מן הארכיון: פרשת השבוע [26]: בהר-בחוקותי

Posted on 9 במאי 2010 של

0


שבת כ"ד באייר תש"ע, 39 לעומר, ספר ויקרא, פרשות "בהר-בחוקותי".

שאלו את הבמא"י: "איזהו הספר החביב עליך מחמשת חומשי תורה?" ענה להם: "ספר ויקרא". שאלוהו: "למה?". ענה הבמא"י: "יען כי הוא מסתיים בהפי-אנד". "אמרו לו: "הפי-אנד? איזה הפי-אנד בראש שלך?". אמר להם: "בכל פעם שאני מסיים את קריאתו אני מתמלא אושר על שגמרתי לקרוא את השעמום הזה" ("בסט סלר", מקום ראשון).

*   *   *

וידבר יהוה אל משה בהר סיני לאמור: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כי תבואו אל הארץ אשר אנוכי נותן לכם, ושבתה הארץ שבת ליהוה. מה שנקרא שנת שמיטה".
– "מה עניין סמיטה להר סיני", פולט משה אוטומטית.
– "מה זאת אומרת?", שואל אלוהים.
– "דה פתגם מדייני עתיק ספירוסו בערך: מה עניין תחת למחט. כאילו כסאתה סואל מיסהו מסהו והוא עונה לא לעניין, אד אתה אומר לו…".
– "הבנתי", קוטע אותו אלוהים. "אני לא עד כדי כך אהבל כמו שכמה חושבים עלי".
– "מה דה אהבל?", שואל משה.
– "לא חשוב, אני רוצה להמשיך. השבוע יש לנו עוד פעם שתי פרשות על הראש, ואם נתעכב ככה על כל פסוק לא נגמור אף פעם. אז בשנת השמיטה הזו שהזכרתי קודם, שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור, את ספיח קצירך לא תקצור. בקיצור, כל העבודות החקלאיות אסורות. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. הבנת?".

משה מנענע בראשו.

"יפה. וספרת לך שבע שבתות שנים, יעני שבע שנות שמיטה, שבע שנים, שבע פעמים. והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה… מה אתה מהמהם לי שם?".
– "מי המהם?", מיתמם משה.
– "אתה המהמת".
– "אה… דה… סתם דה", עונה משה, מסמיק כילד שנתפס בקלקלתו. "איף גוד איד סבן דן דה דביל איד סיקס", הוא מפזם. "דה מתוך סיר סל להקה בסם 'דפיקסיד' סראיתי בהופעה באידה בית מרדח בפיתום. דה אומר 'אם אלוהים הוא סבע – אד השטן הוא סס'. נדכרתי בסיר בגלל כל העסק הדה עם המספר סבע. אבל בוא נמסיך, אמרת סלא נתעכב על כל פסוק".
– "זה במצרית?".
– "לא, בלועדית".
– "לועדית?", תמה אלוהים. "לא מכיר שפה כזו".
– "לא לועדית, לועדית עם די"ן".
– "אה, לועזית! אז תגיד לועזית".

"מה, אתה לא מתבייס?", צועק משה, קופץ על רגליו ומעיף את ניירותיו לכל עבר. "אתה עוד מתעווד עלי? אתה תוחק עלי??", חרונו ניצת והמילים ניתזות מפיו במקוטע. פניו הולכות ומאדימות ועורקי רקותיו פועמים בחוזקה כעומדים להתפוצץ. הוא גוחן קדימה, מרים את הפנקס, מניף את ידו ועומד להטיח אותו על האדמה.

"דום שתיקה!!", קורא אלוהים, ומשה קופא בתנוחתו. "לא התכוונתי להעליב אותך, סתם נפלט לי. עכשיו בוא נמשיך. די. מספיק עם זה", הוא מפציר. "אני מתנצל מעומק 'לבי' על פליטת ה'פה' האומללה שלי, ואני מבטיח לך שזה לא יקרה שנית". כשחש אלוהים שמשה נרגע, הוא משחרר אותו מקפאונו. "אני יודע שזה לא תירוץ, אבל כל כך הסתחבקנו בזמן האחרון, ששכחתי את הגבול", הוא מוסיף.

תיאוריית הקוונטים המקראית

"גם אני מתטער", משיב משה ומיישר את דפי הפנקס. "לא הייתי תריך להתפרת. אבל בדמן האחרון אני עמוס כל כך בעיות סכבר אני לא יודע איפה לשים את הראס סלי".
– "איזה בעיות?", מתעניין אלוהים.
– "בעיקר איסיות", עונה משה. "כאילו אתה לא יודע".
– "לא, אני לא יודע. אולי אתה חושב שאני מין 'אח גדול' כזה, אבל אני לא. למשל, אני לא קורא את מחשבותיך הפרטיות", עונה אלוהים בכנות. "ובכלל, אני משתדל לא לקרוא יותר מדי מחשבות, זה מתסכל אותי".
– "למה מתסכל?".
– "נניח שאני קורא במחשבותיו של מישהו שהוא מתכנן לבצע מעשה נבלה כלשהו. אז אני יודע, אבל זה לא עוזר, כי אני לא יכול למנוע את המעשה. הבנת?".
– "למה אתה לא יכול?".
– "כי אי אפשר לשנות את העתיד, מאחר והוא תוצאה, או יותר נכון המשך, של ההווה, שהוא עצמו היה לפני רגע עתיד של העבר שהיה הווה. מסובך, אה?".
– "כמו סהיה אומר אוגוסטינוסס, המורה סלי לפידיקה: 'מהו דמן אני יודע, אבל כססואלים אותי איני יודע להסביר'".
– "כן. אני מכיר את המשפט השטותי הזה. נו באמת! איך אפשר להסביר דבר שלא קיים?".
– "מה דאת אומרת לא קיים?", תמה משה.
– "הזמן לא קיים, כמו שניסיתי להסביר לך קודם".
– "אבל אתה בעתמך מסתמס בדמן מאד סבראת את העולם, לא? בעתם אתה הראסון סהתחיל למדוד את הדמן, לספור את הימים, ככתוב: ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, יום סני וכן הלאה. וגם בפרסה הנוכחית אתה דורס סנספור סנים ויובלות. אד מה דה אם לא דמן?".
– "אח, משה, משה", נאנח אלוהים. "אם נתחיל להתפלסף על הזמן לא יספיק לנו כל הזמן שבעולם", הוא אומר, מגחך מהלצתו. "ובתשובה לשאלתך, התורה ניתנת לבני אדם בלשון בני אדם, ומאחר שבינתיים אתם לא מסוגלים לקלוט שאין דבר כזה זמן, אז לא היתה ברירה אלא להשתמש ב'מימד' הזה. אבל עזוב אותך מהוג'ע ראס, היינו בבעיות האישיות שלך. אני יכול לעזור במשהו?".
– "למעשה אתה יכול", עונה משה. "אם רק תגיד לי מתי אתה מתכוון להביא אותנו לאותה ארת דבת חלב ודבס סאתה מבטיח לנו, וסהבטחת גם לאבותינו".
– "מה זה קשור לבעיות האישיות שלך?".
– "קסור וחתי", משיב משה וקם ממקומו כדי לחלץ את רגליו הרדומות. "לאסתי תיפורה ולי יס בדמן האחרון ויכוחים מרים בקסר לילדים. היא אומרת סהמחנה הוא לא מקום ראוי לגדל בו ילדים וסהם תריכים ללכת לבית ספר וכל דה. היא כל הדמן סואלת אותי מתי נגיע לארת המובטחת, ואומרת סאם זה ייקח עוד הרבה דמן היא היתה מעדיפה לקחת את הילדים ולחדור בינתיים להורים עד שנתייסב סם. היא ביקסה ממני לסאול אותך על דה, והבטחתי לה סאני אסתדל".
– "אני יכול רק לחזור על מה שאמרתי לך בפרשות 'אחרי מות-קדושים'", מתנצל אלוהים. "אתם תגיעו לשם בזמן, ולא רגע לפני".
– "אבל עוד כמה דמן? את דה אתה יכול להגיד לי?", שואל משה.
– "לא", משיב אלוהיו בצער. "אני לא יכול. הלוואי ויכולתי".
– "אד מתברר סאתה לא כל יכול כמו סמתארים אותך", אומר משה בפחי נפש.
– "אני לא אחראי לכל התיאורים והתארים שלי שמופצים בקרב בני האדם", מבהיר לו אלוהים. "עוד יהיו בעתיד אנשים בלתי אחראיים, כמו דוד המלך, חז"ל ועוד כאלה, שיצמידו לי כינויים ותארים ויכולות שאני לא יודע מאיפה הם המציאו אותם. אחר כך אנשים יבואו אלי בטענות שאני לא עונה בדיוק לתיאורים הללו, כאילו אני אשם בזה".
– "עוד מעט תגיד סאין לך סום יכולות וסאתה ככל האדם".
– "את זה לא אמרתי. יש לי יכולות על-אנושיות, אבל הן די מוגבלות, ואני מורשה להשתמש בהן בדרך כלל אך ורק לצורך ביצוע המשימה שקיבלתי", מטעים אלוהים. "לדוגמה: איזה חז"ל אחד בשם ריש לקיש יגיד שאיימתי שאם לא תקבלו את התורה אני אחזיר את העולם לתוהו ובוהו (בבלי, מסכת שבת, דף פ"ח, עמוד א'). מאיפה הוא ימציא את זה? אפילו אני, עם כל היכולות שלי, לא יכול להחזיר את הגלגל אחורה. למעשה, אף אחד לא יכול", אומר אלוהים, ומפסיק לרגע את שטף דבריו כדי להניח למשה לעכלם. "אבל מספיק סטינו מהנושא", הוא ממשיך לאחר כמה שניות. "אני מציע שנחזור לפרשות שלנו, בסדר?".
– "אני יכול לאכול בדמן סאני כותב?".
– "למה? קח הפסקה".
– "לא תריך", עונה משה. "באמת לא. אני רגיל לכתוב ולאכול", הוא מוסיף, ואז גוחן להרים מהקרקע קערת מן ומסיר את הפיתות ששימשו לה כמכסה.
– "מה זה?", מתעניין אלוהים. "מה אתה אוכל?".
– "דה מן עם גרגרים, סמן דית וביתה קסה", עונה משה. "דה הדבר הכי קרוב לחומוס סאפסר למתוא במדבר הדה".
– "שיהיה לך בתיאבון. אז אפשר להמשיך?".
– "כן", עונה משה בפה מלא.

הולדת התושב"ע

– "אז אמרנו שבשנה השביעית, שנת שמיטה, כל העבודות החקלאיות אסורות", אומר אלוהים.
– "אבל מה נאכל בסנה הסביעית?", תמה משה.
– "את זה בדיוק רציתי להכתיב לך, הוצאת לי את המילים מהפה. וכי תאמרו: מה נאכל בשנה השביעית? הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו? וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת [תעשה] את התבואה לשלוש שנים. אתם תאכלו מתבואת השנה השישית עד שתוכלו לאכול מתבואת השנה התשיעית".
– "והברכה הדאת ליבול מבורך בסנה הסיסית לוקחת בחסבון גם את קתב הריבוי הטבעי?".
– "האמת? לא יודע", אומר אלוהים.
– "ואם לא?", שואל משה תוך כדי לעיסה.
– "מה זאת אומרת 'ואם לא'?".
– "אם הסנה הסיסית לא תהיה מבורכת?".
– "למה שלא תהיה?".
– "לא יודע, תסכח, תכעס, תיעלם. אני יודע מה? בקיתור, אם הסנה הסיסית לא תהיה כמו סהבטחת, מה נאכל בסנה הסביעית והסמינית?".
– "משה, אתה כנראה שוכח שלא אני הוא שמבטיח. אני רק מקריא לך את מה שהם מבטיחים".
– "אד אם הם לא יקיימו את הבטחתם, למי נבוא בטענות?".
– "לאף אחד. אבל תסמוך על הראש היהודי, הוא עוד ימציא פטנטים וטריקים איך לעקוף את האיסורים האלה. בנוגע לשנת היובל, שהיא השנה החמישים אחרי שבע שנות שמיטה, אז גם בשנה הזו לא תזרעו ולא תקצרו […] ולא תבצרו. כי יובל היא, קודש תהיה לכם. מן השדה תאכלו את תבואתה. כן, מה השאלה?".
– "אד דאת אומרת ססנתיים רתופות, סנת הסמיטה הסביעית וסנת היובל, לא נדרע ולא נקתור ולא נבתור. הבנתי נכון?".
– "הבנת נכון. אבל בנוסף לזה, בשנת היובל משחררים עבדים ומחזירים נחלות למי שנאלץ למכור אותן. אני אתן לך רשימה של כל המצוות שקשורות לשנת היובל כי אין לנו זמן וצריכים לעבור לפרשת 'בחוקותי'".
– "לפני סתתחיל, אני יכול לסאול אותך סאלה?".
– "שאל".
– "מתי אתה מתכוון לתת לי את 'התוסב"ע'?".
– "תוסבע? מה זה?".
– "לא תוסבע! תוסב"ע, עם סין. דה ראסי תיבות סל ת'ו'רה ס'ב'ע'ל פה".
– "תורה שבעל פה?", מתפלא אלוהים. "מאיפה הבאת את המושג הזה? יש לי רק תורה אחת לתת לך, וזאת התורה שאני מכתיב לך".
– "דאת התורה סבכתב", מסביר משה. "אחי אהרון טוען סיס עוד תורה סאני אמור לקבל ממך, התורה סבעל פה".
– "אני לא יודע על מה אתה מדבר. לא ידוע לי דבר על כך, וזה לא מופיע בהוראות שקיבלתי".
– "אד מה? אחי אהרון סתם קסקסן?".
– "יותר גרוע מזה. תגיד לו, לאחיך אהרון, שיפסיק להמציא המצאות", עונה אלוהים בחומרה. "יותר טוב שיתרכז בעבודה שלו".
– "האמת סגם אני חוסב ככה", אומר משה, "אבל הוא לא מפסיק לבלבל לי את המוח עם דה. יס לו ספר סהוא מתא בספריה סל אבא סלנו וסמיוחס ללוי בן יעקב, וסם מודכרת התורה סבעל פה".
– "אה, כן. שמעתי על הספר הזה", עונה אלוהים בטון מזלזל. "אבל אין לי שום קשר לאוסף השטויות הזה", הוא פוסק. "יותר טוב שנתרכז בפרשת 'בחוקותי'".

משה הופך דף בפנקסו.

ספר ויקרא מגיע לסיומו

"קודם כל קצת רקע. פרשת 'בחוקותי', שהיא הפרשה האחרונה בספר ויקרא, דנה בשכר שתקבלו אם תקיימו את המצוות ובעונשים שייגזרו עליכם במידה ולא תקיימו אותן. מובן עד כאן?".

משה מניד בראשו לאות הבנה.

"אז זה מתחיל ככה: אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו ועשיתם אותם – ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו […] וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ […] וחרב לא תעבור בארצכם. ורדפתם את אויביכם […] והפריתי אתכם והרביתי אתכם. בקיצור, יהיה לכם רק טוב. אבל אם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה, אז אוי ואבוי לכם. הכל יתהפך. לא יהיה גשם והארץ לא תצמיח כלום, והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת […] ונגפתם לפני אויביכם […] ושלחתי בכם את חית השדה […] והבאתי עליכם חרב נוקמת […] ושלחתי דֶבֶר בתוככם ונתתם ביד אויביכם".

אלוהים מפסיק את הכתבתו לאחר שהוא מבחין באצבעו המורמת של משה. "כן, מה השאלה הפעם?".
– "הכתוב הדה מדבר בלסון רבים, נכון? אד אם רק חלק מהעם, נגיד סבט אחד, מקיים או לא מקיים את המתוות, מי יקבל שכר ועל מי ייגדר עונס? אתה מבין למה אני מתכוון?".
– "הבנתי, וכרגיל אין לי תשובה. ככה כתוב, וככה תכתוב. וזהו זה".
– "יס לי עוד סאלה".
– "נו?", עונה אלוהים בקוצר רוח.
– "אחי אהרון אומר סאם התרות באות בתרורות, אד קודם כל תריך לבדוק את המדודות. דה נכון?".
– "לבדוק את המדוזות?", מתפלא אלוהים.
– "לא, המדודות! המדודות עם שני די"נים".
– "אה, המזוזות. אבל מה פתאום לבדוק את המזוזות? איך זה קשור לשכר ועונש?".
– "אד אין קסר?".
– "אין שום קשר. כמו שאומר הפתגם המדייני שלימדת אותי, 'מה קשור הר סיני לשנת יובל'".
– "מה עניין סמיטה להר סיני", מתקן משה.
– "אה, כן. דווקא אהבתי את הפתגם הזה", אומר אלוהים. "יאללה, בוא נסיים כבר את הפרשה הזאת. לא נשאר הרבה".

משה מעניק לקערתו ניגוב אחרון ומחזירה למקומה, נוטל לגימה מצפחתו ומקנח את פיו בשולי גלימתו. "יאללה, נמסיך", הוא אומר.

"המשך 'בחוקותי' דן בענייני נדרים ובאיך פודים אותם. אני חושב שגם בעניין זה כדאי שאתן לך את ההוראות ברשימה נפרדת, כדי לחסוך בזמן. אז לא נותר לי אלא לומר: אלה המצוות אשר ציווה יהוה את משה אל בני ישראל בהר סיני. זהו. כאן מסתיימת פרשת 'בחוקותי', וזהו גם סוף ספר 'ויקרא'".

משה משרבט את המשפטים האחרונים במהירות, ומתחתם מוסיף בכתיבה תמה: "חזק, חזק, ונתחזק". הוא סוגר את פנקסו ונאנח אנחת רווחה.

"מה זה המשפט שהוספת בסוף?", מתעניין אלוהים.
– "חדק, חדק, ונתחדק".
– "כן, אני יודע לקרוא. אבל מה זה אומר?".
– "לא יודע", עונה משה בעודו קם ומותח את איבריו. "אבל ככה אומרים במתרית כסגומרים ספר". הוא אוסף את חפציו ומנופף בידו. "יאללה ביי".
– "ביי", עונה אלוהיו. "ואני מצטער שלא יכולתי לעזור לך בקשר לאשתך".
– "לא חשוב", עונה משה. "אולי באמת עדיף שתחזור בינתיים להורים שלה. בין כה וכה אני בקושי רואה אותה, שלא לדבר על הילדים, שתמיד ישנים כשאני מגיע הביתה".
– "מה לעשות?", נאנח אלוהים. "זה חלק מהתפקיד".
– "גם כן תפקיד", עונה משה קצרות והולך לדרכו.

ובעוד מסתיימת לה הפרידה הצורמת בין שני חברינו, גם אנו נפרדים מספר ויקרא. בשבוע הבא נצא למסע "במדבר", בדרך לא זרועה, אל עבר הלא נודע.

עוד
פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

מודעות פרסומת