פרשת השבוע [31]: קורח

Posted on 12 ביוני 2010 של

0


שבת ל' סיון תש"ע, ספר במדבר, פרשת "קורח".

פעם שאלו התלמידים את רבם: "האם המרד של קורח היה כורח המציאות?". "לא", ענה הרב, "המציאות היתה הכורח של קורח". אמרו לו תלמידיו: "מה זאת אומרת? לא הבנו". ענה להם רבם: "אין מה להבין. זה סתם משחק מילים" (מאוצר אגדות החארטה).

* * *

כשנודע לציפורה, אשת משה, כי מסע בני ישראל במדבר יארך ארבעים שנה, היא מיד מבטלת את חגיגת הבר מצווה המפוארת שתכננה לבנה בכורה, גרשום. משה מנסה לשכנע אותה כי למרות הכל יש לחגוג את המאורע, ולו רק כדי לא לאכזב את הנער שהתכונן לו וציפה לו מזה חודשים.
– "תגיד, אתה נורמלי?", מטיחה בו ציפורה. "אחרי כל מה שקרה לבני ישראל בשתי הפרשות האחרונות, אחרי שמתו מהם אלפים, אתה עדיין רוצה לערוך חגיגות?".
– "אד אולי מסהו תנוע בחוג המספחה?", מנסה משה לדבר על לבה. "נדמין רק קרובים לארוחת ערב. בלי אולם ובלי אומנים ובלי טרראם".
– "אתה רוצה? בבקשה!", עונה לו אשתו. "אבל תעשה הכל בעצמך. אתה תזמין, אתה תבשל, אתה תערוך ואתה תגיש".
– "אבל אני לא מבין בדה כלום", אומר משה.
– "תגיד, במה אתה כן מבין?". מקנטרת אותו האשה. "בשנה האחרונה אתה לא עושה כלום חוץ מלהיפגש עם אלוהיך ולהמטיר עלינו את חוקיו ומשפטיו הדרקוניים". דמעות עולות בעיניה. "אני עדיין זוכרת את הגבר שהכרתי אז, על פי הבאר במדיין, וכשאני מסתכלת עליך עכשיו אני לא רואה שום זכר ממנו. הלך האהוב שלי, הגבר היפה והחזק והמצחיק שלי. אלוהים לקח לי אותו ונתן לי במקומו זקן ממורמר". היא אומרת בפנותה לצאת. "עוד דבר אחד, עד סוף השבוע אנחנו מסתלקים מכאן, אז כדאי שתבקש כמה ימי חופש מאלוהיך ותבלה אותם עם הילדים שלך", היא מוסיפה, וטורקת את יריעת האוהל בטפיחה עזה.

מתנתו של קורח

משה נותר לבדו להרהוריו הנוגים, אבל לא להרבה זמן. אחרי דקות אחדות הוא שומע את היריעה נפתחת. בכורו גרשום נכנס אל האוהל כשבידו תיבה מצופה עור אדום.
– "שלום אבא".
– "סלום בני. מה דה סאתה מחדיק בידך?".
– "זאת מתנה לבר מצווה שקיבלתי מדוד קורח", עונה הנער. "פגשתי אותו בדרך לכאן והוא ביקש ממני לבוא איתו לאוהלו, ושם העניק לי אותה", מוסיף גרשום, ופותח את התיבה כדי להציג את תוכנה בפני אביו. היו שם רביד זהב עם טבעת חותם תואמת.
– "אפסר?", שואל משה ומושיט את ידו.
– "כן, בטח".

משה נוטל את התיבה בידיו כדי לבחון את התכשיטים מקרוב, וללא משים פלט שריקת התפעלות. מזה זמן רב לא ראה תכשיטים יפים כאלה, גם כשבני ישראל תרמו את תכשיטיהם לכלי המשכן. הוא מזהה בהם מיד את עבודתו של גורמטסס, צורף החצר של סבו פרעה.

"דאת מתנה יפה מאוד", אומר משה, "אבל אני חוסב סאתה תריך להחדיר אותה לדוד קורח".
– "להחזיר? מה פתאום? זאת מתנה שלי ולא שלך", קורא הנער וחוטף את התיבה מידי אביו.
– "נכון סדאת מתנה סלך, אבל אסור לקבל מתנות יקרות כאלה. דה יכול לגרום לכך סאנסים יתחילו לרכל עלינו".
– "אפשר לחשוב! בין כה וכה אנשים כבר מרכלים עלינו גם בלי המתנה", מזדעק הנער. "וחוץ מזה, דוד קורח עשיר כל כך שבשבילו המתנה הזאת בקושי נחשבת".
– "אבל גרסום, בני…".
– "אני לא מחזיר אותה!", קוטע הנער את אביו. "אתה בעצמך לימדת אותי פעם שמתנות לא מחזירים, לא מוכרים, לא מחליפים, ולא נותנים במתנה".
– "אתה תודק", מודה משה, "אבל מתנות אפסר לתרום. אולי תתרום אותה לאוהל מועד?".
– "מה פתאום לאוהל מועד? אין להם מספיק זהב? דוד אהרון כבר בקושי יכול ללכת מרוב זהב שיש עליו, וגם לילדים שלו לא חסר. אם כבר, היה עדיף שאני אתרום אותה לעניים".
– "רעיון עוד יותר טוב, אד תתרום לעניים", אומר משה.
– "אולי", ממלמל גרשום, "אבל אם כבר עניים, אז עניי עירי קודמים, כמו שלימד אותי סבא יתרו", הוא מוסיף בעודו סוגר את מכסה התיבה. "אם אני אתרום אותה, אז זה יהיה לעניי מדיין, אבל האמת היא שאני לא רוצה בכלל לתרום אותה. אני רוצה לשמור אותה כמזכרת מדוד קורח", הודיע הנער ופנה לצאת.

"רגע, גרסום. מקודם אמרת סמרכלים עלינו. מה מרכלים?", עוצר אותו משה. "שמעתי אנשים שאומרים שכל המשפחה שלנו, משפחת בן-עמרם, מושחתת, ושאתה תפרת לדוד אהרון ולבניו את התפקידים שלהם וקיבלת מהם שוחד", משיב גרשום. משה נדהם, ולכמה שניות אף מאבד את יכולת הדיבור. "מה… מ… מי… מה אמרת?", הוא מגמגם. "מי דה האנסים האלה?".

– "כל מיני אנשים. לא יודע איך קוראים להם. כמה מהם אפילו הצביעו עלי ואמרו: הנה הבן של המושחת".
– "ואתה מאמין להם?", שואל משה בקול רועד. "אתה חוסב סאני קיבלתי סוחד?".
– "בטח שלא!", עונה גרשום, "אבל איך זה שדוד אהרון והבנים שלו קיבלו את התפקידים שלהם אפילו שאף אחד לא בחר אותם ואף אחד לא אוהב אותם?".
– "דה לא נכון סאף אחד לא בחר בהם", מסביר משה, "אבל אלוהים בכבודו ובעתמו תיווה עלי למסוח אותם לכהנים".
– "אני מאמין לך, אבל רוב העם לא. ואם זה נכון, אז למה אלוהים לא הודיע על זה באוזני כל העדה?".
– "לא יודע", מודה משה, "אבל אלוהים עושה תמיד מה סהוא רותה. בגלל דה הוא אלוהים".
– "אם זה ככה, אז הוא צריך לקחת בחשבון גם את התוצאות", פוסק גרשום, ומוסיף: "תגיד אבא, זה נכון שאתה ואמא ביטלתם את המסיבה של הבר מצווה שלי?".
– "לתערי דה נכון", נאנח משה.
– "אתה לא צריך להצטער, אבא", אומר גרשום. "האמת היא שלא כל כך רציתי לעשות בר מצווה".
– "מה?", מתפלא משה. "חסבתי סדווקא להפך, ראיתי אותך יוסב ומסנן את הדרסה סלך במרת רב".
– "כן, זה נכון", אומר גרשום במבוכה, "אבל עשיתי את זה רק כדי שלך ולאמא תהיה קצת נחת, בגלל שזה חשוב לכם. אבל אני בעצמי כבר לא סובל את הדת של העם הזה. בהתחלה זה עוד היה בסדר, כי היא הזכירה לי את הדת המדיינית שלנו, אבל בזמן האחרון, בכל פעם שאתה חוזר מהפגישות שלך עם אלוהים ומביא לנו את החוקים החדשים שלו אני לא יודע אם לבכות או לצחוק". בהבחינו בהבעה הכאובה בפני אביו מוסיף הנער: "אני מצטער אם פגעתי בך אבא, אבל הייתי חייב להגיד לך מה אני מרגיש".
– "אתה לא תריך להתטער כסאתה אומר אמת", אומר לו משה, "ואי אפסר להכריח בן אדם להאמין במה סהוא לא רותה".
– "ואתה בעצמך מאמין בכל הדברים האלה?", שואל גרשום.
– "אתלי דה לא עניין סל אמונה. דאת חובה. אני התחייבתי לאלוהים להיות הסליח סלו. אין מה לעשות, נתתי לו מילה סל גבר".

באוהל משתררת שתיקה מעיקה, המופרת בידי שריקת הרוח וטפיחת יריעות אוהלים שלא נמתחו כיאות. מרחוק נשמעת הקריאה "מן! מן! מאאאאן!" של מוביל המן המסתובב בין האוהלים ומוכר אותו לאלו מבין בני ישראל שמתעצלים מכדי לצאת וללקט אותו בעצמם. "אהמ", מכעכע משה בגרונו ושובר את השתיקה. "אד אתם נוסעים למדיין בסוף הסבוע?", הוא שואל.
– "לא אבא. אנחנו לא נוסעים, אנחנו חוזרים הביתה. רק חבל שאתה לא חוזר איתנו".
– "אני גם חודר", אומר משה. "אני הבטחתי לאלעדר אחיך סאחדור אחרי סאביא את בני ישראל לכנען. נתתי לו מילה סל גבר".
– "כן, אני יודע, אבל אז לא ידעת שהמסע הזה יימשך ארבעים שנה נכון? אז מתי תחזור? אחרי שאמא תמות? יכול להיות אפילו שעד שתחזור גם אני וגם אלעזר נמות", אומר גרשום ודמעות זולגות על לחייו.
– "סה… סה…", מנסה האב להרגיעו. "אל תבכה. אתה כבר גבר, וגברים לא בוכים אף פעם, גם לא בלילה".

גרשום פותח את פיו לענות, כשלפתע נשמעת טפיחה על פתח האוהל. "יבוא", אמר משה. אחד משלישיו של יהושע נכנס ומצדיע. "הודעה מהבוס, אדוני", הוא קורא, ומושיט למשה איגרת חתומה בשעווה.
– "ביי אבא", אומר גרשום ופונה לצאת.
– "לאן אתה הולך?".
– "לסבא יתרו", עונה הנער.
– "תמסור לו ד"ס", אומר משה.
– "יגיע", פולט גרשום ויצא.

במסלול התנגשות

משה מסיר את חותמה של האיגרת ופותח אותה בלב כבד. הוא כבר הכיר לדעת כי יהושע אינו שולח לו איגרות אלא במקרי חירום. "צריכים להיפגש בדחיפות, בעיות עם קורח ועדתו", נאמר בה. משה מקפל את האיגרת ותוחב אותה באבנטו. "יש תשובה, אדוני?", שואל השליש. "תאמר ליהוסע סאני תכף מגיע", עונה לו משה.

כשמגיע משה למטהו של יהושע, הוא מוצא את המקום רוחש ככוורת דבורים עצבניות. כשמבחינים החיילים בנוכחותו, הם ממהרים להחישו לאוהל הפיקוד, שם הוא מוצא את יהושע ואת ראש מטהו, כלב בן יפונה, רכונים על מסמכים ותוכניות הנדסיות יחד עם עוזריהם הבכירים. כולם קמים לכבודו.

"סבו, סבו", אומר משה. "מה קרה? יס בעיות?", הוא שואל בעודו מתיישב לצד יהושע.
– "כן אדוני", עונה יהושע. "חשפנו מזימה של 'קורח ועדתו' לעורר מהומות ולקרוא למרד. הם מתכננים להקהיל עליך את בני ישראל ולקרוא תיגר על מנהיגותך ועל כהונתו של אחיך אהרון קבל עם ועדה".
– "ככה", אומר משה. "ומה הן כל התוכניות ההנדסיות הללו?".
– "התוכניות הללו, אדוני, קשורות למכת הנגד שמתכנן ארגונו של אחיך אהרון", אומר יהושע. "אנשי ארגונו, מחופשים כעובדי תברואה, חפרו מנהרות במקומות מסוימים במחנה ומתכננים למוטט אותן ולקבור את קורח ועדתו בתוכן".
– "איך אתה יודע את כל דה? איך הארגון סל אהרון יודע את כל דה? איך הם יודעים מראס איפה יעמדו אנסי קורח?".
– "יש לי סוכנים בשני המחנות", עונה יהושע, "ולארגון של אהרון יש 'חפרפרת' בקרב אנשי קורח".
– "אד תריכים להדהיר את קורח סלא יעשה סטויות", ממהר משה להגיד.
– "כבר נפגשתי איתו בחשאי והזהרתי אותו, אבל הוא לא רצה לשמוע. הוא טען שהוא בסך הכל מארגן הפגנת מחאה שקטה ולגיטימית".
– "אולי כדאי סאני אפגס אתו? פעם היינו ידידים קרובים. אולי הוא יאמין לי?".
– "אני לא חושב שזה יעזור, אדוני. הוא כבר עבר מזמן את מה שאנחנו קוראים 'נקודת האל-חזור'. חוץ מזה, נראה לי שמבחינתו לפחות הידידות הפכה לשנאה עמוקה. הוא טען שהפכת ל'דיקטטור בחסות האל' וכינה אותך בכינויים שמפאת כבודך לא אוכל לחזור עליהם באוזניך".
– "ומה עם אהרון? דיברת איתו?".
– "לא, אדוני", נאנח יהושע. "אהרון יותר מתוחכם ממה ששיערנו. לכאורה אין לו יד ורגל בדבר – הוא טפלון, אי אפשר לקשור אותו לחשדות".
– "ומה עם אנסי ארגונו? אי אפסר לעתור אותם או מסהו כדה?".
– "אי אפשר, אדוני. מתוקף כהונתם הם נהנים מחסינות".
– "אד מה עושים?", שואל משה. "איך אפסר למנוע את התקרית הדאת? מה אתה מתיע?".
– "אני מציע להשאיר זאת בידי שמים", עונה יהושע.

או בידי התסריט, חושב משה ונאנח. הוא נזכר בשיחה שהיתה לו עם אלוהים בפרשת 'בהעלותך', כשזה אמר לו כי בקרוב תיפתר בעיית קורח באופן סופי. הנה זה בא, הוא אומר לעצמו, ואין מה לעשות.

משה נפרד מיהושע ומאנשיו וחוזר הביתה ברוח נכאה. בדרכו הוא עובר ליד אוהלו של קורח. הוא עוצר, מהסס במשך כמה שניות, ואז ניגש וטופח על יריעת הכניסה, וזו נפתחת לכדי חרך צר.
– "כן אדוני?", שואל משרתו הראשי של קורח.
– "אני מבקס לשוחח עם אדונך אם אפסר", אומר משה.
– "אני מצטער, אדוני, אבל האדון אינו חש בטוב ואינו יכול לקבל אנשים".
– "תגיד לו סדה דחוף".
– "המתן כאן אדוני", אומר המשרת וסוגר את היריעה. לאחר רגע הוא חוזר. "אני מצטער אדוני, אבל האדון כבר ישן ואי אפשר להעיר אותו", מודיע המשרת למשה וסוגר את היריעה בפרצופו.

המתנשאים

למחרת בבוקר באים קורח בן יצהר בן קהת בן לוי, דתן ואבירם בני אליאב, ואון בן פלת בני ראובן, ויקומו לפני משה ואיתם אנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים נשיאי עדה […] אנשי שם ידועים. ויקהלו על משה ועל אהרון בפתח אוהל מועד.

משרתיו של קורח הקימו במה קטנה, וקורח עולה עליה ופותח בדברים: "משה ואהרון! רב לכם! כי כל העדה, כולם קדושים ובתוכם יהוה", הוא קורא. "אלוהים דיבר אל כולנו. כולנו קיבלנו ממנו את 'עשרת החוקים', והוא לא צריך יותר מזה. אבל מה קרה אחר כך?", ממשיך קורח ומצביע על משה. "הוא התחיל לבוא אלינו עם כל מיני דרישות – פעם שצריך משכן, פעם שאחיו צריך להיות כהן גדול, פעם שצריך זבחים, מה זה כל ההמצאות הללו? אלוהים לא צריך את כל החארטה הזאת. משה ואהרון, מדוע תתנשאו על קהל יהוה? די! מספיק! נמאס!".

משה פותח את פיו כדי לענות לו, אבל קורח ממשיך: "במשך 400 שנה עבדנו את אלוהינו במצרים בלי כל המצוות שאתה ממציא חדשות לבקרים. מאז ימי אברהם אבינו אנחנו מאמינים באלוהים, והוא לא ביקש שנבנה לו משכן ולא שנמשח לו כהנים". בפנייה לקהל הוסיף: "אני אומר לכם שכל זה מצוץ מהאצבע של משה, ואם לא שלו אז מהאצבע של אהרון אחיו. אתם זוכרים שאהרון עשה לנו את עגל הזהב ואמר לנו 'אלה אלוהיך ישראל'? אתם זוכרים איך הוא גם בנה לנו מזבח וביקש שנקריב עולות ושלמים? אתם זוכרים שלאחר מכן התברר כי כל זה היה המצאה שלו, ושאלוהים כעס עלינו?".

"זוכרים! זוכרים!", עונה הקהל במקהלה.

"לכן אני אומר, בואו נפסיק עם זה!", קורא קורח. "בואו נחזור אל האמונה הפשוטה שלנו, אל המקורות, לאמונת אבותינו. הרי אם אבותינו היו מתעוררים ורואים איך אנחנו עובדים את אלוהים היום הם היו מתפוצצים מצחוק וחושבים שאנחנו, צאצאיהם, הפכנו לעובדי אלילים", הוא מפסיק לרגע ומביט אל קהל השבוי בקסמיו. "אתם יודעים מה הכי חמור? הכי חמור זה הנפוטיזם של משה. הוא מעדיף את קרובי משפחתו. הוא מינה את אחיו בלי מכרז, בלי מבחן, הוא עושה בעדה כבתוך שלו. הוא מינה את שבט לוי למשרתים בקודש כדי שיהיו אוכלי חינם. אני בעצמי משבט לוי. יכולתי לשתוק ולהגיד 'מה אכפת לי, העיקר שאני נהנה' נכון? אבל לא. אני אומר לא לשיטה הרקובה הזאת. אני אומר לא לנפוטיזם!".

"לא! לא! לא יעבור! הנפוטיזם לא יעבור! לא! לא! לא יעבור! הנפוטיזם לא יעבור!", קורא הקהל. קורח מרים את ידיו, מהסה את המתקהלים וממשיך: "גם אם נניח שהכל נכון ושאלוהים בחר באהרון ובזרעו לכהונת עולם, למה הוא לא בא ואומר לנו את זה בעצמו? למה הוא לא מקהיל אותנו כמו אז, כשנתן לנו את 'עשרת החוקים'? למה הוא מדבר רק עם משה? אני אגיד לכם למה. כי הוא לא אמר כלום! הוא גם לא דיבר עם משה. הכל המצאות. אין ספק שמשה הוא גדול הממציאים. ההמצאה האחרונה שלו היא שאלוהים אמר לו שעלינו להסתובב במדבר ארבעים שנה, עד תום הדור הזה שלנו שיצא ממצרים. הוא המציא את זה אך ורק כדי שכל אלו שזוכרים את האמונה האמיתית הישנה והטובה שלנו ימותו, והדת החדשה שלו תשתלט עלינו. ולכן אני שוב פונה אליכם ומבקש: בואו ונחזור לדת אבותינו, אל המקורות שלנו, אל האלוהים שהכרנו מאז ומתמיד, ובואו ונעלה לכנען בדרך הקצרה ביותר. תודה רבה על הקשבתכם", מסיים קורח ויורד מהבמה לקול תשואות הקהל.

ותפתח הארץ את פיה

משה קם ממקומו בלב כבד ועולה על הבמה, מתעלם משאון שריקות וקריאות הבוז. הוא עומד שם ומחכה לקצת שקט שלא בא, ואז שב קורח ועולה לבמה. הוא מרים את ידו, והקהל משתתק כבמטה קסם. "אני מבקש מכם שתתנו למשה בן עמרם לומר את דברו", אומר קורח. "אולי אנחנו לא מסכימים איתו, אבל יש לו זכות דיבור כמו לכל אחד", פסק, וקפץ מהבמה.

"אני מודה לקורח בן יתהר על דבריו", אומר משה, "אבל הוא לא דייק כל כך בעובדות. אני מודה ומתוודה סדת אבותינו הסתנתה מאד סיתאנו ממתרים מן הקתה אל הקתה, וסנוספו עליה טקסים וחגים ומועדים סלא הכרנו קודם. אבל בניגוד למה סקורח אמר, לא המתאתי כלום. הכל הוכתב לי על ידי אלוהים בעתמו. יותר מדה, לא פעם ביקסתי מאלוהים סידבר אליכם יסירות ויתווה עליכם את מתוותיו בעתמו, כמו אד כסהוא נתן לנו את 'עשרת החוקים', אולם הוא לא התרתה. הוא אמר סכמו סאין דרכו סל מלך בשר ודם להקהיל את עמו ולהודיע להם על חוקיו ומספטיו בעתמו אלא עושה דאת באמתעות סליחים, כך גם הוא. ולעתם העניין, אני מתיע להעמיד את הויכוח האידיאולוגי הדה למבחן האלוהים. אני מתיע לקורח ולעדתו סמחר בבוקר יתייתבו הוא ועדתו ויודע יהוה את אסר לו ואת הקדוס והקריב אליו ואת אסר יבחר בו יקריב אליו. דאת עשו: קחו לכם מחתות, קורח וכל עדתו ותנו בהן אס ושימו עליהן קטורת לפני יהוה מחר, והיה האיס אסר יבחר יהוה הוא הקדוס. מסכימים?".

"מסכימים", ענתה במקהלה עדת קורח.

למחרת בבוקר מתייצבים קורח ועדתו בפתח אוהל מועד ומחתותיהם בידיהם, וניגשו לאהרון ומשה. וידבר יהוה אל משה לאמור: "דבר אל העדה לאמור העלו [התרחקו] מסביב למשכן קורח, דתן ואבירם". ויקם משה וילך אל דתן ואבירם […] וידבר משה אל העדה לאמור: "סורו נא מעל אוהלי האנסים הרסעים האלה ואל תגעו בכל אסר להם, פן תספו [תמותו] בכל חטואתם". ודתן ואבירם יצאו ניצבים פתח אוהליהם ונשיהם ובניהם וטפם עמם. ויאמר משה: בדאת תדעון כי יהוה סלחני לעשות את כל המעשים האלה וכי לא מלבי המתאתי אותם. אם כמות כל האדם ימותון אלה […] לא יהוה סלחני" […] ויהי ככלותו לדבר […] נתן אחד מאנשי ארגונו של אהרון אות והמנהרות שמתחת לרגלי קורח ועדתו פוצצו, ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל. וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו. ואש יצאה […] ותאכל את החמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת. וכך דוכא ניסיון המרד.

אולם מסתבר שמספר ההרוגים היה מועט מדי, ולא הספיק כדי לשכך את חרון אפו של אלוהים, ומה עוד שבני ישראל דרשו למנות ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את אירועי קורח ועדתו, ולכן הוא שלח מגפה בעם והרג בנוסף 14,700 איש נוספים.

המשל

וידבר יהוה אל משה לאמור: "תראה. אני רוצה לשים קץ לכל הבלגן הזה ולא מעוניין בעוד נסיונות מרד. לכן תגיד לבני ישראל שכל שבט ייתן לך מטה שעליו יכתבו את שם השבט ושם ראש השבט, ואת שמו של אהרון תכתוב על המטה של שבט לוי. את כל המטות תניח באוהל מועד, בקודש הקודשים, והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח".

בני ישראל עושים כמבוקש, ומשה מניח את המטות בקודש הקודשים. ויהי ממחרת, ויבא משה אל אוהל מועד והנה פרח מטה אהרון לבית לוי, ויוצא פרח, ויצץ ציץ, ואפילו הוציא שקדים כי מישהו החליף אותו בלילה. משה מוציא את המטות ומציג אותם לפני בני ישראל, ועל ידי כך מוכיח כי אלוהים בחר באהרון ובזרעו לשמש ככהנים. אילו דבר כזה היה קורה בימינו, היינו בטח אומרים שהבחירות לא חוקיות ושהקלפי מזויפת.

טוב, נסתפק בזה להפעם, למרות שהפרשה ממשיכה ומתארת את עבודת הכהנים והלויים, ומה מגיע להם, וכמה, ואיך. וכל זאת רק כדי לחזור ולהדגיש ולהזכיר שכל מי שמנסה להתעסק עם אהרון וארגונו סופו שיאכל חרא.

בשבוע הבא, בפרשת "חוּקת": בני ישראל מגיעים לקדש שבמדבר צין; מרים אחות משה הולכת לעולמה; מחסור חמור במים גורם לרטינה בעם; משה ואהרון טועים טעות קטנה ונוכחים לדעת שאלוהים אינו סלחן, ו/או ארך אפיים ו/או רב חסד כפי שסברו.
=

עוד:

פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

=

מודעות פרסומת