פרשת השבוע [12]: בא

Posted on 22 בינואר 2010 של

0


שבת ח' שבט תש"ע, ספר שמות, פרשת "בוא".

רבי יעקב בן במי היה אומר: "ולמה נקראה הפרשה 'בוא'? משום שמשה רבנו ע"ה בא לפני פרעה ואמר לו: בו בו עליק (במרוקאית – אוי ואבוי לך) אם לא תיתן לנו ללכת לזבוח" (ספר השטויות, פרק לא ידוע, פסוק כלשהו).

ויאמר יהוה אל משה: "בא [לך] אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי [מלשון להשית, להטיל] אותותי אלה בקרבו וכל זה למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי בפרעה ובמצרים".

– "אפסר לסאול סאלה?", שואל משה.
– "שאל".
– "אלוהים, אולי תביא עליו כבר את המכה האחרונה וסיותיא אותנו ודהו דה?".
– "מה קרה? אתה מרחם על פרעה ומצרים? מה נהיית לי שמאלני יפה נפש?".
– "אדון אלוהים, אני לא מרחם על פרעה, למרות סאני מבין ללבו, סאותו אתה מכביד כל פעם מחדס. אני מרחם על העם המתרי הפסוט סתריך לאכול אותה רק בגלל סיס לך חסבון לסגור עם פרעה ובגלל, כמו סאמרת קודם, סאתה רוצה לעסות רוסם עמוק על בני ישראל".
– "ידעתי. שמאלני יפה נפש זה מה שאתה. זה בא לך מזה שגדלת בבית פרעה, את כל הילדות שלך עשית שם".
– "ולמה גדלתי סם? כי אתה גרמת לפרעה להותיא את החוק ההוא נגד דכרים", עונה משה, בעודו תמה בתוך תוכו מאין לו העוז הזה להתווכח עם אלוהים.
– "אתה מהרהר אחרי מידותי?".
– "לא מהרהר, רק חוסב בקול רם", עונה משה.
– "מישהו ביקש ממך לחשוב?", שואל אלוהים בקוצר רוח. "אתה צריך לציית לפקודות שלי ולבצע אותן ככתבן וכלשונן וזהו. ואללה, מאז שאותו נחש ארור שכנע את חוה אמכם לאכול מעץ הדעת נהייתם לי Homo Sapiens. הייתם צריכים להישאר Homo Ahbels, ככה גם לי וגם לכם היה יותר קל בחיים".
– "בזה אני מסכים איתך", חושב משה.
– "אם שכחת, אז אני גם קורא מחשבות", גוער בו האל. "התיק האישי שלך מתחיל להתמלא. אם אתה חושב שעל ידי התנהגות גרועה אתה תתפטר מהשליחות שהטלתי עליך, אז אתה טועה. אתה תמשיך לעשות את מה שאני אומר לך כמו טט'לה".
– "אד אני אמסיך", אומר משה.
– "מה תמשיך?".
– "להיות טט'לה כמובן. הרי אמרת סאתה קורא מחסבות…".

"קאט! קאט! קאט!", נשמעת צרחה מהצד.

הבמאי מתעצבן

"מה זה כל האלתורים האלה, אה?", קורא הבמאי לעבר השניים, קופץ מכסאו ונעמד בפניהם. "אמרתי לכם כבר יותר מפעם שזה סרט תעודה ולא עוד פרק של 'זהו זה'".
– "אבל הוא התחיל", מתגונן אלוהים, "אני רק עניתי לו".
– "לא מעניין אותי מי התחיל. תיצמדו יותר לטקסט. אם צריך להסביר משהו, אז שזה יהיה קצר ולעניין. אתם גולשים לי לפילוספיות", מזהיר הבמאי, וחוזר לכסאו. "אקשיין!".

ויבואו משה ואהרון אל פרעה.
– "אהלן משה! איך היה החופש?".
– "על איזה חופש הוא מדבר?", שואל אהרון בלחש.
– "על הסבוע חופס סיס לנו בין פרסה לפרסה", לוחש משה חזרה. "היה נחמד, אני יודע? לא עשיתי כלום, סתם, רוב הדמן הייתי בבית. ואתה?".
– "נסעתי לסיני לנקות את הראש קצת. היית פעם בסיני?".
– "אם הייתי בסיני? אני, אפסר להגיד, המתאתי את סיני. הייתי רועה סם את תאנו סל חמי, יתרו. איפה היית?".
– "בהוסטל של ממסטלסס. מכיר?".
– "בטח מכיר. בחור נחמד ממסטלסס, קרוע לגמרי".
– "כן," מסכים פרעה. "תראה, אולי אחרי שכל זה יעבור ניסע אתה ואני לסיני? מה אתה אומר? ניקח את האשה והילדים ונסע לנוח מכל הדרמות שעברנו".
– "הלוואי", עונה משה בעצב. "אבל לא נראה לי סדה יקרה. אלוהים אומר סגויסתי לכל החיים".
– "חבל", משיב פרעה. "טוב, ולענייננו, מה הפעם?".

משה מסתדר בעמידה דרמטית, מכחכח בגרונו, מניף את ידו ואומר: "כה אמר יהוה אלוהי העברים: עד מתי מאנת [אתה מסרב] לענות [להיכנע] מפני? סלח את עמי ויעבדוני". פרעה פותח את פיו לענות, אבל משה קוטע אותו. "רגע, סליחה סכחתי יס עוד כמה סורות: כי אם מאן אתה לסלח את עמי הנני מביא מחר ארבה בגבולך. וכיסה את עין הארת […] ואכל את יתר הפלטה הנסארת לכם מן הברד…".

– "קאט!", צורח הבמאי. "מה זאת הקשקשת הזו?".
– "אמרת להיתמד לטקסט", עונה משה.
– "תן לראות רגע", אומר הבמאי ושולח יד אל עבר התסריט. "רגע, כן הנה, 'מביא מחר ארבה בגבולך וכיסה'… כן, אתה צודק, טעות שלי. אבל הטקסט הזה, זה הדבר הכי משעמם שביימתי בחיים שלי, והוא כבר עולה לי על העצבים. אז איפה שאתה יכול, תקצר. אוקיי?".
– "אוקיי", עונה משה.

ויפן [משה ואהרון] ויצא מעם פרעה.

כמה ארבה כבר אפשר לטחון

עם צאת הישראלים מתיישבים פרעה ועבדיו ומנסים לעכל את המכה החדשה ואת השלכותיה על הממלכה.
– "אז מה אתם אומרים?", פונה פרעה ליועציו. "אני צריך להיכנע?".
"כן, הוד מלכותו", מציע יועצו הראשי. "שלח את האנשים ויעבדו את יהוה אלוהיהם. הטרם תדע כי אבדה מצרים כמעט?".

פרעה מניד את ראשו בצער. "אני יודע, ואני מקבל את הצעתכם. קראו להם בחזרה", הוא אומר, ועוד בטרם מתנדף הבל פיו כבר רצים המשרתים ומחזירים את משה ואהרון. ויאמר אליהם פרעה: "לכו עבדו את יהוה אלוהיכם". משה ואהרון קדים קידה, ונפנים לצאת.
– "רק רגע, מי ומי ההולכים?".
– "מה דאת אומרת מי ומי?", שואל משה. "בנערינו ובדקנינו נלך. בבנינו ובבנותינו, בתאננו ובבקרנו נלך כי חג יהוה לנו".
– "אתם לא נורמלים. אתם רוצים לקחת נשים וילדים למסע במדבר? זה מסוכן".
– "פתאום אתה דואג ומרחם על הילדים סלנו? איפה היו הרחמים סלך כסחוקקת את 'חוק הפיקוח על לידת הדכרים'?" (פרשת "שמות").
– "תשאל את האלוהים שלך!", עונה פרעה בחריפות. "אתם אומרים שהכל מאלוהים, נכון? אז גם זה מאלוהים. עכשיו לענייננו. אם אתם רוצים ללכת, אז רק אתם הגברים", אמר, ויגרש אותם.

ויאמר יהוה אל משה: "נטה ידך על ארץ מצרים בארבה ויעל על ארץ מצרים ויאכל את כל עשב הארץ את כל אשר השאיר הברד" […] ויעל הארבה על כל ארץ מצרים […] כבד מאד, לפניו לא היה כן ארבה כמוהו, ואחריו לא יהיה כן. בקיצור הרבה ארבה. באמת הרבה.

הארבה נחשב לדליקטס אצל המצרים, ובהתחלה הם שמחו לבוא המכה החדשה. הם לכדו את הארבה, המליחו אותו כמו שממליחים סרדינים ואגרו אותו בכדים. אבל כמו כל דליקטס שנאכל בכמויות, גם הארבה נמאס על המצרים והפך את חייהם לגיהינום.

פרעה קורא בדחיפות למשה ואהרון. עם היכנסם לאולם הישיבות הם נתקלים במחזה מקאברי: פרעה יושב בכסאו ישיבה מזרחית, זולל חטיפי ארבה מומלח, ועבדיו, חמושים במטאטאים, מעיפים החוצה את הארבה החי הרוחש על הרצפה.

ויאמר פרעה: "חטאתי ליהוה אלוהיכם ולכם. אני יודע שעד עכשיו לא עמדתי במילה שלי, אבל די! משה, בבקשה, שא נא חטאתי אך הפעם".

ויצא משה מעם פרעה ויעתור אל יהוה, ואלוהים הביא רוח מערבית חזקה שהעיפה את כל הארבה והטביעה אותו בים סוף, ולא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים. חז"ל אומרים שגם הארבה המומלח שנאגר, ואפילו החטיפים שאכל פרעה באותו רגע ממש, נעלמו.

כך או כך, בני ישראל שמחים מאוד לשמוע שהושג הסכם, וכבר מתחילים לארוז לקראת הנסיעה, אבל אחרי ההתרגשות הראשונית נודע להם שיהוה שוב חיזק את לב פרעה, ושהכל מבוטל, והסליחה עם הקהל.

חושך (באנו לגרש)

ויאמר יהוה אל משה: "נטה ידך על השמים ויהי חושך על ארץ מצרים וימש חושך". זה היה חושך מפחיד, כמו החושך הראשון שהיה על פני תהום (בראשית פרק א', פסוק ב'). חז"ל דרשו וימש חושך מלשון למוש, למשש, כי החושך היה כל כך כבד עד שהיה אפשר לחוש אותו. הם גם יודעים לספר שבמשך שלושת ימי המכה הזו בני אדם לא ראו איש את רעהו ולא יכלו לזוז. כולם קפאו בתנוחה שבה היו.

חז"ל גם אומרים שבאותם ימים חוסלו כל בני ישראל ה"אנטי ציוניים" שהתנגדו ליציאה ממצרים. החיסולים, שלא ברור מה מספרם, נעשו בחסות מכת החושך כדי שהגויים "לא יראו במפלתם של ישראל", כלשונם. אני יודע לספר לכם ממקורותי, שאינם פחות אמינים ממקורותיהם של חז"ל – מאחר וגם הם לא היו שם – שהחיסולים נעשו על ידי בני שבט לוי. מקור אחר, מוסמך ביותר, אף טוען כי אהרון הוא שנתן את ההוראה.

במהלך מכה זו נאלץ פרעה לעשות, מה שקוראים היום פוליטיקאים מן הימין, "ויתורים כואבים". הוא הסכים שבני ישראל ילכו לעבוד את אלוהיהם עם נשיהם וטפם, ושרק צאנם ובקרם יישאר במצרים (כפיקדון?). משה מסרב להצעה הזו, וטוען כי פרעה הוא "סרבן שילוח-עם סדרתי".

לשמע האשמותיו של משה מאדים פרעה ומאבד לגמרי שליטה. "אני סרבן? איך אתה לא מתבייש לקרוא לי סרבן? אני מהתחלה הסכמתי שתלכו 'בלי תנאים מוקדמים', אבל אתם שיחקתם משחק מלוכלך ובכל פעם שהסכמתי הוספתם עוד תנאי ועוד תנאי. מי יודע? אולי יש לכם תנאי סודי? אולי אתם רוצים גם את 'זכות האי-שיבה'?".
– "אני לא מחליט על התנאים", עונה משה. "אלוהים הוא סמכתיב לנו מה לדרוס".
– "אוקיי, אז אין עם מי לדבר. ויותר אל תבואו אלי לא אתה, ובמיוחד לא אחיך. אני לא יכול לסבול אותו".
– "למה? מה הוא עשה לך?".
– "לא עשה כלום. הוא פשוט משדר לי רוע. אתה לפחות אדם ישר וכן. אבל הוא מזכיר לי תן נכלולי, או גרוע מזה. אני במקומך הייתי נזהר ממנו". אהרון פותח את פיו לענות, אבל פרעה מהסה אותו בתנועת יד. "יותר לא רוצה לשמוע מכם, ובמיוחד לא ממך".

בדרך חזרה מארמון פרעה מתעטף משה בשתיקה קודרת. "תגיד אחי", אומר אהרון, "אתה לא מאמין לגוי הזה, נכון? אתה יודע שאני נאמן לך כמו אח".
– "כל עוד לא הוכח ההפך", עונה משה.
– "מה זאת אומרת?".
– "אתה נאמן לי כל עוד לא הוכח ההפך. אומר לך את האמת, סמעתי מכל מיני אנסים שאתה מארגן כינוסים ומגייס אנסים מסבט לוי ומאמן אותם באומנויות מלחמה סונות".
– "חשבתי שאנחנו צריכים שומרי ראש אחרי התקרית ההיא עם ראשי השבטים" (פרשת "שמות").
– "יכולת לספר לי מה אתה מתכוון לעשות", אומר משה. "עובדה ססמרת את זה בסוד וסהייתי תריך לסמוע על דה מאנסים אחרים".
– "התכוונתי לספר לך, אבל לא יצא לי".
– "כן, כן, אני יודע", מפטיר משה בביטול. "בטח גם התכוונת לספר לי על כל החיסולים של ה'אנטי תיונים', נכון?".
– "אני לא קשור לזה", מתגונן אהרון בזעף.
– "בטח לא קסור, אתה תמיד יודע להיסאר מאחורי הקלעים".

בכורות בצרות צרורות

ויאמר יהוה אל משה: "עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים ואחרי כן הוא לא ישלח אתכם אלא יגרש אתכם".
– "אדון אלוהים", אומר משה. "אני יכול לבקס ממך טובה, קטנה בסבילך, וגדולה בסבילי?".
– "בקש ונראה".
– "אתה יכול בבקסה לתקן לי את הדיבור? סאני אפסיק להיות כבד פה וכבד לסון?".
– "עזוב אותי מהשטויות שלך", עונה אלוהים. "מה זה מפריע לך?".
– "דה מפריע לי מאוד, לפעמים אנסים לא מבינים אותי".
– "עזוב, באמת, עד שהתרגלתי לדיבור שלך".
– "אלוהים, בבקסה. אף פעם לא ביקסתי מסהו איסי בסבילי".
– "אז גם אל תתחיל".
– "אני מבין סהתסובה סלילית".
– "הבנת טוב. עכסיו, סליחה, עכשיו, אתה רואה? מרוב דיבורים נדבקתי ממך. בכל אופן, יש לי הוראות לבני ישראל. תגיד להם שיבקשו בהשאלה משכניהם המצרים כלי כסף וכלי זהב. אני אדאג לזה שאתם תמצאו חן בעיני המצרים והם לא יסרבו".
– "בסביל מה כל דה?".
– "כדי שתצאו ממצרים ברכוש גדול, כמו שהבטחתי לאברהם אביכם בברית בין הבתרים" (ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוקים י"ג-י"ד).
– "אלוהים!", מזדעק משה, "דה כמו לגנוב".
– "לא!", פוסק אלוהים. "זה כמו 'להתקמבן' או 'לתח'מן', אבל לגנוב? חס וחלילה".

וכך היה, ככתוב: ויתן יהוה את חן העם בעיני מצרים. יש אומרים שבזמן מכת חושך היו בני ישראל, שעליהם לא חלה המכה, נכנסים לבתי שכניהם המצרים, שעליהם כן חלה המכה, ובודקים ורואים מה יש להם, למצרים, כדי לדעת מה לבקש בהשאלה.

מברג פיליפס לדרך

מבצע "רכוש גדול" נחל הצלחה מסחררת. המצרים פשוט לא יכלו לעמוד בפני קסמם של בני ישראל. אם היה איזה בן ישראל מבקש למשל משכנו המצרי פטיש, היה הלה מביא את כל ארגז הכלים, ואומר: "קח, אולי תצטרך גם מברג פיליפס או צבת, או מסמרי פלדה". והבן ישראל היה לוקח, בא לצאת, ואז המצרי היה אומר, "רגע, נזכרתי, יש לי גם מברגה ומקדחה ומלטשה ומקצועה, אני כבר מביא לך". חז"ל טוענים בתוקף כי בני ישראל שאלו משכניהם גם את חומרי הגלם השונים והמשונים שישמשו, ככתוב בסוף ספר "שמות", לבנייתו ותפעולו של המשכן (מקדש נייד).

בדרכו לבית פרעה כדי לבשר לו על המכה הבאה שעומדת לנחות עליו ועל עמו מהרהר משה במה שעבר עליו מאז שובו למצרים, ונאנח אנחה עמוקה.
– "אלוהים", חשב, "מתי זה ייגמר?".
– "בעוד 40 שנה", עונה אלוהים.
– "מה בעוד 40 סנה?".
– "השליחות שלך תיגמר".
– "ואד אני יותא לפנסיה?".
– " משהו כזה, אבל לא בדיוק. אגב, איפה אחיך אהרון?".
– "לא הודעתי לו סאני בא. פרעה לא סובל אותו, אד חסבתי סאולי, כסאני לבדי, פרעה יתנהג בתורה אחרת".
– "לא נראה לי, אבל תמיד יש פעם ראשונה".

כשמשה מתייצב בפני פרעה, הוא מביא לו את דבר יהוה כדלהלן: "כה אמר יהוה: כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור בארץ מצרים. מבכור פרעה […] ועד בכור השפחה […] וכל בכור בהמה […] והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף. ולבני ישראל לא יקרה כלום".
– "וזהו?", שואל פרעה.
– "מה דאת אומרת ודהו?", שואל משה בתמיהה. "דאת מכה די רתינית".
– "נכון, אבל האמת שציפיתי למשהו יותר גרוע. זאת המכה האחרונה, לא?".
– "כן, דאת העשירית", עונה משה.
– "חשבתי שאלוהים מכין לי משהו מיוחד לקראת הפינאלה. משהו אכזרי יותר ונוטף יותר דם".
– "דה מה סיס", מתנצל משה.
– "אוקיי. אז מה עכשיו? אני צריך להכביד את לבי בעצמי או שאלוהים שלך יעשה את זה?".
– "את דה אני לא יודע", עונה משה.
– "טוב, אז נשאיר את זה ככה. מה שלא יהיה, אני משחרר אתכם אחרי המכה הזאת. נמאס לי מכם ומהשגעונות של אלוהיכם. הלוואי והייתי יכול לשחרר אתכם לפני המכה, אבל הוא לא יאהב את זה, נכון? הוא גם בטח לא ייתן לי. הוא צריך לעמוד במילה שלו כדי שיגידו עליו שיש לו מילה של גבר".

משה שותק. וכי מה יכול היה לענות? הוא קד קידה, ומסתובב לצאת. "רגע", עוצר אותו פרעה. "יש לי שאלה אליך. אתה יכול להגיד לי למה אלוהיכם מתעקש להוציא אתכם ממצרים? יש לי עוד עמים שהם עבדים כאן במצרים, למה הוא מוציא רק אתכם?".
– "אני לא בדיוק יודע", עונה משה. "הוא אמר לי פעם שדה מסהו סקסור למסהו סהוא הבטיח לאברהם אבינו לפני כמה מאות סנים".
– "אתה רוצה להגיד לי שאלוהיכם נשבע לאביכם הנ"ל שהוא יתעלל בי ובעם שלי עוד לפני שנולדנו?".
– "כן. הוא גם הבטיח לו סנהיה עבדים 400 סנה וסאחרי כן נתא ברכוס גדול".
– "אבל למה?".
– "האמת סגם אני סאלתי אותו, והוא אמר סדה לפי התסריט".
– "תסריט של מי? מי כתב אותו?".
– "לא יודע", עונה משה. "סאלתי אותו גם על דה, והוא התחמק מתסובה".
– "ואללה, יש לכם אחלה אלוהים", אומר פרעה. "חשבתי שרק שלנו קוקואים, אבל מסתבר שטעיתי. טוב. תודה רבה לך שבאת להזהיר אותי על המכה שתבוא".

תוציא דף ועט ותרשום

כשמשה יוצא מהארמון, הוא מוצא את אהרון מחכה לו בחוץ.
– "למה לא אמרת לי שאתה הולך לפרעה?", שואל אהרון בכעס.
– "לא ידעתי סאני חייב לתת לך דין וחסבון על כל דבר סאני עוסה", עונה לו משה.
– "אז, בפרשת 'שמות', אמרת לי שאני הסגן שלך", מוחה אהרון.
– "אד אמרתי. ולא עמדתי במילה שלי. חות מזה פרעה לא סובל אותך ואמר סהוא לא רותה לראות אותך יותר".
– "היי אתם שם! תפסיקו כבר להתנהג כמו ילדים", מתערב אלוהים. "יש לי דברים יותר חשובים להתעסק בהם. יש לי הוראות חשובות להעביר לבני ישראל. אהרון! תוציא דף ועט ותרשום".

אלוהים מכתיב לאהרון ציוויים שונים ומשונים הקשורים לקורבן פסח שהיה למצווה השנייה (מתוך תרי"ג) שנצטוו בה בני ישראל (הראשונה כזכור היתה מצוות מילה). אלוהים מפרט, פרט היטב, מה בני ישראל צריכים לעשות עם קורבן הפסח, מתי לקנות אותו (ארבעה ימים לפני), בן כמה צריך להיות הקורבן (בן שנה), איזה (כבש או עז), איך לבשל אותו (צלי אש) ומתי לאכול אותו (בלילה), כמה (את כולו) ומה לעשות עם מה שנשאר ממנו אם לא הצליחו לגמור (לשרוף באש).

עם תום ההכתבה מצהיר אלוהים באוזני השניים שבאותו לילה הוא ייצא בכבודו ובעצמו לסדר את העניינים ויכה כל בכור בארץ מצרים. אבל מתברר שאפילו אלוהים לא יודע להבחין בבירור בין בתי בני ישראל לבתי בני מצרים, ועל כן הוא מודיע שעל בני ישראל לסמן את דלתותיהם בדם קורבנות הפסח, ומדגיש: "והיה הדם לכם לאות על הבתים […] וראיתי את הדם ופסחתי עליכם […] בהכותי בארץ מצרים". לאחר מכן הוא מתפנה לפרט את שאר מצוות הפסח (איסור חמץ, כמה ימים וכיו"ב).

במכת בכורות הסתיימה לכאורה שרשרת האסונות שפקדה את העם המצרי בגלל אותה הבטחה ישנה נושנה לאברהם אבינו. פרעה נשבר לגמרי, וגם לאלוהים נשבר כבר להכביד את לבו ולכן, סוף כל סוף, נתן פרעה את הסכמתו ליציאת בני ישראל "בלי תנאים מוקדמים". המקרא טורח לציין כי מניין בני ישראל שיצאו ממצרים היה כשש מאות אלף גברים […] וגם ערב רב (שלא היו יהודים ב-100%) ושבני ישראל ישבו במצרים 430 שנה, יעני 30 שנה יותר ממה שהובטח לאברהם. אבל משום מה קבעו חז"ל בפלפוליהם שהם ישבו שם "רק" 210 שנים.

אז זהו זה, בני ישראל עברו את פרעה. בן לילה הפכו מעם של עבדים לעם של נוודים. לפניהם משתרעים ים סוף, מדבר סיני והלא נודע. מעניין מה יקרה להם בשבוע הבא.

ובשבוע הבא, בפרשת "בשלח": אלוהים מביא על פרעה עוד מכה אחת שלא נכללה משום מה במניין המכות, ובקרב בני ישראל מתעוררים הרהורי חרטה ראשונים על היציאה החפוזה והבלתי מתוכננת.

עוד:
פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

מודעות פרסומת