פרשת השבוע [11]: וארא

Posted on 15 בינואר 2010 של

1


שבת א' בשבט תש"ע, ספר שמות, פרשת "וארא".

בשבוע שעבר קטענו את רצף הסיפור מאחר והפרשה הסתיימה לה ככה פתאום, באמצע המתח. השארנו את אלוהים מבטיח למשה ולבני ישראל כי הוא עוד יראה לפרעה מאיפה משתין הדג. והשבוע הפרשה ממשיכה במקום שבו נגמרה הקודמת, כאילו השארנו את הכל על pause. אז עכשיו נלחץ play ונמשיך.

וידבר אלוהים אל משה ויאמר אליו: "אני יהוה". וארא [נגליתי] אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בשם אל שדי ובשמי יהוה לא נודעתי להם.

אלוהים מרגיש שמשה עדיין מפקפק בו וביכולותיו, ולכן מזדרז להבטיח כי הוא עתיד לקיים את בריתו איתם (יעני עם אבותינו הנ"ל) לתת להם את ארץ כנען. וגם שמעתי את נאקת בני ישראל […] לכן אמור לבני ישראל: אני יהוה והוצאתי אתכם […] וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים […] ולקחתי אתכם לי לעם [ולא מעניין אותי אם אתם רוצים בכך או לא] והייתי לכם לאלהים [גם לא מעניין אותי אם אני רצוי בתור אלוהים] והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי [נשבעתי] לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב [ולא מעניין אותי אם אתם רוצים אותה או לא].

משה בא לבני ישראל ומעביר להם את המסר האלוהי, אבל בגלל שהוא עצמו לא לגמרי משוכנע, לא עולה בידו לשכנע את האחרים. בני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. "תגיד לאלוהים שיפסיק להבטיח ויתחיל לעשות", מטיח במשה אחד המאזינים, שהיה בעל פתיל קצר. "אנחנו לא בתעמולת בחירות. אנשים מתים כאן כל יום. תינוקות מתים כאן כל יום. עכשיו לא צריך את ארץ כנען, צריך שחרור מעבדות".

התורה זה לא סטנדאפ

משה חוזר לאלוהים בפחי נפש. "הם לא רותים לסמוע. הם אומרים ססבעו הבטחות". וידבר יהוה אל משה לאמור: בא דבר אל פרעה וישלח את בני ישראל.
– "אבל אלוהים, הרי בני ישראל לא רותים לסמוע אותי, אד אתה חוסב שפרעה יסמע? חות מדה, אמרתי לך יותר מפעם אחת סאני ערל שפתיים".
– "ואני שמעתי אותך יותר מפעם אחת, ויותר אני לא רוצה לשמוע ממך בנושא זה. אמרתי לך שאהרון ידבר במקומך".
– "אבל אלוהים, למה סלא תסלח את אהרון וחלאס? למה אתה תריך להגיד לי ואני אגיד לאהרון והוא יגיד לפרעה, למה כל הסמטוכה הדאת? בעתם למה סלא תדבר עם פרעה יסירות?".
– "כי ככה אני רוצה. אני אלוהים ויש לי פריבילגיות שלכם, האנשים הפשוטים, אין".
– "אבל אדוני, אם תסביר את עתמך אד אנסים יסמעו לך ויאמינו לך יותר".
– "לא רוצה להסביר. אגלה לך בסוד, אבל רק לך: למעשה, אין מה להסביר. יש לי טקסט כתוב שאני קורא מתוכו. מה אתה חושב, שהתורה זה סטנדאפ? עכשיו לך תקרא לאהרון אני רוצה להגיד משהו לשניכם יחד".

אהרון מצטרף לשיחה. וידבר יהוה אל משה ואל אהרון ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים. כאן מופיע לנו פתאום קטע שלא קשור בכלל לרצף הסיפורי. נראה לי שהעורך ו/או המחבר התבלבלו מרוב "העתק" ו"הדבק" ולא שמו לב. אבל מאחר שאני כן שמתי (לב), אז אדלג עליו. זהו קטע משעמם מחץ שבו מפורטים בארכנות וטרחנות יתרה שמות של צאצאי ראובן, שמעון ולוי. אחרי שעברנו את הקטע הזה אפשר להמשיך ברצף.

ויאמר יהוה אל משה: "ראה נתתיך אלוהים לפרעה ואהרון אחיך יהיה נביאך. אתה תעביר לאהרון את כל מה שאני אומר לך והוא יעביר לפרעה, והוא, פרעה ישלח אתכם מארצו".
– "אבל אדון אלוהים, כבר ניסינו את דה בפרסה של סבוע סעבר, ודה לא הדיד לו. להפך", אומר משה.
– "אני יודע. כבר אמרתי לך שאני רוצה להתעלל בו קצת, נכון? לכן אני אקשה את לב פרעה, כי אני רוצה להביא עליו מכות ושבני ישראל ייצאו רק אחרי שאעשה בפרעה ובעמו שפטים גדולים".
– "ובינתיים העם סובל", ממלמל משה.
– "אל תחשוב שלא שמעתי מה שאמרת. רשמתי את זה בתיק האישי שלך. ועכשיו תסתלקו לי שניכם מהעיניים ולכו לעשות את מה שצוויתי".

משה ואהרון נפנים ללכת. "רגע, רק רגע, נזכרתי", אומר אלוהים. "אם פרעה יבקש שתעשו לו מופת או משהו כזה כדי להוכיח לו שאתם מדברים בשמי, אז שאהרון יזרוק את המטה שלו והוא יהפך לתנין" (או נחש. פעם כתוב ככה ופעם ככה).
– "אדון אלוהים", אומר משה, "גם החרטומים…".
– "לא רוצה לשמוע מילה", עונה אלוהים בפסקנות.

שוב מתייצבים משה ואהרון לפני פרעה, ואהרון זורק את המטה שלו, שהופך לתנין/נחש. פרעה וחרטומיו ומכשפיו וקוסמיו התפוצצו מצחוק עד דמעות.
– "לא, אבל ברצינות", אומר פרעה תוך קינוח עיניו. "אתם רוצים להרשים אותי עם קסמים שכל ילד בכיתה א' של הקוסמים יודע לעשות?", הוא שואל, ופונה לחרטומיו: "תראו להם".

החרטומים זורקים את מקלותיהם, וגם הם הופכים לנחשים/תנינים. "תחזרו לזה שכביכול שלח אתכם ותגידו לו שלא התרשמתי. להפך, אפילו התאכזבתי מהמצגת הזו".

דם-דם הופה

משה ואהרון שבים ממצגת הנפל, ניגשים לאלוהים ומודיעים לו שפרעה לא התרשם. "ידעתי", הוא אומר. "האמת שזה היה טריק די זול, אבל אל תדאגו, אני עוד אביא עליו מכות שעוד לא כתובות בתורה. מחר תלכו אליו על הבוקר. תתפסו אותו בדיוק כשהוא מתעורר והולך לעשות פיפי בנילוס. תגידו לו עוד פעם שישלח את עמי ויעבדוני במדבר. ואם הוא לא ישמע גם הפעם, אהרון יניף את מקלו על המים והם יהפכו לדם".

מכת דם היכתה בכל מי ארץ מצרים. לא רק בנילוס. גם המים שהיו באיזה דלי של ספונג'ה, בניאגרה, בעציצים, בברכיים פגועות ואיפה שלא יהיה. נוסף לכך, כל הדגים שהיו בנילוס מתו והסריחו. אבל גם החרטומים הצליחו להפוך מים לדם. איך? אני לא יודע. הרי אמרו לנו שכל, אבל כל, המים במצרים הפכו לדם, אז מאיפה לקחו החרטומים מים? לא חשוב. העיקר שפרעה לא שם על המכה הראשונה.

לבני ישראל היו כמובן מים. מאיפה? אני לא יודע, אבל חז"ל יודעים לספר שהמצרים נאלצו לקנות מים מבני ישראל. רק כך הם יכלו לשתות.

צפרדע (לא איפה שזורקים זבל)

עובר שבוע, וכלום. פרעה לא "שולח את העם" ולא נעליים. החיים ממשיכים להתנהל, והתינוקות ממשיכים למות. אלוהים מאבד את הסבלנות, ושוב קורא אליו את האחים הצייתנים. "תגידו לפרעה שאם גם הפעם הוא ימאן לשלוח את עמי, אז אני אשלח עליו צפרדעים. ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מיטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך".

פרעה, שאלוהים המשיך להכביד את לבו, מסרב גם הפעם לדרישה, ואהרון מניף את מקלו ומורה לצפרדעים לעלות מן הנילוס ולכסות את ארץ מצרים ולשרוץ בכל המקומות המוזכרים לעיל וגם באלו שלא.

זה היה עינוי. מילא שאתה מוצא צפרדע או שתיים או יותר בתוך המיטה שלך או בכיס המכנסיים, אבל לשמוע את הקרקור שלהן בכל מקום, ביום ובלילה – זה היה מוציא אפילו אדם חירש מדעתו. החרטומים מצליחים גם הפעם להעלות צפרדעים מן הנילוס, אבל לא עולה בידיהם לסלקן.

פרעה קורא בבהילות למשה ואהרון, והללו מתייצבים לפניו. ניכר על פרעה שמצבו אינו כתמול שלשום (כנראה בלע כמה צפרדעים). הטון המזלזל בקולו נעלם כאשר פנה אל האחים: "העתירו אל יהוה ויסר הצפרדעים ממני ומעמי ואשלח את העם". "אוקיי", עונה משה. "מחר כל התפרדעים ימותו, חות מאלו סחיות בנילוס עתמו". וכך היה. המצרים נהנים מהשקט שמשתרר פתאום; סרחון הצפרדעים המתות אמנם מורגש בכל מקום, אבל זה עדיין גן עדן לעומת הרעש. אבל מאחר ולפרעה לא היתה מילה של גבר, הוא לא עמד בהבטחתו. גם אלוהים, שרוצה להביא עליו עוד מכות, ממשיך להכביד את לבו.

רוטינה אלוהית

"רוטינה", רוטן משה כשהוא מתלבש בבוקר לפני פגישתו היומית עם אלוהים, "הכל רוטינה. כל פעם 'וידבר יהוה אל משה'. נמאס לי כבר מהפסוק הזה. עוד כמה פעמים אני אשמע אותו?". הוא נועל את סנדליו, ונזכר באותה פגישה שהיתה לו עם אלוהים כשהיה רועה את צאן חמו יתרו. "'של נעליך מעל רגליך', הוא אמר לי, ולא היו לי נעליים. איך היתה אומרת לי אמא בתיה? 'מוטב להיות יחף וחופשי מלהיות נעול נעליים ואסיר'. הלוואי והייתי מתעקש ולא מסכים להיות השליח שלו".

משה חש שהשליחות הזו, שלמעשה נכפתה עליו, היא בית הכלא שלו. מאז אותו יום הוא אינו אדון לעצמו. כל היום "לך אל פרעה", "בוא אל פרעה", "צו את פרעה". אשתו וילדיו, שלא הסתדרו עם משפחתו הביולוגית, חזרו למדיין, והוא כל כך בודד. אחיו אהרון ואחותו מרים היו זרים ומוזרים לו. אהרון השתקן, הקודר, נראה לו חורש מזימות.

חושיו, שהתחדדו בזמן ישיבתו בבית פרעה, שם למד הכל על תככים, מזהירים אותו מפניו. מילא מרים, שהיתה בתולה זקנה ונרגנת, איתה הוא עוד יכול היה לפעמים לשבת, לצחוק קצת ולשיר; אבל עם אהרון – כלום. כל הזמן תקוע עם הספר הזה, "התורה".

– "היי אהרון, מעניין אידה מכה הוא מתכנן להביא עליהם היום. אולי סכרות?", מתלוצץ משה כשהם בדרכם לקבל את סידור העבודה שלהם.
– "שכרות? למה שכרות?".
– "למה לא? אומרים סדה מכת מדינה".
– "אתה מזלזל בכוחו של הקב"ה?", שואל אהרון בפנים חמורות.
– "אני לא מדלדל, עובדה סאני קופת לדום כל פעם סהוא קורא לנו, אבל קתת הומור לא מדיק ולא הורג אף אחד. אתה יודע, עיינתי בספר סלך, 'התורה', ולדעתי חסר בו קתת הומור".
– "זהו ספר קודש. הקדושה היא דבר חמור".
– "אד מה? יעני הקדוסה סוללת הומור?", שואל משה.
– "אין לי כוח להתווכח איתך", מפטיר אהרון בזעף. "חוץ מזה, כבר הגענו".

כינים (זה רק בראש שלך)

"באמת הגיע הזמן שתגיעו", רועם עליהם אלוהים. "הפעם אני אעבור בשתיקה על האיחור הזה. מהיום, אתם מתייצבים לפני עוד לפני שאני מספיק להגיד 'וידבר יהוה אל משה', זה מובן?".
– "כן אדון אלוהים", עונה משה. "דה מובן".
– "ובכן, היום אנחנו עוברים שלב. עד עכשיו לא פגענו באנשים ישירות. היום זה מתחיל להשתנות. אהרון!".
– "אדוני", אומר אהרון ומשתחווה.
– "תניף את המקל שלך ותרביץ באדמה. כל העפר יהפוך ל…", מבטו של האל קולט את משה עומד בצד ומגרד בראשו. "לכינים. כן! זהו זה! העפר יהפוך לכינים".

במכה הזו מנסים החרטומים להילחם אך לא מצליחים. הם מתייצבים בפני פרעה חפויי ראש ומתגרדים ומודים כי זו אצבע אלוהים. אך פרעה לא שומע להם.

ערוב

ערוב, אמרו חז"ל, זוהי תערובת של חיות טרף ושרצים ארסיים שפשטו על ארץ מצרים והרגו את כל מה שנקרה על דרכם, חוץ מבני ישראל כמובן. במכה זו פרעה מתחיל למצמץ ומראה סימני שבירה. הוא כבר מתרצה, ומוכן שבני ישראל ילכו ויזבחו לאלוהים, אבל לא במדבר אלא בתוך תחומי מצרים. בהוראת אלוהים מסרב משה להצעה זו, בטענה כי הזבח יפגע ברגשותיו של העם המצרי.

"טוב, אז תלכו למדבר, אבל לא רחוק, בסדר?", נעתר פרעה. "בסדר", עונה משה. "אני אלך לדבר עם הבוס, אבל הפעם מילה של גבר, אל תהתל בנו כמו פעם סעברה. דה יעלה לך ביוקר". ומאחר וכבר אמרנו שלפרעה אין מילה כזאת, כמעט מיותר להזכיר ששוב הכביד האל את לבו וכו'.

דבר (ושחין, וברד)

המכה הבאה, מחלת הדבר, פגעה במקנה אשר בשדה: בסוסים, בחמורים, בגמלים, בבקר ובצאן. דבר כבד מאד […] וימת כל מקנה מצרים וממקנה בני ישראל לא מת אחד.

זה לא מזיז לפרעה. והאמת, כשאני כותב על זה עכשיו, המכות לא נראות לי מי יודע נוראיות ומפחידות. הן נראות יותר כמו תסריט של סרט מד"ב דרגה ז' שהיו עושים בהוליווד בשנות החמישים. קחו למשל את המכות הבאות: שחין, מחלה שפגעה בבני אדם ובחיות, וברד, שהרס את כל הצמחייה. יש לנו כל הרבה מהמכות האלו בעולמנו היום, שהן כבר חדלו להרשים. ההבדל היחיד בין המכות של אז למכות של היום הוא שהמכות של אז ידעו להבדיל בין יהודים ובין לא יהודים.

אחרי מכת ברד קרא פרעה למשה ולאהרן, ויאמר אליהם: "חטאתי הפעם, יהוה הצדיק, ואני ועמי הרשעים. תפסיקו לנו את הברד, ואתם חופשיים ללכת לזבוח כמה שאתם רוצים".
– "מילה של גבר?".
– "שאמות אם לא", נשבע פרעה חגיגית.

המילים אך יוצאות מפיו, והברד נפסק בבת אחת. השקט שהשתרר במצרים לאחר מכן היה יותר חרישי מזה שהשתרר אחרי מכת צפרדע. פרעה יושב ונהנה מהדממה כמה שניות, ואז פונה למשה: "תשמע, האמת שאין לי מילה של גבר. אין לי מילה בכלל. וזה לא בגלל שאני עקשן, או מזוכיסט ואוהב לקבל מכות. פשוט בכל פעם שאני מסכים, קורה לי משהו בפנים. פתאום איזה קול לוחש לי: 'היית פראייר, מה פתאום הרשית להם? למה מי הם? כולא עבדים נקלים'. והקול הזה לא עוזב אותי. הוא כל הזמן שם בתוך האוזן שלי. זה משגע אותי", הוא אומר, מוציא את ממחטתו ומקנח את הזיעה ממצחו. "הוא שותק רק כשאני מתחרט ומפר את הבטחתי. ואז אני מקבל עוד מכה. עוד כמה יש בכלל?". משה סופר על אצבעותיו; "עוד סלוס, אם אני לא טועה".
– "ברוך השם", אומר פרעה. "ומתי הן תבאנה?".
– "בפרסה הבאה", עונה משה.
– "איך קוראים לה?".
– "בוא".
– "מי יבוא? ולאן?".
– "אני. אליך".
– "טוב", עונה פרעה. "אז שבוע טוב".
– "גם לך, הוד מלכותו".
– "כן", ממלמל פרעה. "אני באמת זקוק לשבוע הפסקה".

הפרשה הבאה: "בא".

עוד:
פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

מודעות פרסומת