מן הארכיון: פרשת השבוע [28]: נשא

Posted on 21 במאי 2010 של

1


פרשת השבועשבת ט' סיון תש"ע, ספר במדבר, פרשת "נשוא".

באו תלמידיו של המש"י (הרב מי שלא יהיה) לפניו ואמרו לו: "איזה מזל שיש את פרשת נָשׂוֹא!". אמר להם: "למה?". אמרו לו: "כי אחרת בני ישראל היו סובלים ללא נָשׂוֹא". אמר להם: "אתם מתכוונים 'ללא נְשׂוֹא'". אמרו לו: "אנחנו מתכוונים סובלים".

*   *   *

אלוהים מתייצב לפגישה השבועית שלו עם משה, ולהפתעתו מוצא שם את אלעזר, בנו הקטן. "היי, שלום אלעזר!", הוא פותח. "מה אתה עושה כאן? איפה אבא?".
– "הוא לא מרגיש טוב היום, אדוני", עונה הנער. "הוא שלח אותי להודיע שהוא לא יכול להגיע, אדוני".
– "אתה לא צריך לקרוא לי 'אדוני'. תקרא לי פשוט אלוקים", אומר אלוהים.
– "אבא אמר לי לקרוא לך אדוני, אדוני".
– "ואתה עושה תמיד מה שאומר אבא, נכון?".
– "כן אדוני. מצוות 'כבד את אביך ואת אמך' היא המצווה החשובה ביותר אצלנו, אדוני".
– "מי זה אצלנו? בני ישראל?".
– "לא אדוני. אצל המדיינים אדוני".
– "אתה מדייני? לא ישראלי?", תמה אלוהים.
– "אצל המדיינים, אדוני, הולכים לפי האמא. אמא שלי מדיינית, אדוני".
– "כן אני יודע", עונה אלוהים. "אז אם מצוות 'כיבוד אב ואם' היא המצווה החשובה ביותר, מהי המצווה השנייה בחשיבותה אצלכם?".
– "השנייה אדוני? השנייה היא 'מה ששנוא עליך אל תעשה לאחרים'".
– "יפה. והשלישית?".
– "'אהוב את הטבע והוא יגמול לך טובה'".
– "ומה איתי?", שואל אלוהים. "אין למדיינים מצוות שקשורות לאלוהים?".
– "כן אדוני, יש. 'הודה בכל יום לבורא, על העולם היפה שנתן לך'. זו המצווה הרביעית והאחרונה אדוני".
– "ומה עם המצוות שנתתי אני?", שואל אלוהים. "אתה הרי היית במעמד 'הר סיני' ושמעת את 'עשרת החוקים' שנתתי. לא?".
– "כן אדוני", עונה אלעזר.
– "אז אתה בטח זוכר את 'לא תגנוב', 'לא תרצח', 'לא תחמוד', לא?".
– "כן אדוני. אבל עם כל הכבוד, אדוני, המצווה השנייה שלנו כבר כוללת את כל אלה".
– "ומה עם שאר המצוות שלי? שבת, חגים, שנת שמיטה. אבא לא לימד אותך?".
– "אבא כל היום עסוק, אדוני", עונה הנער. "אמנם דוד אהרון ניסה ללמד אותי ואת אחי גרשום, אבל הפסקנו אחרי כמה שיעורים אדוני".
– "למה?", שואל אלוהים.
– "אבא לא מסכים שנלמד אצלו. והאמת? הוא גם משעמם המחץ".
– "אתה יודע? אתה מזכיר לי את אבא שלך", אומר אלוהים בחיבה. "באמת, אתה כמוהו. גלוי לב ודובר אמת".
– "תודה אדוני", מסמיק אלעזר.
– "תגיד, אלעזר, היה לך מורה פרסי?".
– "פרסי אדוני? אני לא מבין את השאלה אדוני".
– "כי אצל הפרסים (הקדמונים) מלמדים את הילדים לרכב על סוס, לשחות ולדבר אמת. אז מי לימד אותך להיות דובר אמת?".
– "אף אחד אדוני. זה חלק מהמצווה השנייה שלנו. אם אתה שונא שמשקרים לך, אז אתה לא תשקר לאחרים".
– "אה, נכון! שכחתי", מודה אלוהים, ושוקע לרגע במחשבות."איזה יופי של דת!", הוא אומר לעצמו. "פשוטה, נקייה, בלי דם של זבחים וריח של קטורת. מעניין מי נתן להם אותה. למה דווקא עלי נגזר לתת את הדת היהודית עם כל המצוות המטופשות האלה שלא מוסיפות לי כבוד?".

– "סליחה, אדוני", מחזיר אותו הנער למציאות. "אני כבר יכול ללכת?".
– "אה? כן! כן! בטח!", מתעורר האל משרעפיו. "סליחה שעיכבתי אותך. תמסור איחולי החלמה לאבא".
– "תודה אדוני. אמסור לו".
– "ותודה על השיחה. באמת נהניתי לדבר איתך. אולי תקפוץ לבקר בהזדמנות ותסביר לי עוד קצת על הדת המדיינית?", מבקש אלוהים.
– "אבל אין עוד מה להסביר, אדוני. כמו שאמרתי, יש לנו רק ארבע מצוות".
– "נכון, אבל רציתי לדעת עליהן יותר. למשל, איך מענישים את מי שלא מקיים אותן, מי נתן לכם את המצוות האלה וכאלו דברים".
– "עם כל הכבוד אדוני, אני רק נער קטן. אולי כדאי שתדבר על הדברים האלו עם סבא יתרו, שהוא כהן מדיין".
– "כן, אתה צודק", אומר אלוהים. "אולי באמת כדאי. אז ביי. ושוב תודה".
– "ביי אדוני", אומר הנער ונחפז להסתלק.

למה הילד בוכה

אלעזר שב אל המחנה וחש הביתה להתייצב לפני אביו. הוא מוצא את משה שוכב על יצועו וקורא, בפעם המי יודע כמה, את "עלילות שנהת המצרי", הספר האהוב עליו ביותר מאז ומתמיד. בראותו את בנו מניח משה את הספר מידיו.
– "שלום אבא", אומר אלעזר ומתיישב לידו על השטיח.
– "סלום בני. איך היה?".
– "בסדר. אלוהים מוסר לך איחולי החלמה מהירה".
– "הוא התייחס אליך יפה?".
– "כן, הוא היה חביב מאוד. האמת? הוא נשמע לי קצת כמו סבא יתרו".
– "וקראת לו אדוני כמו סאמרתי לך?", שואל משה.
– "כן, בטח. הוא רצה שאקרא לו 'אלוקים', אבל אני לא הסכמתי. אמרתי לו שאתה ציווית עלי לקרוא לו 'אדונִי', ושאצלנו, המדיינים, 'כבד את אביך ואת אמך' זאת המצווה הראשונה".
– "ואיך הוא הגיב כסאמרת לו סאתה מדייני?".
– "הוא דווקא התעניין, והתחיל לשאול אותי שאלות על הדת שלנו. אז אמרתי לו שהכי טוב שידבר עם סבא".
– "הוא לא כעס?".
– "אם הוא כעס, אז הוא לא הראה את זה".
– "תודה אלעדר", אומר משה ומחליק על ראש בנו. "אתה יכול ללכת למשחקים סלך", הוא מוסיף, ומרים את הספר.
– "אבא?", שואל הנער.
– "כן בני".
– "אני יכול לשאול אותך שאלה?".
– "בוודאי בני. מה הסאלה!".
– "מתי אנחנו חוזרים למדיין?".
– "למה? אתה רותה לחדור לסם?".
– "כן אבא. אני לא אוהב את המקום הזה ולא את האנשים, חוץ מדוד קורח ודוד יהושע. אני מתגעגע הביתה, למאהל שלנו, לחברים שלי". קולו של אלעזר רועד, ודמעות נקוות בעיניו. "אני מתגעגע לדודות שלי, לכבשים, למרעה. פה אין כלום. כל היום רק מריבות וצעקות ותלונות וקללות וקורבנות וזבחים ועוד קורבנות ועוד זבחים", הוא אומר, ומתחיל לבכות ללא מעצורים. "הילדים האחרים גם צוחקים עלינו, על אחי גרשום ועלי. הם אומרים שאנחנו גויים ולא בני ישראל אמיתיים".
– "די, די, אל תבכה", מנסה משה להרגיע את בנו. "הכל יהיה בסדר, אני מבטיח לך. בעוד כמה סבועות, אחרי שגרסום יעשה בר מתווה, אתם תחדרו למדיין".
– "אבל אבא!", מתייפח הנער. "למה אתה אומר תחזרו? ומה איתך? אתה לא תחזור איתנו?".
– "אני אחדור, אבל לא איתכם. אני אבוא אחר כך".
– "מתי?".
– "אחרי סאביא את בני ישראל לארת כנען. אני מבטיח לך סתכף אחרי דה אני אחדור. מילה סל גבר".

"למה הילד בוכה?", נשמע לפתע קולה של ציפורה המופיעה בפתח, בידה צפחת חלב עזים טרי. היא מניחה את כלי הקיבול על השרפרף לצד משה בתנועה חדה, מתיזה עליו כמה טיפות.

"דיברנו על החזרה למדיין", אומר אלעזר תוך קינוח דמעותיו בשרוולו. "בוא תשטוף את הפנים שלך", אומרת האם לבנה, ויוצאת מבלי לזכות את בעלה במבט. "אל תשכח, אבא, נתת לי מילה של גבר", אומר אלעזר לאביו תוך כדי קימה, ויוצא בעקבות אמו.

משה נאנח. מזה כמה שבועות שהוא ואשתו "ברוגז" בגלל הילדים (פרשת "בהר-בחוקותי"). ציפורה, שתשובתו המעורפלת של אלוהים לגבי מועד הגעתם לארץ כנען לא מצאה חן בעיניה, הייתה נחושה בדעתה לחזור וכבר החלה לארוז את חפציה וחפצי ילדיה ולאגור מזון למסע. רק תחנוניו של אביה, שהשהייה במחנה בני ישראל הסבה לו משום מה קורת רוח, עיכבה אותה.

"אני מנהיג של עם שלם, אבל לא יודע לנהל משפחה", מהרהר משה בעגמומיות בעודו לוגם מהחלב. "החיים שלי הם כישלון גמור. למה הייתי צריך להתערב בעניינים לא לי? ואם כבר התערבתי, למה הייתי צריך להרוג את המצרי ההוא? הייתי יכול להמשיך לחיות כמו קינג בארמון, והיום הייתי בעל עמדה מכובדת במצרים. במקום זה בעל כורחי אני מוביל עם, שבעל כורחו הולך לרשת איזשהו מקום, בגלל שאלוהים, שקיבל את תפקידו זה בעל כורחו, הבטיח אותו לאבותיהם למרות שהם לא ביקשו אותו ממנו".

הוא מסיים לשתות, ומניח את הצפחת הריקה על השרפרף. "מחר, דבר ראשון, אני אשאל אותו עוד פעם על תאריך ההגעה ל'ארץ זבת חלב ודבש' הזו שלו", הוא גומר אומר בלבו, למרות ששכלו אומר לו שזה לא יעזור.

בוקר של כיף

למחרת מתעורר משה השכם בבוקר וחש הרבה יותר טוב. הוא קם בשקט כדי לא להעיר את האחרים, מתלבש, נוטל מגבת וצפחת ויוצא החוצה. השחר המדברי מקדם את פניו. זוהי השעה החביבה עליו במדבר, עוד מאז שהיה רועה את צאן יתרו, כשכפור הלילה ולהט היום מחליפים משמרות ותוך כדי כך מתמזגים לקרירות משיבת נפש. כל המחנה עדיין ישן שנת ישרים, ואפילו עמוד האש מעל המשכן טרם התחלף לעמוד ענן. בשעה כזאת הוא תמיד מרגיש התרוממות נפש, כאילו כל העולם שלו, ושלו בלבד.

הוא רוחץ את פניו, מנגב אותם ונפנה לדיר. בהגיעו הוא מתיישב על דלי הפוך, מושך אליו את אחת העזים וחולב ממנה מלוא הצפחת חלב חמים, מוקצף, ושותה אותה באחת.

– "בוקר טוב משה", לוחש לו אלוהים בראשו. "השכמת קום".
– "בוקר אור", חושב משה. "כן, ישנתי טוב כל הלילה".
– "ואיך אתה מרגיש היום?".
– "די טוב. נראה לי שהיום נוכל להיפגש".
– "מה שתרצה, ומתי שתרצה", עונה אלוהים.

משה, שחש כי אלוהים נמצא, כמו שאומרים, "בשעת רצון", מרהיב עוז: "יש לי שאלה, ואני מבקש ממך שהפעם תענה לי עליה בכנות", הוא חושב. "אני אשתדל מאוד", עונה אלוהים. "האם נגיע לארץ כנען בשנה-שנתיים הקרובות?", חושב משה. אלוהים לא עונה מיד. "תראה, משה", הוא אומר לבסוף, "כבר דשנו וטחנו את השאלה הזאת כמה פעמים, והתשובה שלי היתה תמיד אחת. אז מה הטעם לשאול אותה עוד פעם?".

"טוב, הבנתי. אנחנו לא נגיע לשם בקרוב. והאמת? חבל ששאלתי", חושב משה. "אז ניפגש בעוד שעה. בסדר?". "בסדר", לוחש אלוהים.

משה מתייצב בזמן במקום המפגש, מוציא את כלי הכתיבה ומתיישב, מחכה לפנייתו של אלוהים. האל, שקרא את לשון הגוף של משה, מבין כי הוא במצב רוח קודר, ולכן פונה אליו בלשון עניינית: "בשבוע שעבר, בפרשת 'במדבר', דיברנו על המטלות של הלויים, נכון?". משה מדפדף בפנקסו. "כן", הוא עונה קצרות.

"טוב, רק רציתי לבדוק. יש עוד כמה דברים להוסיף בקשר לזה בפרשה החדשה. אתה מוכן?". משה מנענע בראשו לאות הן. וידבר יהוה אל משה לאמור: "נשוא את ראש בני גרשום גם הם לבית אבותם", אך מיד מפסיק להקריא, ומעיר: "האמת, אני לא מבין למה זה לא נכלל בפרשה הקודמת. אתה יודע מה? עזוב את זה. אני אתן לך אותם ברשימה נפרדת. אוקיי?".

"אוקיי", עונה משה בפלגמטיות. "אז נקפוץ לזבים והמצורעים", עולץ אלוהים. "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש מזכר עד נקבה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם".

"לא יותר קל לרפא אותם?", מהרהר משה בעודו כותב את הצו אטום הלב הנ"ל. "לא! לא יותר קל!", קוטע אותו אלוהים בחריפות. "הלוואי ויכולתי לרפא אותם, או לפחות להשאיר אותם בתחומי המחנה, אבל אני לא יכול. זה עוד לא מובן לך?", צורח אלוהים בתוך חלל ראשו של משה, כמעט מאבד את עשתונותיו. דבריו מהדהדים שם עד שמשה מתנודד על מושבו וכמעט נופל ארצה. למראה משה המט ליפול מתעשת אלוהים ומשתלט על כעסו.

"זה כמו שאני לא יכול להגיד לך מתי תגיעו לכנען", אומר האל בטון מתנצל, "כמו שאני לא יכול לתת לכם תורה פשוטה כמו של המדיינים במקום תורה עם חוקים משונים, המשופעת בקורבנות, דם ותמרות עשן. זה כמו שאני לא יכול להפסיק להיות אלוהים".

"אני מתטער", אומר משה, "לא התכוונתי להרגיד אותך. פסוט הרהרתי קתת".

"גם אני מצטער על ההתפרצות שלי", משיב אלוהים. "אתה יודע? אני קורא את הפרשות לפני שאני מקריא לך אותן, וחושב לעצמי: למה זה? איך זה? איזה חוק מטומטם זה! ועוד כל מיני מחשבות כאלה, אבל אני יודע שזה לא יעזור. עובדה שכל שבוע אני מקריא לך עוד מהטמטום הזה".
– "כמו סאומרים המתרים, 'רבות מחסבות בלב איס ועתת אָמוֹן היא תעמוד".
– "מה זה אָמוֹן?", חוקר אלוהים.
– "דה לא מה דה, דה מי דה. דה אל מתרי עתיק".
– "ואללה. אנחנו אף פעם לא נגמור עם מצריים והמצרים", מנסה אלוהים להתבדח. "יותר טוב שנחזור לפרשה, בסדר?".
– "כמו סנאמר בספר קוהלת פרק ג' פסוק א': לכל דמן, ועת לכל חפת תחת הסמים", ממלמל משה.
– "עוד ספר מצרי עתיק שקראת בספריה של סבא שלך?", סונט בו אלוהים.
– "דווקא לא. דה ספר פילוסופיה מדייני עתיק סקיבלתי במתנה מחותני יתרו", אומר משה. "אם תרתה אני אסאיל לך אותו. מומלת ביותר".
– "למה לא?", אומר אלוהים. "עכשיו אפשר להמשיך? ואם אפשר, בלי פתגמים מצריים ומדייניים".
– "בסדר", אומר משה.

הלכות פוליגרף

וידבר יהוה אל משה לאמור: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: איש, איש כי תשׂטה אשתו ומעלה בו מעל. ושכב איש אותה שכבת זרע […] ועבר על בעלה רוח קנאה וקנא את אשתו. או במילים פשוטות: גבר שחושד שאשתו בגדה בו והקנאה אוכלת אותו, הוא צריך להביא אותה אל הכהן עם עשירית האיפה קמח שעורים. הכהן ייקח כלי חרס, ימזוג בו מים קדושים, יוסיף עפר אשר יהיה בקרקע המשכן, יערבב טוב, ויכתוב על פיסת קלף את הקללה הזו [פיסת אבן נוחתת לרגלי משה]. אחר כך הוא ימחק את הכתב אל תוך הכלי עם העפר והמים, יערבב עוד פעם טוב, וייתן לאישה לשתות. אם הירך שלה נשמטת והבטן שלה מתנפחת – סימן שהיא בגדה. ואם לא, אז סימן שלא. הבנת?".
– "כן הבנתי. דה מין פוליגרפסס כדה", אומר משה.
– "פוליגרפסס?", תמה אלוהים.
– "ככה קוראים במתרית למכונת אמת", מבהיר משה. "אבל הסאלה היא אם דה יהיה קביל בבית מספט".
– "לא יודע, ולא אכפת לי", עונה אלוהים בקוצר רוח. "עכשיו נעבור ל… כן מה העניין?".
– "ואם גבר בוגד באסתו?", שואל משה.
– "אז מה?", עונה אלוהים. "לא הבנתי את השאלה".
– "אד גם לו עורכים טקס מספיל כדה?".
– "לא, מה פתאום? זה כתוב רק על אשה", עונה אלוהים. "עכשיו נעבור לנזירים. איש או אישה שנודרים להיות נזירים לאלוהים, אפילו לתקופה קצרה, אז במשך ימי נזירותם אסור להם לשתות משקאות משכרים, אסור להם לאכול ענבים או צימוקים, ואסור להם גם להסתפר ולהתאבל במשך כל תקופת נזירותם. יש גם פירוט של הקורבנות שהם צריכים להקריב. אם בטעות הם עברו על אחד האיסורים הנ"ל… אתן לך אותם ברשימה נפרדת".

משה מהנהן בראשו כאות לכך שהבין.

"עכשיו, ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו…", מתחיל אלוהים, אך עוצר בקלוטו את משה מדפדף בפנקס. "מה, אתה לא כותב?", הוא שואל.
– "נדמה לי סכבר הקראת לי את דה", אומר משה. "הנה, מתאתי, בספר 'סמות', בפרסת 'פקודי'".
– "באמת? עוד טעות בסגנון 'אין מוקדם ואין מאוחר בתורה'", מתרץ אלוהים. "יש שם גם פירוט של קורבנות ראשי השבטים?".
– "לא", עונה משה לאחר עיון קצר בפנקס.

"טוב, אז אני רק אקריא לך את זה ונגמור את הפרשה. אז ככה: שניים-עשר ראשי השבטים שנבחרו בפרשת 'ויקרא' צריכים להקריב לי קורבנות. נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח, לפי הסדר שברשימה שנתתי לך אז. הקורבן הוא זהה, ולכן אפרט אותו רק פעם אחת למרות שאצלי הוא מפורט 12 פעמים. הקורבן הוא קערת כסף אחת במשקל 130 שקל, מִזְרַק אחד כסף במשקל שבעים שקל בשקל הקודש. שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה. כף אחת, ששוקלת עשרה זהב מלאה קטורת. פר אחד בן שנתו לעולה, שעיר עזים אחד לחטאת. ולזבח השלמים הנשיא יקריב בקר שניים, אילים חמישה, עתודים [גדיים] חמישה, וכבשים בני שנה חמישה".
– "ודהו?", שואל משה תוך שהוא רושם במהירות את רשימת הקורבנות.
– "כן, נראה לי שזהו זה להפעם", עונה אלוהים.
– "טוב אז, להתראות בסבוע הבא", אומר משה. "אגב, אכפת לך אם אגיד לאסתי תיפורה סכנראה לא נגיע לאדחו"ד בקרוב?".
– "אדחוד?", תמה אלוהים. "מה זה?".
– "לא אדחוד, אדחו"ד, עם די"ן אחרי האל"ף. דה ראסי תיבות 'ארת דבת חלב ודבס'. יהוסע המתיא את דה".
– "אה, אזחו"ד! עוד מונח מהמונחים הצבאיים האלה!", קורא אלוהים. "טוב, מצדי אתה יכול להגיד לציפורה מה שאתה רוצה".
– "אד ביי", אומר משה, אוסף את חפציו וחוזר למחנה. וכאן גם מסתיימת פרשת "נשוא".

ובשבוע הבא, בפרשת "בהעלותך": לאחר חניה… "רגע! רגע!", נשמע לפתע קולו של משה, החוזר במרוצה למקום המפגש. "סליחה… אבל… סכחת… לתת לי את רסימת הקורבנות של הנדיר", הוא אומר בקוצר נשימה.
– "הנדיר?", תמה אלוהים. "איזה נדיר בראש שלך?".
– "לא נדיר, נדיר עם ז"ין".
– "הא, נזיר עם ז"ין!", משיב אלוהים.

לוחית קטנה מאבן נוחתת לרגלי משה. הוא מרים אותה, ותוחב אותה באבנטו. "אד להתראות בפרסה הבאה", הוא אומר, והולך לו לדרכו.

ובשבוע הבא, בפרשת "בהעלותך": לאחר חניה ממושכת למרגלות הר סיני יוצא שוב המסע לדרך. תחנה ראשונה: מדבר פארן; למרות תחנוניו של משה, יתרו מחליט לחזור לארצו; שריפה פורצת במחנה ומפילה קורבנות בקרב בני ישראל; בעקבות תלונות על המזון החדגוני נאלץ אלוהים לשנות את התפריט, אך גובה בשל כך מחיר יקר מבני ישראל. וגם: אלוהים ממנה למשה שבעים עוזרים, אהרון ומרים מרכלים על ציפורה גיסתם – מרים נענשת, ואהרון כרגיל יוצא נקי.

עוד
פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

מודעות פרסומת