מן הארכיון: פרשת השבוע [27]: במדבר

Posted on 16 במאי 2010 של

1


שבת ב' סיון תש"ע, 46 לעומר, ספר במדבר, פרשת "במדבר".

פרולוג: ספר "במדבר" מספר על מסע הגיבוש שעברו בני ישראל בדרכם לאזחו"ד (ארץ זבת חלב ודבש). המסע, שנווט אישית על ידי הקב"ה, ארך 39 שנה, ובמהלכו עברו אבותינו המסכנים במקומות שכוחי אל אך בעלי שמות מעוררי דמיון כגון דפקה, קברות התאווה, חרדה, תחת ועוד כאלה שמות. הדרך היתה קשה, רבת תלאות וייסורים, ועמישראל אכל הרבה חרא. רק שלושה-ארבעה מאלו שהתחילו במסע הגיעו לקו הגמר. השאר נפלו בדרך.

*   *   *

שאלו את הבליי"ן: "למה קוראים לפרשה 'במדבר'? זה נשמע יותר כמו שם של בר טרנדי בתל אביב". ענה הבליי"ן: "טרנדי? ישר רואים שאתם ירושלמים. זה היה טרנדי עד ששאלתם" ("טיים-אאוט לגמרי").

*   *   *

וידבר יהוה אל משה במדבר סיני, באוהל מועד, באחד לחודש השני [א' אייר] בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמור: "תראה, משה. עד עכשיו לא דיברתי על זה, אבל אני חושב שהגיע הזמן להכניס לעם הזה קצת סדר ומשמעת לפני שנמשיך במסע. חייבים לשים סוף לברדק הזה".
– "למה אתה מתכוון כסאתה אומר ברדק?", שואל משה.
– "אני מתכוון לכל הבלגן הזה שכל השבטים הולכים וחונים מעורבבים אחד בתוך השני. מעכשיו יהיה סדר", משיב לו אלוהים. "אתה זוכר את המקרה של בן הישראלית? זה שבני ישראל רגמו בפרשת 'אמור'?".
– "דוכר? הלוואי והייתי יכול לסכוח את המקרה הדה", עונה משה בצער. "עדיין יס לי סיוטים. בחלומות סלי אני עדיין סומע לפעמים את התעקות של הבחור האומלל ומתעורר סטוף דיעה".
– "כן, זה היה מקרה קשה", נאנח אלוהים בהשתתפות. "אבל הבה נתרכז במה שדיברנו קודם. אז דבר ראשון אתם צריכים לפקוד את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם, לבית אבותם […] כל זכר […] מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא. כן, מה השאלה?".
– "מי דה אתם? מי יעשה את דה?".
– "אתה ואהרון. גם ראשי השבטים ישתתפו במפקד, וכל אחד מהם יפקוד איתכם את שבטו", מסביר אלוהים. "זו רשימת ראשי השבטים", הוא מוסיף, ומנחית לוח אבן קטן לרגלי משה. "תעבור על זה ותראה אם יש לך הערות, כי אני בעצם לא מכיר אותם".
– "בעניין הדה אולי כדאי סאני אסאל את יהוסע בן נון. יס לו תיקים על כל האחמי"ם סל בני ישראל", ממלמל משה בעודו מעיין ברשימה. "יס פה סמות די מוכרים לי, אבל לא בהקסר סל ראסי סבטים", הוא מצחקק. "אליתור, למסל, מדכיר סם סל קבותת כדורסל; או נחסון בן עמינדב, סנסמע לי כמו סמות סל מוסבים; גמליאל, דה לא סם סל מסעדה ב'כרם'? מה דה? יס גם אחד בסם סלומיאל. איזה סבט בוחר לו סלומיאל סיעמוד בראסו?".
– "אם אינני טועה, זה ראש שבט שמעון", אומר אלוהים. "לא פלא. אצלם, מאז ומתמיד, העדיפו כוח על מוח".
– "ומתי אתה רותה סאתחיל במפקד?", שואל משה.
– "היום", עונה אלוהים.
– "היום? למה מה, דה בוער?".
– "לי לא בוער, אבל מה לעשות? כתוב: ואת כל העדה הקהילו באחד לחודש השני, וזה היום".
– "טוב, אד כדאי סאני אמהר", אומר משה וסוגר את פנקסו. הוא קם, מיישר את גלימתו ותוחב את פנקסו ואת עטו לאבנטו, מהדק אותו, גוחן, מוציא את צידתו מתחת למושבו ופונה לדרכו.

"אל תשכח להתייצב אצלי עם תוצאות האמת עד הערב", קורא אחריו אלוהים.

משה דבק בדמוקרטיה

משה חוזר למחנה ושם פעמיו למפקדתו של יהושע בן נון. בדרכו הוא פוגש את בן דודו קורח, שאותו לא ראה מאז שהלה התארח אצלו באותה ארוחת ערב שהסתיימה בטונים צורמים (פרשת "שמיני"). "אהלן קורח", מברך אותו משה. קורח לא עונה, וממשיך ללכת, מתעלם ממנו כליל. משה מושך בכתפיו, וממשיך בדרכו למאהל המוקף גדר שבו שכנה מפקדתו של יהושע. "הבוס נמצא?", שואל משה את הש"ג. "כן אדוני", עונה השומר.

משה נכנס לאוהל, ומוצא את יהושע עסוק בכתיבת מסמך. "אני מבקס סתבדוק לי את האנסים האלה", אומר משה ומוסר לו את רשימת ראשי השבטים שקיבל מאלוהים. "אני לא רואה שום בעיה עם האנשים הללו", אומר יהושע אחרי עיון קצר בשמות. "טוב", אומר משה. "סלח מיסהו סיקרא להם ולאהרון אחי בדחיפות. וסיודיע לעם להתקהל". הוא מתיישב בכבדות על הספסל. "אלוהים רותה סאערוך עוד פעם מפקד אוכלוסין, ואני תריך לסיים אותו עד הערב".

יהושע מצלצל בפעמון, וראש המטה שלו, כלב בן יפונה, נכנס. יהושע מוסר לו את ההוראות המתאימות, וכלב הצדיע ויוצא למשימתו. "יש לך עוד בעיה?", שואל יהושע למראה פניו המהורהרות והעגומות של משה. "בעיה? רק בעיה אחת? יס לי כמה מאות אלפי בעיות על הראס", מגחך משה. "אפסר לקבל כוס מים?". יהושע מוזג לו כוס מים, ומשה לוגם ממנה בשקיקה.

– "תגיד, יהוסע, מה קורה עם מפלגת 'הסיבה'? הם עדיין פעילים?".
– "הסיבה?", תמה יהושע.
– "לא הסיבה, הסיבה עם סי"ן".
– "אה! מפלגת 'סיר הבשר'".
– "כן. מה קורה איתם?".

יהושע מושך לעברו תיק עב כרס, פותח אותו ומתחיל לעלעל. "אחרי תקופת דעיכה, שבה המפלגה והתארגנה מחדש", הוא עונה לאחר עיון במסמכים. "קורח, שעד לא מזמן היה בעיקר תומך ותורם, הפך לאחד מראשיה. יש לי כאן כמה תמלילים של נאומים שהוא נשא בחוגי בית שנערכו ביוזמתו, ושבהם הוא מאשים אותך בנפוטיזם. הוא קורא לביטול מעמד הכהונה, פירוק המשכן והחזרת כל התרומות שתרמו בני ישראל. הוא קרא למפלגה המחודשת 'תנועת השיבה למקורות'; אנחנו קוראים להם 'קורח ועדתו'".

"אתה יודע, בדרך לכאן פגסתי את קורח והוא התעלם ממני", אומר משה בעודו מחליק על זקנו. "אבל מה ססיפרת לי מסביר את התנהגותו".

יהושע סוגר את התיק ומחזירו למקומו. "אתה רוצה שאעשה משהו בנידון?". "לא!", עונה משה. "דו דכותו להתבטא בחופסיות. כי למרות מה סהוא חוסב, עדת בני ישראל היא עדיין עדה דמוקרטית ופלורליסטית".

משה מרכין את ראשו, ונראה כאילו הוא שקוע במחשבות. לאחר כמה רגעים הוא נושא את עיניו מעלה ומישיר את מבטו אל יהושע. "יס עוד בעיה. בעיה איסית סנוגעת לסנינו", הוא אומר בהיסוס, כאילו תר אחר המילים המתאימות. "אתה דוכר את האיסה הישראלית? דאת סהיתה נשואה לאיס המתרי?".
– "כן", עונה יהושע. "שלומית בת דברי. מה איתה?".
– "אתה דוכר סהיא אמרה סהאיש העברי סכביכול התלתי מידי בעלה ניסה לאנוס אותה?".
– "כן, אני גם אישרתי שזה נכון", אומר יהושע.
– "אד מה אתה אומר לי?", נזעק משה, מאבד את שלוותו. "אתה אומר לי סאתה ניסית לאנוס אותה?".
– "לא", עונה יהושע קצרות.
– "איך לא? הרי אותך התלתי מידי בעלה. אתה מסקר לי".
יהושע נאנח. "אני מודה שהעובדות נראות מרשיעות, אבל לא אני ניסיתי לאנוס אותה. זה היה הכפיל שלי".
– "הכפיל סלך?".
– "כן. היה לי כפיל שלא ידעתי על קיומו עד שהתחילו לתבוע אותי בגין הונאה. אנשים נשבעו שזה אני, וגם זיהו אותי במסדרי זיהוי. פיציתי הרבה אנשים בגלל מעשים שאותו מנוול עשה. אבל השיא היה כשאותו מצרי האשים אותי בנסיון האונס".
– "ומה עם הכפיל הדה סלך? הוא כאן איתנו במחנה?".
יהושע מניד את ראשו בשלילה. "דאגתי שיחסלו אותו", הוא אומר.
– "מה דאת אומרת חיסלת? איך?".
– "לא אני חיסלתי. סידרתי כך שמישהו אחר יעשה את העבודה המלוכלכת. הפצתי שמועה שהוא אנטי ציוני, והוא חוסל על ידי הלויים במהלך 'מכת חושך'".

משה פוער את פיו כדי לומר דבר מה, אך לפתע נשמעת טפיחה על יריעת האוהל. יהושע שולח מבט שואל לעבר משה, והלה מניד בראשו. "יבוא", אומר יהושע. כלב בן יפונה נכנס ומודיע כי הכל מוכן למפקד.

העם תוסס

בינתיים, ברחבה שבמרכז המחנה, מתגודדים בני ישראל לאחר שהוזעקו בבהילות למפקד באמצע עיסוקיהם. "מה זה?", שואל אחד משבט נפתלי, "עוד פעם מפקד אוכלוסין?". "כן", עונה שכנו. "אבל רק לפני כמה פרשות, נדמה לי בזאת עם 'עגל הזהב', פקדו אותנו", מתרעם אחד משרי העשרה. "וגם כשיצאנו ממצרים פקדו אותנו. וזה היה כולה לפני שנה", מזכיר איש שבט שמעון, "אפשר לחשוב כמה כבר התרבינו מאז".

"אולי זה בשביל לגבות עוד פעם 'בקע לגולגולת' או 'מחצית השקל', או השד יודע איך יקראו למס הזה הפעם", מפטיר שכנו בלעג. "שמעתי שהמפקד הזה נועד לצורכי גיוס", טוען זבולוני אחד, "יש לי בן דוד שעובד בארגון של יהושע בן נון, והוא סיפר לי שלא סתם המפקד נועד לאנשים מבן עשרים שנה ומעלה. כל יוצא צבא".

"ואיפה הלויים והכהנים?", שואל איש שבט גד, "אני לא רואה כאן אף אחד מהם". "אולי קיבלו פטור", מציע מישהו, "אתם יודעים, יעני כהונתם או לויותם אומנותם". "אתה מתכוון כהונתם רמאותם", קורא שר העשרה, "אני מכיר לוי אחד…". שר העשרה לא מספיק להשלים את דבריו, כשלפתע בוקעת מאחוריו תרועת שופרות וחצוצרות המכריזה על בואו של משה. משה מטפס על אחד הסלעים, מרים את ידיו, והשאון הולך ושוכך. בקרב הקהל משתררת דממה.

"רבותי, בראס ובראסונה אני רותה להודות לכם על סנעניתם לקריאת הפתע הדו, ומתטער על כך סהיא ניתנה בהתראה קתרה כל כך. אלוהים תיווה עלי לפקוד אתכם בפעם הסליסית, אך בסונה מהפעמים הקודמות, המפקד הדה ייערך לפי סבטים. כל סבט יתפקד בנפרד. אני מבקס סאנסי כל סבט וסבט יתייתבו ויעמדו מאחורי ראסו", הוא קורא, ומסמן לראשי השבטים לעמוד מולו בשורה חזיתית.

"ומה עם שבט לוי?", צועק קול מהקהל, "למה הוא לא מתפקד?". "יכול להיות ששבט לוי בכלל אינו שבט", משיב מישהו אחר. "בטוח שהם לא שבט, הם סתם עדת אוכלי חינם", מתריס שכנו. "הלוואי שהיו רק אוכלי חינם", קורא אחר בלעג, "הם גם משתמטים".

ההמולה הולכת וגוברת, ומשה נאלץ לנפנף בידיו בניסיון להרגיע את המתלהמים. יהושע מסמן לאנשיו, והללו מריעים בשופרותיהם ובחצוצרותיהם עד שהצעקות גוועות. "אני מבטיח לכם סגם הסבט סלי, סבט לוי, יתפקד בקרוב", אומר משה. "אני פסוט ממלא אחר הוראותיו סל אלוהים, והוא תיווה עלי לפקוד קודם אתכם, אד בבקסה קתת סבלנות. בואו נסיים קודם את סלב א'".

לבסוף מסתדרים בני ישראל איש על דגלו באותות לבית אבותם. ראשי השבטים, בסיוע שרי העשרות, המאות, האלפים והרבבות, עוברים ביניהם, ולאחר אימות ייחוסו של כל אחד וגביית 'מחצית השקל' הם מוסרים את התוצאות למשה, לא לפני שספרו היטב את המטבעות שנאספו. המפקד העלה כי כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים.

בני שבט לוי מקבלים פטור

משה נחפז לפגישתו עם אלוהים כדי למסור לו את תוצאות המפקד, ובראשו עדיין מהדהדות קריאותיהם הנרגנות של בני ישראל על היחס המועדף שלו זוכים הלויים.

– "נו? איך היה המפקד?", שואל אלוהים. "הכל עבר בשקט?".
– "לא! בכלל לא!", עונה משה.
– "לא חשוב, העיקר שעשית את המוטל עליך", עונה אלוהים. "עכשיו בקשר ללויים: את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל".
– "למה?".
– "כי הם יהיו אחראיים למשכן וכליו. הם ישרתוהו וסביב למשכן יחנו. ובנסוע המשכן יורידו [יפרקו] אותו הלויים ובחנות המשכן יקימו אותו הלויים. מהיום והלאה אסור לאף אחד, למעט הכהנים והלויים, להתקרב למשכן. אני גם מציע שתתלה שלטי אזהרה עם הכתובת 'הזר הקרב יומת' מסביב".
– "אוקיי", אומר משה, ומשרבט במהירות את דברי אלוהיו בפנקסו. "עוד מסהו?".
– "כן. בזמן חניה השבטים יחנו מסביב למשכן לפי סדר מסוים, ובזמן מסע הם יסעו לפי סדר מסוים". לוח אבן קטן נוחת לרגלי משה, והוא גוחן להרימו. "אני מציע שתכין ממנו כמה עותקים ותפיץ אותם בין ראשי השבטים וראשי משפחות הלויים", אומר אלוהים. משה מנענע בראשו, ותוחב את לוח האבן לאבנטו.

"עוד דבר לפני שאשחרר אותך", אומר אלוהים. "ואלה תולדות אהרון ומשה […] ואלה תולדות אהרון… כן? מה העניין?".
– "תולדות אהרון דה לא סם סל יסיבה סל פנאטים?".
– "יסיבה?", תמה אלוהים. "מה זה?".
– "לא יסיבה. יסיבה עם סי"ן. דה מקום סיוסבים בו ולומדים תורה".
– "לא שמעתי אף פעם את המושג הזה", עונה אלוהים בפסקנות. "זה במצרית?".
– "לא, בעברית".
– "זה בסלנג?".
– "לא, מה פתאום. דה בעברית תקנית", אומר משה.
– "אני לא מכיר מילה כזאת, אבל זה לא אומר כלום. אתם כל הזמן ממציאים מילים חדשות לבקרים. בוא נמשיך, איפה הייתי?".
– "בתולדות אהרון", אומר משה לאחר עיון בפנקסו.
– "טוב, אז ואלה תולדות אהרון ומשה […] ואלה שמות בני אהרון: הבכור נדב, ואביהוא אלעזר ואיתמר. כן? מה עכשיו?".
– "ומה עם הילדים סלי?", שואל משה. "אתה אמרת אלה תולדות אהרון ומסה ופירטת רק את בניו סל אהרון".
– "אבל הילדים שלך חזרו למדיין, לא?", מקשה אלוהים.
– "קודם כל הם עדיין לא חזרו; וסנית, נניח סהם חזרו, אד הם כבר לא התולדות סלי?".
– "אני לא אמרתי שהם לא התולדות שלך, לא שמעת את זה ממני. אני רק מקריא…".
– "את מה סכתוב", קוטע אותו משה. "כמו סנאמר: כוס אמו הסו אסמו".
– "איפה זה נאמר?", תמה אלוהים.
– "בסום מקום", עונה משה ברוגזה. "עכשיו אני יכול ללכת?".
– "כשאתה במצב רוח כזה לא כדאי להתעסק איתך", מודה אלוהים. "אתה משוחרר".

משה אוסף את חפציו והולך לדרכו מבלי להיפרד, ופרשת "במדבר", הפרשה הראשונה בספר "במדבר", מגיעה כאן לסיומה.

בשבוע הבא, בפרשת "נֽשוֹא": חריגים החוצה! אלוהים זורק את בעלי המומים אל מחוץ למחנה; "מי מרה" – אב הטיפוס של הפוליגרף משמש לגילוי נשים בוגדניות. וגם: עוד קורבנות וזבחים, כי הרי הכהנים והלויים צריכים לחיות ממשהו, לא?

עוד
פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

מודעות פרסומת