פרשת השבוע [13]: בשלח‬

Posted on 29 בינואר 2010 של

0


שבת ט"ו בשבט תש"ע, ספר שמות, פרשת "בשלח".

ויהי בשלח [כאשר שילח] פרעה את העם. רבי דניאל בן מסעוד היה אומר: "למה לא נאמר 'ויהי בהוציא אלוהים את העם'? כי בשלח נשמע יותר טוב" (הקטעים, ק"ט ע').

אז העם יצא או יותר נכון שולח ממצרים, ופניו מועדות לארץ כנען. כדי להגיע לשם בדרך הקצרה ביותר היה על בני ישראל ללכת לאורך חוף הים התיכון בואכה עזה, אבל למרות זאת לא הוביל אותם אלוהים דרך ארץ פלשתים מחשש שתפרוץ ביניהם מלחמה, ובני ישראל התבוסתנים יקבלו ח'ופה ויחזרו למצרים.

לכן ריבונו של עולם מוביל את בני ישראל לכיוון ים סוף, דרך המדבר. בדקה התשעים, ממש לפני יציאתם, נזכר משה כי בזמנו נשבעו בני ישראל ליוסף כי יעלו את עצמותיו לקבורת קבע בארץ כנען. מאחר ולא ידע היכן הוא קבור, הלך ושאל את הזקנים והללו הפנו אותו לשרח בת אשר, האחרונה שנותרה בחיים מהדור ההוא.

שרח סיפרה לו שהמצרים הטמינו את גופתו החנוטה של יוסף בתוך ארון זהב שהונח בתוך ארון עופרת ושיקעו אותו במימי הנילוס מתוך אמונה שכך יגרמו למימיו להתברך. המצרים גם חשבו שאם בני ישראל לא ימצאו את עצמות יוסף, הם לא יוכלו לצאת ממצרים, בגלל אותה שבועה ומשום שבני ישראל ידועים בכך שיש להם מילה של גבר.

חז"ל אומרים שמשה עמד על שפת הנילוס וקרא ליוסף לבוא ולצאת עם בני ישראל, ואם לא, אזי יהיו פטורים משבועתם. אחרים טוענים שמשה כתב על פיסת פפירוס את המילים "עלה שור" (השור מסמל את יוסף) והארון צף למעלה. אחד מ"רשעי ישראל", שראה את זה, לקח את הפפירוס ושמר אותו לשימוש חוזר (בהמשך נדע מה עשה בו).

פרעה מכנס את הקבינט

לבני ישראל לא היו מפות או מצפן כדי לנווט את דרכם בארץ הלא מוכרת להם, אבל היה להם ג'י.פי.אס בדמותו של אלוהים, שהלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם, ללכת יומם ולילה. עד מהרה הגיעו לשפת ים סוף, ואלוהים נותן הוראה שישבו ויחנו […] על הים.
– "אדון אלוהים, למה סלא נמסיך במסע?", שואל משה. "ככל סנתרחק ממתרים כן ייטב לנו. מי יודע? אולי הם ירדפו אחרינו אחרי סיתברר להם סעבדנו עליהם ואנחנו לא מתכוונים לחדור?".
– "ואללה משה, אתה נביא! זה בדיוק מה שיקרה. אני מתכוון לחזק את לבו של פרעה. אני גם אכניס לו בראש שאתם תועים במדבר, שאיבדתם את דרככם".
– "ואד?".
– "ואז הוא ירדוף אחריכם עם חילו ופרשיו ואני אסגור איתו חשבון. וידעו מצרים כי אני יהוה".
– "אבל אולי עדיף סנמסיך בדרכנו ודהו? העם הדה סבל 400 סנה, דה מספיק לא? אולי תיקח אותנו לארת כנען בתסיק? תעשה לנו אידה נס קטן, אנא עארף? אידו 'קפיתת דרך' כמו סאתה יודע".
– "על מה אתה מדבר? מה זה 'קפיצת דרך'?".
– "אומרים סאתה יכול לגרום לכך סהדרך תקפות ותתקתר".
– "מי זה ה'אומרים' האלה? מאיפה הם המציאו את השטויות הללו? אני לא אחראי לכל מה שאומרים עלי, ואתה אל תקנה כל לוקש שמוכרים לך. מכל מקום, אתם תחכו פה עד שפרעה, חילו, ופרשיו יגיעו".
– "ואד מה יקרה?".
– "עוד לא יכול לגלות לך, אבל לפרעה מחכה הפתעה קטנה".

כשנודע לפרעה כי ברח העם (מעניין מי השטנקר), הוא מכנס מיד את הקבינט לדיון דחוף בנושא. ויהפך לבב פרעה ועבדיו […] ויאמרו: "מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעובדנו?" (מלעבוד אותנו).

"ומה עם כל מה שנתנו להם בהשאלה?", שואל אחד השרים הבכירים, שהתרושש אחרי שהשאיל לשכנו מבני ישראל את כל רכושו. "הם מראש לא התכוונו להחזיר את מה שלקחו. גנבים עלובים, זה מה שהם". ושר אחר מוסיף: "ועוד אומרים שאצלם לכולם יש מילה של גבר".

פרעה, ששוב מרגיש את אותה מועקה אלוהית מוכרת מכבידה את לבו, מכריז מיד על מצב חירום ומגייס את כל חילו ופרשיו ומרכבותיו. וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חונים על הים. כשמתקרבים המצרים לטווח ראייה, בני ישראל נתקפים חרדה. ויאמרו אל משה: "המבלי אין קברים במצרים? למה הוצאת אותנו? כדי למות במדבר? זה בדיוק מה שאמרנו לך עוד לפני שיצאנו. אמרנו לך שעדיף שנעבוד את מצרים. כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר. אבל אתה לא רצית לשמוע, כל הזמן באת לנו עם 'יד חזקה' פה, 'זרוע נטויה' שם. איפה היד החזקה הזאת עכשיו?".
– "אלוהים!", צועק משה. "תראה מה קורה! מה נעשה עכסיו?".
– "תגיד לי, מה אתה צועק?", עונה אלוהים. "במקום לצעוק דבר אל בני ישראל ויסעו".
– "לאן ניסע? לפנינו הים ומאחורינו המתרים".
– "אתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו".
– "לא הבנתי כלום. מה לעשות?".
– "תניף את המקל שלך על הים והוא יתבקע לשניים, ואז תעברו אותו".
– "אבל למה להניף את המקל? אתה לא יכול להבקיע אותו בעתמך ודהו?".
– "תגיד, למה אתה מתווכח איתי על כל דבר?", זועף אלוהים. "למה אחיך אהרון עושה תמיד מה שאני אומר לו ולא שואל אף פעם שאלות כאלה?".
– "כי אני לא אחי אהרון. ואם אתה חוסב סהוא יותר מתאים ממני, תטיל עליו את התפקיד".
– "אני לא אמרתי שהוא יותר מתאים. הוא רק יותר צייתן. עכשיו תעשה מה שאומרים לך וח'לאס. זה לא הזמן לוויכוחים".

עודם מתווכחים, ועמוד הענן שהלך, כמוזכר לעיל, לפני בני ישראל, עושה "אחורה פנה" ונעמד כחוצץ ביניהם לבין המצרים, כדי שאלו לא יוכלו לתקוף את בני ישראל עד אשר יתבקע הים. משה נטה את ידו (או את מקלו) על הים, והים לא התבקע. כלומר לא התבקע עד אשר אלוהים לא הביא רוח קדים (מזרחית) עזה כל הלילה שגרמה לים לסגת. יעני לא היד, או המקל, או היד עם המקל, ולא בטיח', רק הרוח עשתה את העבודה.

גיבור נולד

בני ישראל נכנסו לתוך השביל היבשתי שנוצר בים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. וירדפו מצרים ויבואו אחריהם כל סוס פרעה, רכבו ופרשיו אל תוך הים. ויאמר יהוה אל משה: "נטה ידך על הים וישובו המים על מצרים, על רכבו ועל פרשיו".
– "ומה עם המקל?", שואל משה.
– "איזה מקל?".
– "מקודם אמרת לי עם המקל ועכסיו אתה אומר לי עם היד. דה נורא מבלבל".
– "חשבתי שאתה רק 'כבד פה וכבד לשון', לא ידעתי שאתה גם חירש. אתה צריך לשמוע מה שאני אומר. אם אמרתי עם היד אז עם היד".
– "טוב. טוב", אומר משה ומניף את ידו כפי שצווה. וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים לא נשאר בהם עד אחד.

איך שיצאו בני ישראל מהים, מזדרזים הלוויים לעבור ביניהם ולחלק להם עלונים.
– "מה אתם מחלקים סם?", שואל משה.
– "אלו מילים לשיר", עונה אהרון.
– "סיר? התחלקת על השכל? דה לא הזדמן לסיר. אנחנו תריכים להתרחק מכאן כמה סיותר מהר".
– "אבל אנחנו צריכים להלל ולהודות ולשבח את אלוהים על הנסים שעשה לנו על הים", מתעקש אהרון.
– "לא!", מתעקש משה, "עכסיו לא יהיו סום סירים. אולי אחר כך, כסנגיע לחניה נוכל…".
– "תן לו", קוטע אותו אלוהים. "אני דווקא רוצה לשמוע איך מהללים אותי. האמת? אני די אוהב לקבל קומפלימנטים".

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה. השיר מתאר את אלוהים כגיבור ואיש מלחמה אשר זרועו הימנית מרסקת את אויביו וכעסו שורף את יריביו כמו קש (נשמע יותר כמו אל מהמיתולוגיה הסקנדינבית או גיבור-על מאיזה קומיקס, לא?). לטענת המשורר, גם על עמים רחוקים מזירת האירועים נפלה ח'ופה. איזה תיאורים! איזה עושר לשוני! חיל [פחד] אחז יושבי פלשת […] אז נבהלו אלופי [שליטי] אדום […] אילי [גיבורי] מואב יאחזמו [יאחז בהם] רעד […] נמוגו מפחד כל יושבי כנען.

"כל הכבוד! בראבו!", קורא אלוהים כשבני ישראל מסיימים לשיר. "חבל שאין לי ידיים כדי למחוא לכם כפיים. אחלה שיר. באמת אחלה שיר".

אחרי בני ישראל מנסות בנות ישראל, בניצוחה של מרים הנביאה אחות אהרון, לעשות קאבר לשיר, אבל אחרי הבית הראשון מכחכח אלוהים בגרונו ואומר למרים: "כן. יפה מאוד. מזכיר לי 'קוקטו טווינס' או משהו כזה, חבל שהזמן רץ וצריך להמשיך במסע. מצטער, אולי בפעם אחרת".

כאן המקום להעיר שהגברים לא אהבו את ה'יציאה' הזאת של נשותיהם ובנותיהם, ועל כן בהזדמנות ראשונה חוקקו חוק האוסר על נשים לשיר בפומבי בקהל מעורב. הם קראו לחוק הזה "קול שבאשה ערווה".

שיטת ה"סמוך" (או: לא-גיסטיקה)

אחרי שהם עוברים את פרעה בפעם השנייה, ממשיכים בני ישראל במסעם. הם הולכים שלושה ימים במדבר שוּר ולא מוצאים מים. אלוהים פשוט שכח שבני אדם, בשר ודם פשוטים כמונו, חייבים לשתות מדי פעם בפעם, ולכן לא "נבקעו במדבר מים" (ישעיהו, פרק ל"ה, פסוק ו'). ביום הרביעי הם מגיעים למקום שנקרא מרה, שנראה אמנם שופע מים, אלא שאלה מתבררים כמרים ולא ראויים לשתייה.

וילונו [התלוננו] העם על משה לאמור: "מה נשתה?".
– "רק רגע", עונה להם משה, "אני כבר סואל את אלוהים". ויצעק משה אל יהוה.
– "מה אתה כל הזמן צועק לי? אני לא חירש וגם לא עיוור. אני יודע שהם צמאים. אז מה? קצת 'משמעת מים' לא הרגה כמעט אף אחד אף פעם. חוץ מזה, כאן זה מדבר ולא שווייץ, ותאמין לי שגם לי קשה למצוא כאן מים. מה עם המים שבמקום הזה?".
– "הם לא ראויים לסתייה".
– "טוב, אז תזרוק את העץ ההוא, שעומד שם, למים והוא ימתיק אותם".
– "אתה לא יכול…", מתחיל משה, אבל אלוהים קוטע אותו.
– "לא. אני לא יכול לעשות את זה בעצמי. בגלל זה אמרתי לך לעשות את זה".

לאחר שהם נחים ומחליפים כוח ממשיכים בני ישראל בדרכם ומגיעים לאילם. אילם היתה נווה מדבר אמיתי, ועל כן היתה מאובזרת בכל מה שמצפים למצוא במקום כזה. היו בה שתים-עשרה עינות מים ושבעים תמרים. המקום מצא חן בעיני בני ישראל, והם חנו שם חניה ארוכה.

ויסעו מאילים. ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילם ובין סיני, בחמישה עשר יום לחודש השני [יעני ט"ו באייר] לצאתם מארץ מצרים. עבר כבר חודש מאז יצאו, והצידה שלקחו איתם אזלה. כמו במקרה של המים שפורט לעיל, גם בעניין המזון לא מזדרז אלוהים לדאוג לאספקה, והיה צריך שעוד פעם יתלוננו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון במדבר. ויאמרו אליהם בני ישראל: "מי יתן מותנו ביד יהוה בארץ מצרים בישבנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשובע. למה הוצאתם אותנו אל המדבר הזה? להמית את כל הקהל הזה ברעב?".
– "מה אתם רותים מהחיים סלי?", מתעצבן משה. "אני בסך הכך הסליח. תתלוננו על אלוהים ולא עלי".
– "אלוהים מדבר רק איתך, ואתה הנציג שלו", עונה לו אחד מזקני העדה. "תפקידך הוא לא רק להעביר אלינו את דברי האל, אלא גם להעביר את דברינו אליו".
– "תאמינו לי סאני מעביר לו הכל", עונה משה. "הנה אני אפנה אליו עכסיו, לידכם, סלא תגידו סאני לא מעביר את תלונותיכם".

אלא שהפעם מזדרז אלוהים לענות עוד לפני שמשה מספיק לפנות אליו. ויאמר יהוה אל משה: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצאו העם ולקטו דבר יום ביומו".
– "מה פירוס 'דבר יום ביומו'", שואל משה.
– "יעני כל יום אני אמטיר לחם שיספיק לכם לאותו יום".
– "למה? למה לא תמטיר כל הדמן?".
– "למען אנסנו [אנסה אותו, את העם] הילך בתורתי אם לא. רק ביום שישי אני אמטיר כפליים, כדי שיהיה להם גם לשבת".

חז"ל טורחים להסביר לנו שכל הקשיים שנגרמו לבני ישראל במשך ארבעים שנות מסעם במדבר לא היו אלא "נסיונות" שניסה אותם אלוהים. הוא, אלוהים, לא הסתפק בכמה עשרות שפני ניסיון, הוא היה צריך כמה מאות אלפים. הוא אפילו לא ציין על האריזה של המן "נוסה על בני אדם". איפה משרד הבריאות? איפה כלבוטק? איפה הרשות לצרכנות?

למן לא היו חיי מדף ארוכים. למעשה, לא היו לי חיי מדף בכלל, ואם היה נשאר למישהו מן מאתמול הוא היה מוצא אותו בבוקר רוחש רימות ותולעים. חוץ מיום שבת. ללמדך שגם רימות ותולעים שומרות שבת.

ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת […] עד בואם אל קצה ארץ כנען. תארו לכם שהייתם צריכים לאכול "מנות קרב" במשך ארבעים שנה. זה היה בטח יוצא לכם מכל החורים, לא? אבל מאחר ואלוהים אינו אנין טעם כמו אנשים (הוא הרי לא אוכל), אז ניתן להניח שסבר שאוכל זה רק כדי להתקיים. הוא כנראה לא ידע שיש גם אנשים שחיים בשביל לאכול.

חז"ל, למרות שלא ראו ולא טעמו מן בחיים שלהם, מספרים שהמן היה רב טעמים. כל אחד יכל לטעום בו מה שהוא רוצה. רצית לטעום בו עוף? קיבלת. רצית לטעום בו גבינה? היה. מעניין אם יכולת לבקש טעם של משהו לא כשר, כמו למשל צ'יזבורגר.

למרות מה שאומרים חז"ל, בתורה כתוב במפורש שלמן היה טעם של צפיחית בדבש. אני לא יודע מה זה צפיחית בדבש, אבל מה שאני יודע זה שאני שונא מתוקים ותמיד מעדיף מלוחים, ולא הייתי מוכן לאכול מן במשך ארבעים שנה, והייתי חוזר למצרים, לסיר הבשר, אחרי יומיים של אכילת "צפיחיות בדבש".

מיני מרד

ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי יהוה. ויחנו ברפידים. ואין מים לשתות. הפעם לא הסתפק העם בתלונות, שנאמר: וירב העם עם משה, כמעט מכות היו שם. "מה זה? תנו לנו מים ונשתה", צועקים כולם. "מה אתם רותים מהחיים סלי?", עונה להם משה. "מה אתם רבים איתי? יעני יס לי מים ואני לא רותה לתת לכם?".

ויצמא שם העם למים וילן [התלונן] העם על משה […] "למה זה העליתנו ממצרים? כדי להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא?".
ויצעק משה אל יהוה: "מה אעשה לעם הדה? עוד מעט וסקלוני [יסקלו אותי באבנים], דה ממס מפחיד".
– "אלף פעמים אמרתי לך לא לצעוק", עונה אלוהים בקוצר רוח. "מה אתה נבהל לי מכל פיפס שהם עושים? אל תפחד מהם. אני איתך".
– "טוב", לוחש משה, "אבל העם תמא, אד למה אתה לא דואג להם למים? למה תריך לחכות עד סהם יתחילו להתלונן ולהתעתבן? אתה לא יכול לדאוג לאספקת מים קבועה?".
– "אני יכול, אבל לא רוצה", עונה הקב"ה. "אני אוהב לעשות נסיונות בבני אדם, וזהו עוד ניסיון".
– "אלוהים, אני לא אומר לך מה לעשות, אבל כמו סאני מכיר אנסים בכלל, ואת בני ישראל בפרט, אם תמסיך ככה אד בסופו סל דבר הם, האנסים, יתחילו לנסות אותך".
– "אז שינסו. נראה מה ייצא להם מזה. ועכשיו לענייננו, לעניין המים. קח אנשים מזקני ישראל ואת המקל שלך, שבו הכית בזמנו את הנילוס, אני אחכה לכם שם ליד הצור ההוא. אתה תכה את הסלע עם המקל שלך וייצאו ממנו מים".
– "אדון אלוהים, למה תריך את כל הטררם הדה? אתה לא יכול להותיא לנו מים מאיפה סלא יהיה ודהו?".
– "יכול להיות שאני יכול, אבל בטח שאני לא רוצה", עונה אלוהים ברוגז.
– "טוב, טוב, רק אל תתעתבן בסדר? אני כבר הולך להניף את ידי על הסלע".
– " מי דיבר על להניף את היד? אמרתי לך להכות את הסלע עם המקל שלך".
– "אבל מה דה מסנה?".
– "אולי לך זה לא משנה, אבל אני אוהב לעשות את הדברים לפי דרכי. אוקיי?".
– "אוקיי", עונה משה, ועושה כאשר נצטווה, שאם לא כן היו בני ישראל מתים מצמא ח"ו.

משה קרא למקום ההוא "מסה ומריבה", על שם הריב שהיה לו עם בני ישראל ועל שם הניסיון שניסו בני ישראל את יהוה לאמור: היש יהוה בקרבנו אם אין.

נשק סודי

ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. העם העמלקי היה קרוב-רחוק של בני ישראל (מצאצאי עשו, אחיו של יצחק אבינו). הוא ישב באזור הנגב-סיני, וכנראה הרגיש מאוים כששמע שבני ישראל, שהיו בדרכם לארץ כנען, מתקרבים לארצו. בכל מקרה, זאת השערה פרטית שלי, מאחר וחיפשתי בפירושים ובמדרשים סיבות למלחמה זו ומצאתי רק אחת: העמלקים שנאו את בני ישראל שנאת מוות (לא ברור למה. כנראה גזירה משמים). למען ההגינות יש לציין כי אלוהים שנא את העמלקים יותר משהם שנאו את בני ישראל (לא ברור למה, כנראה גם כן גזירה משמים).

חז"ל מתארים את עמלק כעם של מכשפים. לדבריהם, כל העמלקים, מקטנם ועד גדולם, כולל צאנם ובקרם, כולם היו מכשפים, ולכן נזקקו בני ישראל להתערבות שמימית כדי לנצח במלחמתם המאורגנת הראשונה. משה ציווה על יהושע בן נון לגייס את מיטב הנוער כדי להילחם, בעוד שהוא עצמו, אחיו אהרון ואחיינו חוּר, בנה של מרים אחותו, עלו על גבעה שהשקיפה על שדה המערכה. משה נעמד בפסגת הגבעה והניף את ידיו למעלה, וכל עוד הן היו מונפות היו בני ישראל מנצחים. טוב, כמה זמן אפשר לעמוד עם ידיים מונפות? אחרי זמן מה התעייפו למשה הידיים, אבל מאחר ולא יכל להוריד ידיו (כי אז בני ישראל היו מפסידים) עמדו אהרון וחור משני צדדיו ותמכו בידיו.

עוברות עוד כמה שעות, והמלחמה לא מסתיימת. משה מתחיל להניע את אגן ירכיו בחוסר נוחות, כולו מתעוות.
– "מה קרה?", שואל אהרון.
– "בא לי פיפי", עונה משה. אהרון וחור מפשילים את שולי גלימתו, ומשה משתין. "אוף!", נאנח משה אנחת רווחה, "דה עמד לי על הקתה, עוד רגע והייתי מתפותת".

לאחר מבט למטה אל ענן האבק שעולה מזירת הקרב, מפטיר משה בקוצר רוח: "נו, מה יהיה? אני לא יכול לעמוד כבר על הרגליים. אני עייף ורותה לסבת". הוא מתיישב על הסלע כשאהרון וחור ממשיכים לתמוך בידיו, וככה הוא יושב עד שקיעת השמש, עד אשר נחלו בני ישראל ניצחון מוחץ. יש לציין כי אחרי המלחמה דרשו העמלקים, בתמיכת עמים נוספים שישבו אז בארץ כנען, להקים ועדת חקירה בינלאומית שתחקור את פשעי המלחמה שביצעו בני ישראל, מאחר ולטענתם ידיו של משה הם בגדר נשק לא קונבנציונלי.

המשימה טרם הושלמה

ע"פ חז"ל, שמו וכסאו של אלוהים אינם יכולים להיות שלמים כל עוד קיים אפילו עמלקי אחד בעולם. זאת הסיבה שאלוהים נשבע כי מחה אמחה את זכר העמלק מתחת לשמים. אלוהים גם הצהיר כי מלחמה ליהוה בעמלק מדור דור, אבל, משום מה, הוא לא יכל להילחם בהם בעצמו ודרש מבני ישראל להיות שכירי החרב שלו במלחמתו בהם. בני ישראל נצטוו גם לזכור את מה שעשה להם העמלק (מה בדיוק עשה?) ולהכניס אותו ל"פנתיאון" של שונאי ישראל כגדול הצוררים. לבני ישראל היו עוד כמה תאקלים עם העמלק, כמסופר בספר שופטים, בשמואל א' ואפילו במגילת אסתר (על פי המסורת, המן ה"רשע" היה מצאצאי עמלק).

עד היום נוהגים מנהיגינו, מדי פעם בפעם, להצמיד את התואר "עמלק" לכל מי שהוא, לטעמם, אויב ישראל. לכן, למגינת לבו של אלוהים, ניתן להסיק כי שבועתו למחות את זכר העמלק לא התקיימה במלואה עד עצם היום הזה.

פרשת "בשלח", שבה למדנו שאם לאלוהים שלך לא אכפת מלוגיסטיקה אז החיים שלך בזבל, הגיעה כאן לסיומה. בפרשת "יתרו", שתתרחש אינשאללה בשבוע הבא, נלמד איך מפיקים מופע אור-קולי במדבר. וגם: אלוהים נותן לעמישראל עשר דיברות שהן רק ספתח לעוד עשרות (אם לא מאות) מצוות שיבואו בעקבותיהן.

עוד:
פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

מודעות פרסומת