פרשת השבוע [30]: שלח לך

Posted on 5 ביוני 2010 של

0


שבת כ"ג סיון תש"ע, ספר במדבר, פרשת "שלח לך".

פעם עברו הבג"ב (הרב בונד ג'יימס בונד) ותלמידיו ליד מודעה של סרט בשם "המרגל שתקע אותי". ראו התלמידים שרבם מחייך. שאלוהו: "רבנו, מפני מה אתה מחייך?". אמר להם: "צאו וראו מה ההבדל בין מרגלים בימינו ובין מרגליו של משה רבנו. בימינו, מרגלים "תוקעים" נשים, ואילו מרגליו של משה "תקעו" את אבותינו במדבר 40 שנה".

* * *

משרך משה את רגליו בדרך לפגישתו השבועית עם אלוהים, עודו מדוכדך בעליל מאירועי הדמים שבפרשת "בהעלותך". אם לא די בכך, הרי שממש לפני צאתו מהמחנה פגש את יהושע בן נון, והלה מסר לו את תוצאות הסקר שערכו אנשיו בקרב העדה, שתוצאותיו מובאות להלן:

סקר דעת קהל שנערך בקרב 1200 בתי אב (100 מכל שבט, למעט שבט לוי)

הגעה לכנען: עד סוף השנה: 45%. תוך שנתיים: 27%. תוך חמש שנים מעלה: 13%. בכלל לא: 12%. לא השיבו: 3%.

ארץ זבת חלב ודבש: כן: 38%. לא: 42%. אולי: 7%. לא אכפת: 9%. לא השיבו: 4%.

אלוהים יניס את תושבי כנען ולא נצטרך להילחם בהם: כן: 19%. לא: 61%. אולי: 2%. לא יודעים: 12%. לא השיבו: 6%.

הנתונים הנ"ל, המצביעים על ירידה תלולה באמונו של העם באלוהיו (בהשוואה לסקר דומה שנערך בסמוך למתן "עשרת החוקים"), מדאיגים מאוד את משה. כל כך מדאיגים אותו, שכשהוא מגיע לנקודת המפגש ומתיישב במקומו, הוא שוקע במחשבותיו הנוגות וכמעט לא מבחין במשב הרוח הפתאומי המבשר על התייצבותו של אלוהיו.

"היי משה!", קורא אליו אלוהים. משה מזנק ממקומו כנשוך נחש. "הבהלת אותי", הוא אומר בתרעומת. "מצטער, חשבתי ששמעת אותי מגיע", מתנצל אלוהים. "לא סמעתי אותך. הייתי סקוע במחסבות", עונה משה. "ניכר עליך שלא היו אלה מחשבות משמחות, ואתה גם נראה על הפנים, כרגיל בזמן האחרון", מעיד אלוהים.
– "האמת סאני גם מרגיס על הפנים", מודה משה.
– "עדיין בעיות במשפחה?", שואל אלוהים.
– "לא. אמנם יס לי עדיין בעיות עם אסתי, אבל הפעם לא דה העניין", משיב משה, ומנופף בפיסת הקלף שעליה תוצאות הסקר. "דה מדאיג אותי מאוד", הוא אמר.
– "ומה זה?", מתעניין אלוהים.
– "אלו תותאות סקר סערך יהוסע בקרב העם. והוא מתביע על כך סהפופולריות סלך והאמון סרוחס לך העם נמתאים בירידה".
– "באמת? מה שאלו הסוקרים?".
– "למסל, בקסר למועד ההגעה לארת כנען, רוב הנסאלים לא מאמינים סדה יהיה בסנה הקרובה. וגם 58% מהם לא מאמינים סארת כנען היא ארת דבת חלב ודבס כמו סהבטחת".
– "ככה?", משיב אלוהים. "ולדעתך, איך זה קרה?".
– "אני לא יודע בדיוק. אבל נראה לי סדה קסור לאירועים הקסים בפרסת 'בהעלותך'".
– "אז מה? בני ישראל מתחילים לפקפק בי?".
– "נראה לי סכן".
– "יש לי רעיון", אומר אלוהים לאחר שתיקה קצרה. "אולי תשלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל? אם הם לא מאמינים לי, אולי יאמינו להם".
– "נסמע רעיון טוב", אומר משה. "אולי דה גם יעודד אותם לחסוב סאנחנו אוטוטו נכנסים לארת. אבל את מי לסלוח?".
– "איש אחד איש אחד למטה אבותיו. תבחר 12 אנשים, אחד מכל שבט. תדאג לכך שיהיו אלה אנשים מכובדים ואמינים".
– "אולי עדיף סכל סבט יבחר את נתיגו בעתמו?", מציע משה. "ככה לא תהיינה טענות ומענות".
– "רעיון לא רע", אומר אלוהים, "אבל זה יגרום לעיכובים מיותרים. הכי טוב שתבחר אותם אתה בעצמך".

ההכנות ליציאה

לאחר כמה ימים נבחרים 12 הנציגים, ובהם גם יהושע בן נון מטעם שבט אפרים וראש מטהו, כלב בן יפונה, כנציג שבט יהודה. הללו נכללו במשלחת רק לאחר שניהלו ויכוחים נוקבים עם משה, שבתחילה דחה את כל טענותיהם והתרצה רק לאחר שציינו בפניו כי מאחר ורק להם יש ניסיון בפעולות ביון, הרי שאי הכללתם עלולה להמיט אסון על המשלחת.

לפני יציאתם מקבלים המרגלים ממשה תדריך קצר שבו הוגדר המידע שנתבקשו לאסוף. "עלו דה בנגב, ועליתם את ההר", מורה להם משה. "וראיתם את הארת מה היא ואת העם היוסב עליה. החדק הוא אם רפה? המעט הוא אם רב? ומה הארת אסר הוא יוסב בה, הטובה היא אם רעה? ומה הערים אסר הוא יוסב בהן. אם הוא יוסב בערים מפורדות, ללא חומה, דה סימן סהם חדקים ולא חוססים מהתקפות. לעומת דאת, אם הם יוסבים בערים בתורות ומוקפות חומה, הדבר מעיד כי הם פחדנים. עד כאן מובן?", הוא שואל.

המרגלים מהנהנים בראשם, ומשה ממשיך: "עליכם גם לבדוק את טיב הארת, הסמנה היא אם רדה? היס בה עת אם אין? ותביאו אתכם גם דוגמאות מפרי הארת וגם… תגיד! מה אתה עושה?", צועק לפתע משה לעבר נַחְבִּי בן וָפְסי, המרגל מטעם שבט נפתלי.
– "אני רושם לי את ההוראות", עונה הלה.
– "מה? אתה משוגע?", נובח עליו כלב בן יפונה. "אתה מרגל, לא פקיד. את ההוראות האלה משננים וזוכרים בעל פה". הוא חוטף מידו את הרשימה, וקורע אותה לגזרים. "לפני שאנחנו יוצאים, כדאי שתבדקו טוב טוב את המטלטלים שלכם", מוסיף כלב בפנותו לאחרים. "אסור שיהיה בהם משהו שעלול להסגיר אותנו. הבנתם?".
– "אני לא חושב שאפשר לסמוך על כך שהם יבדקו את עצמם", אומר יהושע. "אני אבדוק אישית אחד-אחד לפני היציאה".

לאחר שמקבלים המרגלים את ההוראות, מחלק להם יהושע כסף כנעני ופרטי לבוש כנעניים, אוסף את חפציהם האישיים "המסגירים" ומורה להם להישאר בבידוד עד היציאה, מחשש שידליפו את דבר שליחותם למשפחותיהם, ומשם יזלוג המידע לערב-רב שתמיד היה חשוד בעיניו כ"גיס חמישי". כלב מציע להנפיק להם גם כמוסות רעל כדי שיוכלו להתאבד במקרה שיילכדו, אולם יהושע דוחה את הרעיון. "אם אחד מאיתנו ייתפס וימצאו בכליו משהו מעין זה, הוא יזוהה מיד כמרגל", מסביר יהושע. "אנחנו צריכים להיות 'נקיים' מכל אביזר ריגול. לכן גם לא ניקח איתנו מפות או אמצעי ניווט אחרים כלשהם".

קבר רחל האלטרנטיבי

למחרת, עוד בטרם עולה השחר, יוצאים המרגלים לדרכם. ויעלו ויתורו את הארץ ממדבר צין עד רחוב לבא חמת. ויעלו בנגב ויבואו עד חברון שבה התגוררו אֲחימָן, שֵׁשַׁי, ותַלְמַי ילידי הענק, הלא הם צאצאי המלאכים שֵׁמְחַזַאי ועָזְאֵל ששכבו עם בנות האדם (כמתואר בספר בראשית, פרשת "בראשית", פרק ב' פסוק ו'). כאשר מגיעים המרגלים לנחל אשכול שבקרבת חברון, יוצא להם לעבור ליד כרם ענבים ולטעום מענבי חברון, הידועים בטיבם ובמתיקותם עד עצם היום הזה. שם הם גם כורתים זמורה ואשכול ענבים אחד וַיִשָׂאֻהוּ במוט בשניים. האחים הענקים, שהכרם היה שלהם, מרגישים בנוכחותם של הישראלים, אבל חושבים אותם לחגבים מזיקים ועל כן אצים להביא חומרי הדברה. בחורינו מנצלים את ההזדמנות הזאת ובורחים משם כל עוד נפשם בם. האשכול, אגב, אינו רק גדול אלא גם כבד מאוד, ונושאיו מקללים את הרגע שבו החליטו לקחת אותו. יש לי רושם שגם אם הם היו יודעים שלעתיד לבוא יהפכו הם והוא לסמל של משרד התיירות, הם בכל זאת לא היו מתנחמים בכך.

אחרי הביקור בחברון עוברים המרגלים בדרכם עוד שלל הרפתקאות שונות, מהן מפחידות, בדומה למפגש הנ"ל עם הענקים, או כמו התקרית שאירעה להם בפונדק דרכים בקרבת שכם, שם הם נחשדים כמרגלים ארמיים דווקא, וזאת לאחר שגדי בן סוּסי משבט מנשה דיבר בשנתו. הם נחלצו מהסכנה רק לאחר שכלב בן יפונה (ששלט בשבע שפות) שכנע את בעל הפונדק שהם תיירים מצידון. בבית לחם מזדמנת למרגלים תקרית מקאברית, אחרי שהם נענים לבקשתו של פַּלְטי בן רָפוּא משבט בנימין, שביקש לבקר בקבר רחל, ונופלים קורבן למדריך תיירים נוכל שלוקח אותם, תמורת תשלום נכבד, לקברה המפואר של אחת הזונות המקומיות.

מקץ ארבעים יום, בדרכם לשוב למחנה בני ישראל, נתגלע סכסוך מר בין יהושע וכלב מזה, שהציעו כי ידווחו על תוצאות שליחותם למשה בלבד וכי על המידע יוטל איפול, לבין שאר המרגלים מזה, שטענו כי מאחר והם שלוחי כל בני ישראל, הרי שחובה עליהם לדווח זאת לכלל העדה. בסופו של דבר מוסכם ביניהם כי ישאירו את ההחלטה בידי משה.

המרגלים באים בפני העם

בהגיעם לקרבת המחנה, נצפים המרגלים על ידי אחד הצופים, וזה שולח רץ למשה, כדי להודיע כי בחורינו הטובים והאמיצים שבו משליחותם המסוכנת. משה פוגש אותם בשער המחנה, ומברך אותם על שובם בשלום. נציג שבט זבולון, גדיאל בן סודי, ממהר לנצל את ההזדמנות כדי לספר למשה על המחלוקת שפרצה ביניהם. משה, שלמרות כל מה שחושב עליו העם הוא בעצם דמוקרט גדול, מקבל את דעת הרוב. "מה הסאלה! בטח סתריכים לדווח לכל בני ישראל! הרי הם אלה ססלחו אתכם, לא אני", מצהיר משה, ומיד מצווה להקהיל את כל העדה.

המרגלים מתייצבים בפני כל העדה, ויראום את פרי הארץ. ויספרו: "באנו אל הארץ והיא באמת ארץ זבת חלב ודבש".

"הנה, תראו בעצמכם איזה פירות גדלים שם", אומר עמיאל בן גמלי, המרגל משבט דן, והצביע על אשכול הענבים שנתלה לראווה בפתח אוהל מועד.

"כן. אין ספק שהפירות משהו-משהו, וגם הירקות שם בזיל הזול", מעיר לו יגאל בן יוסף, המרגל מטעם מטה יששכר. "אבל מה עם המבצרים שלהם? אתם לא יכולים לתאר לעצמכם איזה ערים גדולות יש שם, וכולן מוקפות בחומות גבוהות".

"חומות עוד אפשר אולי להפיל", אומר שפט בן חורי, הסוכן משבט שמעון. "אבל מה שמדאיג אותי אלו העמים שיושבים בארץ. העמלק יושב בארץ הנגב, והחיתי, והיבוסי, והאמורי יושבים בהר, והכנעני יושב על הים ועל הירדן".

"אתם חבורת תבוסתנים!", גוער בהם כלב בן יפונה, ויאמר: "עלה נעלה וירשנו אותה! כי יכול נוכל לה!". והאנשים אשר עלו עמו צעקו כנגדו: "לא נוכל לעלות, לא נוכל לנצח אותם בסיסמאות פטריוטיות חבוטות. זאת ארץ אוכלת יושביה וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות".

"אולי שכחת את הנפילים בני ענק שנתקלנו בהם באותו כרם בנחל אשכול?", אומר לכלב בלעג סְתוּר בן מיכאל, המרגל משבט אשר.

"תשמעו, זה היה קטע מפחיד!", מעיר המרגל משבט ראובן, שַמוּע בן זַכּוּר. "הם חשבו אותנו לחגבים וכמעט וריססו אותנו בדי.די.טי".

לשמע הדברים האלו נושאת העדה כולה את קולה ויבכו העם בלילה ההוא. הם באים בתלונות אל משה ואל אהרון, ויאמרו אליהם כל העדה: "היה עדיף שנמות כבר בארץ מצרים או במדבר הזה […] למה יהוה מביא אותנו אל הארץ הזאת? כדי שניפול בחרב? כדי שנשינו וטפנו יהיו לבז? הלא טוב לנו לשוב מצרימה!". ויאמרו איש אל אחיו: "הבה נבחר לנו מנהיג חדש ונשובה מצרימה".

יהושע וכלב, במאמצי שכנוע חסרי תוחלת, מנסים להפוך את לבו של העם. ויאמרו אל כל עדת בני ישראל: "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, טובה הארץ מאד מאד. אם חפץ בנו יהוה והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו. ארץ אשר היא זבת חלב ודבש. אך ביהוה אל תמרודו. אנחנו לא צריכים לפחד מהעמים שיושבים שם, אלוהים איתנו".

דבריהם לא רק שלא משכנעים את העדה, אלא אף משיגים את ההפך. המהומה הולכת וגוברת, ובקהל אף נשמעים קולות הקוראים לרגום אותם באבנים. משה, אהרון, יהושע וכלב נסוגים אל תוך אוהל מועד, והקהל צר עליהם מכל העברים. "אל תתנו להם לצאת חיים!", נשמעת קריאה. "לא יעזור לכם אוהל מועד, אנחנו ניכנס לשם ונשחט אתכם".

המרצע יוצא מן השק

המהומה ממשיכה ומתגלגלת, והמחנה הופך לחרדת אלוהים. זה האחרון, לאחר שהוא מבחין שעומדים לפלוש למשכנו, מתעורר סוף סוף מקפאונו, וכבוד יהוה נראה באוהל מועד אל כל בני ישראל, דבר שהרתיע את האספסוף והם נסוגו לאוהליהם.

ויאמר יהוה אל משה: "עד מתי אני אסבול את הקללות ואת חוסר האמון של העם הזה? די! נמאס! אני אכה אותו בדבר ואחסל אותו, ואותך ואת זרעך אעשה לעם גדול במקומם".

"חס וסלום!", מזדעק משה. "אם תעשה דבר כדה ותמית את העם הדה כאיס אחד, ואמרו העמים אסר סמעו את סמעך לאמור: מבלתי יכולת יהוה להביא את העם הדה אל הארת אסר נסבע להם, ויסחטם במדבר. תעמוד במילה סלך, כמו סאמרת לי פעם סאתה ארך אפיים ורב חסד […] סלח נא לעם הדה כגודל חסדך".

ויאמר יהוה: "סלחתי כדבריך. אני לא אהרוג אותם אבל הם לא ייכנסו ולא יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם. רק עבדי כלב (בן יפונה) עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ".
– "סליחה", מעיר משה, "אבל מה עם יהוסע בן נון? גם הוא היה יותר מבסדר איתך".
– "אה! נכון! טוב שהזכרת לי. גם יהושע יכנס לארץ. אבל השאר? במדבר הזה יפלו פגריהם. כל הזכרים מבן עשרים שנה ומעלה – כולם ימותו במדבר. ובניהם ינדדו במדבר ארבעים שנה – שנה על כל יום שהמרגלים היו בשליחותם".
– "סוף סוף! יתא המרתע מן השק!", קורא משה. "אתה הסתרת ממני כל הדמן את הסוד הדה. כל פעם ססאלתי אותך מתי נגיע לאדחו"ד, ענית לי במילים מעורפלות סאנחנו נגיע לסם בדמן – וכל הדמן הדה ידעת סדה יקח ארבעים סנה".
– "האמת שכן", מודה אלוהים. "אבל לא רציתי לגלות לך, כי חשבתי שאולי זה לא יקרה".
– "איך דה לא יקרה אם דה כתוב בסו אסמו?".
– "חשבתי שאולי זאת טעות בטקסט או משהו כזה".
– "ועכסיו מה?", שואל משה.
– "עכשיו לך תודיע לעם על הגזירות שלי".

הבוטניקאי והציצית

וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל, ויתאבלו העם מאד. וישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמור: "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר יהוה, כי חטאנו". ויאמר משה: "למה דה את עוברים את פי יהוה? זה לו יעדור לכם עכסיו. אל תעלו, כי אין יהוה בקרבכם, חבל עליכם, כי העמלקי והכנעני סם לפניכם ונפלתם בחרב". אבל בני ישראל, שהיו ידועים בקשיות ערפם, לא שומעים לקולו של משה, ויעפילו לעלות אל ראש ההר. וירד העמלקי והכנעני […] ויכום ויכתום כמו שכותתים שניצל.

ככלות כל המאורעות הדרמתיים המתוארים לעיל, שב אלוהים לשגרת יומו וממטיר על משה מצוות והוראות חדשות הקשורות לזבחי הדמים שהוא כל כך מחבב ושאני אישית נמאס לי מהם ומתיאוריהם.

ויהיו בני ישראל במדבר, וימצאו איש בשם צֽלוֹפֽחַד מקושש עצים ביום השבת. "שבעס! שבעס!", הם צועקים עליו, ומסבירים: "אסור לעבוד בשבעס קוידש".
– "אבל אני לא עובד", מתגונן האיש. "זה התחביב שלי, אני אספן צמחים".
– "אספן שמספן", עונים לו בני ישראל, ומביאים אותו אל משה וארון. משה מחליט לשים אותו במשמר, מאחר ולא מצא בכל הפירושים והמצוות שקיבל מאלוהים מה עונשו של זה.

במוצ"ש מתגלה אלוהים למשה ואומר לו: "מות יומת האיש. כל העדה תרגום אותו באבנים". "אבל אלוהים", מתחנן משה, "אתה לא אמרת סאסור לעסוק בתחביבים ביום סבת, אמרת רק סאסור לעשות כל מלאכה".
– "מה, לא מסרתי לך את רשימת ל"ט אבות מלאכה שאסורים בשבת?".
– "לא", עונה משה. "חיפשתי בכל המתוות סנתת לנו, ולא מתאתי סום דבר סאומר סאסור לעסוק בתחביבים ביום סבת".
– "אופס, טעות שלי", אומר אלוהים. "אני אמסור לך אותה מחר דבר ראשון על הבוקר".
– "ומה עם המקוסס? אפסר לסחרר אותו?", שואל משה.
– "מה פתאום!", מתפלץ אלוהים. "אמרתי לך שירגמו אותו, לא?".
– "אבל אין עונסין אלא אם כן מדהירין", קורא משה. "דוהי חקיקה רטרואקטיבית, כמו סקרה עם בנה סל הישראלית בפרסת 'אמור'".
– "אני יודע", נאנח אלוהים. "אבל אין מה לעשות".
– "טוב. אני יכול ללכת?", שואל משה.
– "רגע, יש עוד דבר אחד. קוראים לזה מצוות ציצית".
– "מתוות תיתית? מה דה?".
– "לא יודע, אבל כתוב לי פה שבני ישראל צריכים לעשות ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם".
– "למה דה טוב?", שואל משה.
– "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם".
– "אתה רתיני? אנחנו תריכים כמה חוטים על הבגדים כדי לדכור אותך?".
– "רציני ביותר", משיב אלוהים.
– "והמתווה הדאת מכוונת לגברים בלבד או גם לנסים?".
– "לא יודע", עונה אלוהים. "יאללה, מספיק עם השאלות. נגמרה הפרשה".

משה חוזר למחנה בפחי נפש ומודיע לבני ישראל כי עליהם לרגום את המקושש. בני ישראל, שחסרו בידור במדבר, נענו להוראה בנפש חפצה ויצאו בהמוניהם להמית את צלופחד המסכן.

וכאן הגענו סוף כל סוף לסופה של פרשת "שלח לך". בשבוע הבא, בפרשת "קורח", הוויכוח האידיאולוגי בין משה לדודנו קורח מגיע לשיא; מגפה בקרב בני ישראל מפילה בהם אלפי חללים; ואלוהים שב ובוחר באהרון וזרעו לכהונת עולם.

=

עוד:

פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

=

מודעות פרסומת