישלח ידו לזהב, יש בו דעת והוא מסוכן. אם ישלח ידו לגחלים אז אין בו דעת, ובשבילו כתרך אינו אלא צעצוע".
– "יפה דיברת", עונה הוד מלכותו. "הביאו את הקערות. אנו נבחן אותו מיד".

הקערות מונחות בפני משה. הוא מביט בהן וחושב על אוכל, אבל הצבעים מוזרים. מעולם לא ראה אוכל בצבעים כאלו. האוכל הצהוב נראה לו נוצץ וקר ומגעיל. לעומת זאת, האוכל השני, האדמדם-זהבהב והחמים, נראה לו יותר טעים. הוא שולח את ידו, אוחז בגחל ומכניסו ישר אל פיו. יללותיו של משה האומלל קורעות את האוויר. רופאי המלך מוזעקים מיד, ומבהילים אותו למרפאת הארמון.

כולם המומים. פרעה נראה המום מכולם. החרטומים גם הם החווירו. החרטום הראשי נראה כאילו הוא עומד להתעלף מפחד. "אז מה?", אומר פרעה, קולו רועם ברחבי האולם. "הוא רוצה להרוג אותי ולרשת אותי?". בעודו מדבר, נכנס שליח עם פיסת פפירוס ומסמן כי מדובר בהודעה דחופה עבור המלך.

פרעה נוטל את הפפירוס וקורא אותו. "הרופאים אומרים ששלום לו, הכוויות לא רציניות". למשמע הדברים הללו חוזר הצבע ללחיי החרטומים. "אבל", ממשיך פרעה, "לשונו נכוותה קשות ואי אפשר לתקן את הנזק. כל חייו יישאר כבד פה וכבד לשון", הוא מחווה בידו לחרטומים. "תודה לכם רבותי על עצתכם המועילה. כרגע איני נזקק לשירותיכם הנאמנים", מוסיף פרעה בקול נוטף סרקזם. "היו שלום". החרטומים החיוורים משתחווים ויוצאים מהאולם כדי להיפרד מראשיהם.

בחזרה לשורשים

כאשר גדל משה והיה לבחור, נודע לו איכשהו כי הוא עברי מבני ישראל. ויצא אל אחיו וירא בסבלותם. יום אחד, בשעה שהוא מסתובב באתר בנייה כלשהו, הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי […] ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך [היכה] את המצרי ויטמנהו בחול.

לאחר כמה ימים, באתר בנייה אחר הוא מבחין בשני עברים הולכים מכות. אחד מהם תוקע סנוקרת בסנטרו של השני, ומפיל אותו בנוקאאוט.
ויאמר [משה] לרשע: "למה תכה רעך?".
ויאמר [הרשע]: "מי שמך לשר ולשופט עלינו? אולי תהרוג גם אותי כמו שהרגת את המצרי?".

משה נבהל. אכן נודע הדבר, הוא מהרהר. אחרי שבוע, בשעה שהוא יושב בבית המרזח החביב עליו, מגיעה לשם אחת מנערותיה הנאמנות של אמו המאמצת ובפיה הודעה בהולה: מאן דהו פתח עליו פה לפני פרעה והשטנקר שהוא עברי וגם הרג מצרי; פרעה שפט אותו שלא בפניו וגזר עליו מוות, ועל כן עליו לברוח מיד ממצרים. הנערה מוסרת לו כיס עור מלא מטבעות זהב ומסתלקת.

משה לא מתמהמה הרבה, קונה קצת ציוד ומזון ונושא רגליו ובורח לארץ מדיין. בהגיעו לשם הוא מתיישב, כרגיל בסיפורי התורה, ליד הבאר. לאחר זמן מה מגיעות למקום שבע רועות צעירות, כולן בנותיו של יתרו כוהן מדיין, מיודענו מ"מבחן הדעת", ודלו מים כדי להשקות את צאנן. ויבואו הרועים ויגרשום. משה הגיבור נחלץ לעזרתן, מגרש את הרועים הרעים ומשקה את הצאן של יתרו.

הבנות חוזרות הביתה אל רעואל אביהן (ליתרו היו שבעה שמות: יתרו, יתר, רעואל, חובב, חבר, קיני ופוטיאל), עם לב מלא שמחה ודיצה. יתרו מתפלא לראות אותן מוקדם בבית. "מה יום מיומיים?", הוא שואל אותן.
– "הו אבא, אל תשאל", עונה הבת הבכורה. "היום הגיע לבאר איש מצרי שלא נתן לרועים הרעים לגרש אותנו. איזה פייטר! היית צריך לראות איזה מכות נתן להם".
– "שכחת להגיד גם כמה הוא חתיך", מוסיפה בת אחרת.
– "ואיפה הוא? איפה הנימוסים שלכן? למה לא הזמנתן אותו לאכול?".

קיצורו של עניין, משה מוזמן לאכול עם יתרו ובני משפחתו, ומותיר רושם חיובי על המארחים.
– "מה שמך אדוני?", שואל יתרו.
– "מסה".
– "מסה? איזה שם זה? אתה מצרי, לא?".
– "לא אדוני, אני לא מתרי (מצרי), אני מבני ישראל והסם שלי הוא מסה, ולא מסה. מסה עם סי"ן לא עם סמ"ך".
– "אה, משה! אתה לא משה שהיה הנכד המאומץ של פרעה? זה שנכווה בלשון עם הגחלת?".
– "כן, נכון", עונה משה.
– "האמת שאני אשם בזה", מודה יתרו, ומספר למשה מה קרה באותו יום בחצרו של פרעה.

יתרו מזמין את משה להתארח בביתו, ודבר מוליד דבר והוא משתקע שם. לאחר כמה חודשים נושא משה לאשה את בתו הבכורה של יתרו, ציפורה, והיא הרה לו ויולדת בן. משה קרא לו גרסום [גרשום], כי אמר: גר הייתי בארת [בארץ] נכריה.

תקלה תסריטאית

בינתיים, במצרים, פרעה מתפגר. בני ישראל, שחשבו שאולי עם מותו תתבטלנה גם גזרותיו, טעו בגדול. הפרעה החדש מחמיר מקודמו ומכביד את הנטל אף יותר. ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו […] וישמע [סוף-סוף] אלהים את נאקתם ויזכור אלהים [ואנחנו חשבנו שאלוהים לא שוכח כלום] את בריתו את אברהם ואת יצחק ואת יעקב.

היינו מצפים שבשלב זה אלוהים יעשה משהו ויוציא את בני ישראל מיד משם. אבל לא. מסתבר שלאלוהים יש זמן. חוץ מזה, הכל אצלו הולך לפי התסריט ושום דבר לא יגרום לו לסטות ממנו. אפילו בכי ויללות ואנחות ותינוקות טובעים. אבל לפחות הוא לוקח את מצבם הקשה של בני ישראל לתשומת לבו, שנאמר: וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. גם זה משהו.

ובחזרה למדיין, שם מתנהלים חייו של משה על מי מנוחות, ויש לו כבר אשה וילדים שהוא צריך לפרנס. יתרו סידר לו אצלו ג'וב בתור רועה, והעבודה החדשה מוצאת בעיניו חן. הוא אוהב לשוטט במדבריות, בשקט הזה שכל כך שונה מהמולת חצר המלוכה שבה הורגל.

יום אחד, במהלך שיטוטיו, מגיע משה להר האלוהים, חורב (כינוי להר סיני), שם נתקל בתופעה משונה: שיח סנה שבוער בלי להתכלות. משה רוצה להתקרב ולראות זאת מקרוב. פתאום נשמע קול: "היי! אתה! של [חלוץ] נעליך מעל רגליך כי המקום שאתה עומד עליו אדמת קודש הוא".
משה מביט סביבו ולא רואה אף אחד. זה בטח ה"פטה מורגנה" שסיפרו לי עליה הרועים הוותיקים, הוא מהרהר וממשיך ללכת.
– "היי! מה אתה, חירש?", חוזר הקול, הפעם מתוך הסנה הבוער.
– "סליחה, אתה מדבר אלי?".
– "אלא למי? ועכשיו של נעליך מעל רגליך".
– "אבל אין לי נעליים, אני הולך יחף".
– "אה, נכון! סליחה, טעות בטקסט. טוב, אז תדע לך שאני אלוהי אביך, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב".
– "סליחה, אבל אני לא מכיר את האנסים שהדכרת".
– "אתה רוצה להתחכם איתי?", שואל הקול. "יש לי משימה בשבילך. אתה נבחרת להוציא את בני ישראל ממצרים. אתה תחזור למצרים ותאסוף את זקני ישראל ותלך איתם לפרעה. תגידו לו שאתם צריכים ללכת לזבוח לאלוהים במדבר".
– "אבל…", מגמגם משה.
– "שום אבל. אל תקטע אותי באמצע. אז איפה הייתי? כן. אתם תבקשו ממלך מצרים ללכת לזבוח במדבר. עכשיו, אני יודע שפרעה לא ייתן ללכת בטובות, כי הוא מבין רק את שפת הכוח. ואני אדבר איתו בשפה הזאת שהוא מבין ואני אביא עליו דרבות שהוא לא יידע מאיפה זה בא לו".
– "אבל אדון אלוהים", מתחנן משה, "מי דה יאמין לי סאני פגסתי את אלוהים? גם אני לא הייתי מאמין למיסהו סהיה בא ואומר לי דבר כדה".
– "אתה תלך ותדבר איתם, ואם לא יאמינו לך אתה תעשה להם אותות. תזרוק את המקל שלך והוא יהיה לנחש, ואם לא יאמינו לאות הזה, אתה תכניס את היד לכיס ותוציא אותה מצורעת, תכניס אותה בחזרה ותוציא אותה בריאה".

משה מחייך. הטריקים האלו הזכירו לו את הקסמים שהיו עושים חרטומי פרעה בימי הולדת וכדומה.
– "מה אתה מחייך?", שואל הקול. "אם לא יאמינו לשני האותות האלה, אז תיקח מים מהנילוס, תשפוך אותם על הקרקע והם יהפכו לדם".
– "אבל אדון אלוהים, אני לא איס סל דברים ואני גם כבד פה וכבד לסון".
– "אני יודע וגם שומע שאתה כבד פה", עונה הקול בטון חמור. "אתה תלך עם אחיך אהרון, והוא יהיה לך לפה".

מילה של אבן

משה נכנע. הוא חוזר אל ביתו ומודיע לחמיו כי עליו לשוב למצרים. "אבל יש עליך גזר דין מוות במצרים." אמר לו יתרו. "נכון. איך לא חסבתי על דה".

באותו לילה נגלה אלהים אל משה פעם נוספת ואומר לו: "לך שוב למצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". למחרת נפרד משה מחמיו, לוקח את אשתו ואת בניו (בינתיים נולד לו עוד אחד), והם יוצאים למצרים. בדרך לשם, בשעה שהם חונים לחניית לילה, בא מלאך המוות ומבקש להרוג את בנו של משה כי לא עבר ברית מילה. ציפורה לוקחת אבן צור ומלה אותו בעצמה, וככה מצילה אותו. מתעוררת שאלה קטנה: למה אלוהים לא הזהיר את משה בעניין זה בזמן שדיבר אתו מתוך הסנה? אבל זאת רק שאלה קטנה ולא כדאי להתעסק בה יותר מדי.

משה ואהרון נפגשים בהר סיני, ומשה מספר לאהרון על המשימה שהטיל עליו אלוהים.
– "טוב", אומר אהרון. "אז זה אומר שאני אהיה הסגן שלך".
– "כן", עונה משה. "אלוהים החליט על דה. הלוואי והיה עודב אותי לנפסי. הייתי נסאר רועה. תאמין לי דה כיף חיים להיות רועה כבשים".

מיד בהגיעם לארץ גושן מכנסים משה ואהרון את זקני ישראל, ומשה עושה את האותות ומשכנע את הזקנים שהוא נשלח על ידי אלוהים. למחרת הולכים משה ואהרון לארמונו של פרעה. משה, שמכיר את כל מבואותיו ומוצאיו, נכנס דרך דלת סודית שהיתה ידועה רק לאמו המאמצת בתיה ולו. הם מגיעים לאולם הכתר מבלי שאף אחד ירגיש בהם, ומתייצבים בפני פרעה.

– "מי אתם?", שואל פרעה המופתע כשהוא מבחין בשני האנשים שצצו מולו.
– "אני אהרון וזה אחי משה".
– "לא נעים בכלל", עונה פרעה. "ומה אתם רוצים?".
– "אנחנו משבט לוי. מכוהני בני ישראל", אומר אהרון. "באנו לומר לך שכה אמר יהוה אלוהי ישראל: שלח את עמי ויחוגו [יחגגו] לי במדבר".
– "למה מי מת?", עונה פרעה. "אני לא מכיר את האלוהים הזה שהזכרתם. איך אמרתם שקוראים לו?".
– "אדוני", עונה אהרון.
– "אדוני? אף פעם לא שמעתי על אלוהים בשם אדוני. וגם אם יש אחד כזה, למה מי הוא אשר אשמע בקולו? ואם כבר הוא רוצה משהו ממני, שיבוא הוא בעצמו. כמו שאומרים אצלנו, 'הרוצה את החרטום שייגש הלום'".

ויאמרו: "אלוהי העברים נקרא [ציווה] עלינו ללכת לזבוח לו שלושה ימים במדבר. אם לא נלך, הוא יפגע בנו במחלת הדבר או בחרב".
– "תגיד, למה רק אתה מדבר? מה, אחיך אילם?".
– "לא. הוא נדר נדר שתיקה. אבל מה שאני אומר זה בשמו".
– "זאת אומרת שאתה מדבר בשמו של אחיך, שמדבר בשמו של האלוהים שלכם. מצחיק מאוד. אם חשבתם לעשות עלי רושם עם האדוני הזה, האלוהים שלכם, אז טעיתם בכתובת. אתם התפרצתם לכאן בלי הזמנה מוקדמת – מילא, אתם לא אשמים. האשמים הם שומרי הראש שלי, שעוד מעט יישארו שומרים בלי ראש. אבל אתם מעיזים לבוא ולהגיד לי מה לעשות? לכו לסבלותיכם". אחד מיועצי פרעה גוחן ולוחש דבר מה באוזנו. "מה? זה נכון?", שואל פרעה את היועץ, והלה מהנהן בראשו.

"אומרים לי ששבט לוי פטור מעבודה. בגלל זה יש לכם זמן לבוא אלי ולבלבל לי את המוח עם ה'שלח את עמי הזה'", הוא אומר, ופונה ללבלרו האישי: "כתוב בספר: א', מהיום יושוו תנאי חייהם של הלויים לחיי כלל בני ישראל; ב', מהיום והלאה לא מספקים יותר לבני ישראל את חומרי הגלם לתעשיית הלבנים; ג', למרות הנאמר לעיל, בני ישראל ימשיכו לספק לבנים במתכונת הקודמת".

פרעה פונה בחזרה למשה ואהרון. "עכשיו אתם מבסוטים? אולי כשתהיו עסוקים בעבודה לא יהיה לכם זמן לשטויות", הוא אומר, רומז למשרתיו, והם מסלקים את האחים וזורקים אותם החוצה בבעיטה.

מרמור

למחרת, כאשר מתפרסמות הגזירות החדשות, נקהלים ראשי השבטים והלויים על משה ואהרון.
– "מה עשיתם לנו?", קורא ראש שבט ראובן. "אתם רוצים להרוג אותנו? לא מספיק אנחנו עובדים קשה?".
– "ועכשיו אנחנו צריכים לעבוד כפליים. אנחנו גם צריכים למצוא את חומרי הגלם בעצמנו", מוסיף ראש שבט יששכר בזעם.
– "ואנחנו?", שואל ראש שבט לוי. "אנחנו עד עכשיו לא עבדנו בכלל, ובגללכם אנחנו צריכים לעבוד כמו כולם".
– "זה בגלל שאתם דאגתם רק לעצמכם", צועק עליו ראש שבט שמעון. "עשיתם את עצמכם מורמים מעם".
– "כוהנים אלק!", מפטיר בשאט נפש ראש שבט יהודה. "כל הכוהנים אותו דבר. עלוקות שמתפרנסים על הגב של אחרים".
– "אבל עכשיו זה נגמר", אומר ראש שבט גד. "נגמרו החגיגות של כוהן פה לוי שם".
– "גם משה ואהרון לויים", אומר ראש שבט אפרים. "גם הם יצטרכו לעבוד עכשיו כמו כולם. יאללה, רבוטה".
– "כן!", צועק ראש שבט נפתלי. "תביאו להם טורייה ודלי, שיתחילו בעבודה".

בתוך כל המהומה הזאת משה נושא את ראשו לשמים. "אדוני למה הרעותה לעם הדה? למה סלחת אותי אליהם? מאד [מאז] באתי אל פרעה לדבר בסמך, העם המסכן סלך סובל יותר ואתה לא נוקף אתבע".
– "אתה חושב שאני עיוור?", עונה אלוהים. "אבל אל תדאג, הכל בשליטה. אתה חושב שאני לא יכול להוציא את בני ישראל בצ'יק? אבל בא לי להתעלל בפרעה הזה. איך הוא אמר כשהייתם אצלו? מי אדוני אשר אשמע בקולו? ככה הוא אמר, לא? אתה עוד תראה את אשר אעשה לפרעה, הוא עוד יאכל את הכתר שלו בגלל המילים האלה. לא רק שהוא ייתן לכם לצאת, הוא עוד יגרש אתכם מארצו".

וכאן, בנקודת זמן קריטית זו לבני ישראל ולפרעה, מסתיימת פרשת שמות, ובני ישראל ייאלצו להישאר משועבדים ולהתענות לפחות עד השבוע הבא.

ובשבוע הבא: פרשת "וארא" – אלוהים ממשיך לפזר הבטחות, אבל בני ישראל עדיין נשארים עבדים (טוב רק עוד קצת). אלהים מתחיל להביא את הדרבות שלו על פרעה ועמו, וכרגיל העם סובל יותר ממנהיגיו.

עוד:
פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

מודעות פרסומת