פרשת השבוע [32]: חוקת

Posted on 19 ביוני 2010 של

0


שבת ז' תמוז תש"ע, ספר במדבר, פרשת "חוקת".

שאלו תלמידיו של המשק"ה (הרב משה קופולביץ הקדוש) את רבם: "למה במי חטאת משתמשים באפר פרה אדומה דווקא ולא פר אדום?". ענה להם רבם: "יען כי פר אדום, רֶעד בּוּל בלע"ז, הוא סימן רשום, והקב"ה לא הורשה להשתמש בו" (אוצר אגדות חסידות הרייבים).

* * *

ימים אחדים לאחר אירועי אסון "קורח ועדתו" נפרד משה מאשתו, בניו וחותנו, ואלו שמים פעמיהם בחזרה לארץ מדיין. עד הרגע האחרון, כולל זמן פציעות, ניסה משה כל אמצעי שכנוע כדי להניא את ציפורה מהחלטתה הנחושה. הוא הבטיח לה כי ידרוש מאלוהים שעות עבודה קצרות וגמישות, יקדיש למשפחה יותר זמן, ידאג לה לאוהל מרווח ותנאי חיים משופרים, אולם היא אטמה את אוזניה. "לא מעוניינת בכל ההבטחות שלך", הייתה עונה לנוכח תחנוניו, "אותי מעניין רק שלומם של הילדים. המחנה הזה כבר בכלל לא בטוח בשבילם. רק חסר לי שגרשום או אלעזר ייצאו לשחק בשבת, ויימצא מישהו שיבוא ויאמר שהם חיללו שבת, והעדה תרגום אותם באבנים כמו שעשתה לצלופחד המסכן [פרשת "שלח לך"]. לא שמת לב שמאז אותו מקרה אני כבר לא מרשה לילדים לצאת מהאוהל בשבת?".

בצר לו מבקש משה לשלוח אל ציפורה את אחותו מרים, אבל מתברר לו שזו נפלה למשכב לאחר מות קורח, דודנה האהוב, ושקעה בדיכאון עמוק. הוא הולך לפגוש את חותנו יתרו ומדבר על לבו שישכנע את בתו לדחות את הנסיעה, ולו לכמה שבועות.

"אני מאוד מצטער, אבל לא אוכל לעזור לך בזה", אמר יתרו, "ואני אהיה גלוי לב איתך ואומר לך שחבל שלא נסענו כבר לפני חודשים, לפני שהתרחשו כל אירועי הדמים הללו שהשפיעו לרעה על נפשם של בתי ונכדי". הוא מחייך במרירות ומוסיף: "אני נזכר בימים הראשונים במחנה הזה. ראיתי עם עבדים שהשתחרר מכבליו ומתחיל להתגבש לאומה ככל האומות, ואפילו תרמתי תרומה צנועה למערכת המשפט שלכם. הערצתי את אלוהיך שנתן לכם את 'עשרת החוקים' במעמד הר סיני, חוקים טובים וצודקים שהזכירו לי את חוקי הדת שלנו. אבל מאז 'עגל הזהב' שעשה אחיך הכל התחיל להידרדר. האמונה שלכם הפכה לדת. לא שיש לי משהו נגד דת, הרי אני בעצמי כהן מדיין, אבל הדת שלכם, או ליתר דיוק אלוהיכם, התגלה כרודן צמא דם שאינו מהסס להעניש, להרוג, ולהשמיד את מאמיניו על כל שטות קטנה. אגיד לך את האמת, העם שלך הוא עם קשה עורף, ואני לא מאמין שהוא אי פעם ייכנע לגמרי לחוקיו הדרקוניים של אלוהיכם. הוא ימשיך 'להרגיז' אותו, ואלוהים ימשיך להעניש אותו. זה לא ייגמר אף פעם, גם לא בעוד אלפי שנים. אלוהיכם פשוט לא יודע להנהיג. מנהיג אמיתי צריך לדעת מתי אפשר להבליג ולהתיר קצת את הרצועה. רק על דבר אחד חבל לי. חבל לי עליך, על זה שאתה מכלה את כוחותיך, על זה שהפכת לשק החבטות של שני הצדדים, של בני ישראל ושל אלוהים".

משה מקשיב לתוכחותיו של חותנו בראש מורכן, ולא אומר דבר. הוא היה מת לספר ליתרו על "התסריט", אך חזקה עליו מילת הגבר שנתן לאלוהים שלא יגלה זאת לאף אדם. "גם אם אגלה לו והוא יאמין, הרי שזה יעמיד את שנינו, את אלוהים ואותי באור מגוחך", מהרהר משה. "ויתרו, אדם שאצלו האמת עומדת מעל לכל, עוד עלול לנסות ולשכנע אותי להכריז ברבים שהכל צפוי והרשות אינה נתונה, ושהכל נגזר מראש, ושלאף אחד, גם לא לאלוהים, אין שליטה על המתרחש". משה נאנח. "אד אין מה לעשות?", הוא שואל את חותנו בקול מעורר רחמים.
– "לא! יש מה לעשות!", משיב יתרו בפסקנות. "תתפטר מתפקידך, תסביר לאלוהיך שכבר עשית מעל ומעבר בשבילו ושמגיע לך קצת חיי שלווה בחיק משפחתך, שיבחר מישהו אחר במקומך".
– "כבר דיברנו על דה כמה פעמים", אומר משה, "ובכל פעם הוא הדכיר לי סאני הסכמתי לקבל את התפקיד הדה וסנתתי לו מילה סל גבר".
– "די! מספיק!", מרים יתרו את קולו. "כבר נמאס לי לשמוע על המילה הזאת של הגבר. אז תשפיל את עצמך ואל תהיה גבר, העיקר שתתחיל לחיות את חייך".

משה מניד בראשו בעצב. "לך קל להגיד את דה, אבל, כמו סאומרים המתרים: 'אל תדון את חברך עד סלא תהיה בנעליו'", הוא אומר לחותנו. "בזה אתה צודק", מודה יתרו. "ובאמת לא הייתי רוצה להיות בנעליך אפילו דקה אחת".

משה נפרד ממשפחתו

ביום נסיעתם מלווה משה את בני משפחתו, שזכו לאבטחה מדי משמר מיוחד מאנשי יהושע בן נון, עד שיצאו מטווח הראייה של המחנה, שם נפרד מהם סופית בחיבוקים ונשיקות. ציפורה, שלכאורה מתעסקת בחיזוק קישורי המטען לחמורים ולגמלים, מתעלמת ממנו במופגן.

אלעזר הקטן נצמד לאביו כשהוא ממרר בבכי קורע לב. "אבא, בוא איתנו", מיילל הילד בקול משתנק. "אני רוצה את אבא… אבא…". משה נושך את שפתותיו עד זוב דם כדי לחנוק את דמעותיו, ולוחש לבנו הקטן באוזנו: "אני אבוא כמו סהבטחתי לך". אבל אלעזר נצמד אליו ביתר שאת: "לא! עכשיו! תבוא איתנו עכשיו!". יתרו ניגש אל נכדו ואומר לו רכות: "אם אבא שלך הבטיח שהוא יבוא, אז הוא יעמוד בדיבורו. כולנו יודעים שיש לו מילה של גבר, נכון?". אלעזר מביט במשה, ושואל בעיניים לחות: "כן אבא?". משה מתכופף ומנשק אותו על מצחו. "מילה סל גבר!", הוא מצהיר חגיגית. רק אז מתרצה הילד ומשחרר את שולי גלימתו של אביו, עולה על חמורו, והשיירה יוצאת לדרך. משה מטפס על גבעה סמוכה ומלווה את משפחת במבטו עד שהשיירה הקטנה מתפוגגת באופק המדברי המהביל.

במשך רגע ארוך ממשיך משה לבהות כחולם אל הנקודה שבה נעלמו, עד שצריחת ציפור טרף חולפת מחזירה אותו למציאות, והוא יורד לאיטו וחוזר למחנה בפחי נפש. בכניסה למחנה מהדהד אליו אלוהים במוחו. "היי משה, מה יום מיומיים? אני כבר מחכה לך כבר יותר משעתיים".
– "הייתי עסוק מעל לראס", עונה משה.
– "עסוק שמסוק", אומר אלוהים. "יש לי כמה הוראות דחופות למסור לך".
– "אין לי ראס לדה היום", אומר משה בקול שבור. "אם אתה עוד לא יודע, אד המספחה סלי חדרה היום למדיין. כרגע נפרדתי מהם. אולי נדחה את דה למחר-מחרתיים?".
– "תשמע, אני משתתף בצערך, אבל אי אפשר לדחות את זה למחר. חוץ מזה, זה לא ייקח הרבה זמן. אני כולה צריך לתת לך הוראות בקשר לחוקת התורה וזהו".
– "אבל אין עלי כלי כתיבה", אומר משה.
– "אז לך תביא אותם", עונה אלוהים. "אני מחכה לך כאן".

אחרי כמה דקות חוזר משה עם אחיו אהרון. "למה הבאת אותו איתך?", לוחש אלוהים במוחו של משה. "הוא נדבק אלי ולא יכולתי להיפטר ממנו", חושב משה. "כן", לוחש אלוהים, "כבר שמתי לב שבזמן האחרון הוא דוחף את עצמו לכל מקום. נו, לא חשוב. בין כה ההוראות האלה נוגעות יותר אליו. מוכן?". "מוכן", חושב משה.

וידבר יהוה אל משה ואל אהרון לאמור: "זאת חוקת התורה אשר ציווה יהוה לאמור: דבר אל בני ישראל, ויקחו אליך פרה אדומה, תמימה, אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול. את הפרה הזו תיתנו לאלעזר הכהן כדי שישחט אותה מחוץ למחנה. אחרי זה אלעזר יטבול את אצבעו בדם הפרה וישפריץ מדמה לכיוון אוהל מועד שבע פעמים. אחרי זה ישרוף את הפרה כליל, ואחרי זה… ואחרי זה… ואחרי זה…". אלוהים ממטיר על משה את כל הפרוצדורה של ייצור "מי חטאת" באמצעות אפרה של אותה פרה מסכנה. "מי חטאת" אלה נועדו, לדברי אלוהים, לטהר את "כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות […] וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב, או במת, או בעצם אדם, או בקבר".

משה מרים את אצבעו: "אפסר לסאול סאלה?".
– "כן", עונה אלוהים.
– "ומה עושים אם לא מותאים פרה אדומה? או סמותאים, אך היא כבר לא כל כך תמימה? או סהיא עדיין תמימה אבל יס לה אידה מום? או סאין בה מום אבל עלה עליה עול? מה עושים במקרה כדה? איך מטהרים את הטמא?".
– "במקרה כזה הטמא יישאר בטומאתו עד שתימצא פרה שעונה לכל הדרישות", אומר אלוהים, וממשיך בלחישה במוחו של משה: "בפעם הבאה אל תשאל אותי שאלות מביכות כאלה בקול רם בנוכחות אחיך, בסדר?".
– "אני מבקש סליחה", חושב משה. "שכחתי ממנו לגמרי".
– "אוקיי. אז זהו זה להפעם. ולהתראות בשיעור הבא", אומר אלוהים, ותיכף מוסיף בלחישה למוחו של משה: "ובפעם הבאה, לא יודע מה תעשה, אבל אתה לא מביא את אחיך איתך. הבנת?", ומבלי לחכות לתשובתו של משה מסתלק לו אלוהים במשב רוח קצר.

משבר המים

ויבואו בני ישראל, כל העדה, למדבר צין, בחודש הראשון [ניסן], וישב העם בְּקָדֵש.

משה המסכן עדיין לא התאושש מאסון "קורח ועדתו" (פרשת "קורח") ומפרידתו הכאובה ממשפחתו, וכבר ניחת עליו אסון חדש: אחותו האהובה מרים, אשר כזכור נפלה למשכב אחרי מות קורח, הולכת לעולמה. משה מתאבל עליה אבל כבד. הוא חש שנותר ללא קרוב וגואל בעולם. משפחתו איננה, אחותו איננה, ואנה הוא בא? הוא ואחיינו בצלאל בן חוּר ישבו שבעה לבדם, מאחר ועל אהרון, הכהן הגדול, נאסר על פי חוקי אלוהים להתאבל, אפילו לא על הוריו (ויקרא, פרק כ"א פסוק י"א).

לאחר שהסתיימו ימי האבל מתברר כי בארה של מרים, שעל פי חז"ל, שכמובן לא חיו אז, ליוותה את בני ישראל במסעם וסיפקה להם מים כל עוד מרים היתה בחיים, התייבשה. בפעם המי יודע כמה במסע הזה לא היה מים לעדה. אלוהים, שידע זאת בוודאות, לא מזדרז לספק להם מים, ולכן נקהלת העדה על משה ועל אהרון. וירב העם עם משה ויאמרו לאמור: "הלוואי והיינו מתים כמו כל אחינו שמתו כבר במגפה (פרשת "קורח"), למה הבאתם את קהל יהוה אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו [בהמותינו]? ולמה הֶעֱליתוּנוּ ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה? זה לא מקום של זרע ותאנה וגפן ורימון כמו שהבטחתם, אפילו מים לשתות אין כאן!".

מבין הקהל מתחילות להישמע קריאות קצובות: "קורח צדק! קורח צדיק!". לעם הצמא והיגע מתלאות המסע נגמר הפתיל ונשרף הפיוז, ושוב מתחילות לבקוע מקרבו קריאות איום ונאצה נגד משה ואהרון. אפילו כמה מאבטחים מאנשי יהושע בן נון, שהיו אמורים לשמור על הסדר, מוצאים עצמם מצטרפים למפגינים הזועמים. המהומה גוברת, ומשה ואהרון, שחשים כי נשקפת להם סכנת חיים, בורחים ומבקשים לעצמם מקלט בתוך אוהל מועד.

ואז, סוף-סוף, מדבר יהוה אל משה לאמור: "תשמע, האמת שהייתי יכול לספק לעדה הזו מים עד שייצאו להם מהאוזניים, אבל לפי השו אסמו אני קודם כל צריך לנצל את המצב כדי לעשות ממנו הון פרסומי. אז קח את המטה והקהל את הקהל, אתה ואהרון אחיך…".
– "אתה בטוח שאתה רוצה שאביא גם את אהרון?", חושב משה. "הרי אמרת לי…".
– "אני זוכר מה שאמרתי", קוטע אותו אלוהים בלחישה מוחית חריפה, "אבל ככה כתוב. אהמ… אז קח את המטה, אתה ואהרון אחיך, סליחה, קח את המטה, והקהל את הקהל אתה ואהרון אחיך, ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו…".
– "סליחה, אלוקים", אומר אהרון בהיסוס, "אבל למה צריך את המטה אם צריכים רק לדבר לסלע?".
– "תגיד, מישהו דיבר איתך או התייחס אליך?", צועק אלוהים במוחו של כוהנו הגדול עד שזה מתנודד וכמעט נופל ארצה. "זו הפעם הראשונה והאחרונה שלך שאתה קוטע אותי, מובן לך? וחוץ מזה, אל תפנה אלי ואל תדבר אלי אף פעם".

אהרון העלוב נאלם דום תחת שבט לשונו של אלוהיו. "טוב, איפה הייתי?", ממשיך אלוהים, "כן, ודיברתם אל הסלע לעיניהם, ונתן מימיו, והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם". ויקח משה את המטה […] ויקהילו משה ואהרון את הקהל אל פני הסלע, ויאמר להם: "סמעו נא המורים [המורדים], המן הסלע הדה נותיא לכם מים?".

"לא נראה לנו", צועק מאן דהו מן הקהל בלעג. "אולי, מי יודע?", קורא מישהו אחר. "אפשר אולי לקבל מים מינרלים?", זורק שכנו. "אם כבר מינרלים, אז עדיף שיהיו גם מוגזים", צועק עוד אחד לקול מצהלות הצחוק של העדה. כמה מהנקהלים כבר שכחו את צמאונם, והתגלגלו על הארץ מצחוק.

בפנים סמוקות מבושה ומכעס מסתער משה לעבר הסלע בחמת זעם. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים. לרגע נדמה שלא קורה כלום, ואז מתחילות טיפות לטפטף, והופכות לזרזיף, שהופך לשפיעה, שהופכת למבוע, ואז מתמוטטים הסלעים ופרץ של מים חיים שוטף את משה ואהרון וַתֵשְׁתְ העדה ובעירה.

אהרן מת

משה ואהרון עושים את בדרכם הביתה רטובים אך שמחים וטובי לב כאשר מתגלה אליהם אלוהים ובא אליהם בטענות: "יען כי לא האמנתם בי כשאמרתי לכם לדבר אל הסלע, ועשיתם לי בושות, לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם".
– "רגע אחד, רגע אחד", אומר משה. "מה דאת אומרת? אתה מתכוון סאני כבר חופסי מהתפקיד הדה? אתה רותה למנות מיסהו אחר במקומי?".
– "לא", עונה אלוהים, "הכוונה היא ששניכם תמותו במדבר ולא תכנסו לארץ כנען".
– "למה? מה כבר עשינו?", פולט אהרון, ששכח את אזהרתו הקודמת של אלוהים.
– "ואתה תמות ראשון", עונה לו אלוהים בטון אכזרי. "האמת היא שלא נשאר לך הרבה זמן לחיות. אנחנו עכשיו בפרק כ' פסוק י"ב, נכון? אז בפסוק כ"ח, כלומר בעוד ט"ז פסוקים, אתה תמות".
– "אבל דאת הייתה אסמתי", נחלץ משה להגן על אחיו. "אני היכיתי את הסלע, לא הוא. וחות מדה, מה הביג דיל? אד התבלבלתי קתת. וגם בפעם סעברה, כסהיינו ברפידים [פרשת "שמות"] אמרת לי להכות את הסלע, אד חסבתי סגם הפעם…".
– "אני יודע, אני יודע", לוחש לו אלוהים במוחו, "ולידיעתך, גם הפעם היית חייב להכות אותו, אחרת זה לא היה מופיע בשו אסמו. אבל מה לעשות שגם העונש כתוב שם? אתה לא מבין? אין לי שום שיקול דעת בעניין".
– "אז אני אמות ולא אראה את הארץ", חושב משה.
– "משהו כזה", לחש אלוהים.
– "מה זאת אומרת 'משהו כזה'? או שאני מת או שלא".
– "אל תלחץ עלי עכשיו, בסדר?", מבקש אלוהים. "גם ככה דיברתי יותר מדי".

העם ממשיך במסעו ומגיע לגבול ארץ אדום, שדרכה עליו לעבור כדי להמשיך במסע בדרך הקצרה ביותר. על כן שולח משה שליחים אל מלך אדום, ונותן בידם איגרת שבה פירט את התלאות שעברו על בני ישראל מאז שירדו מצרימה. משה אף מנסה לנגן על קרבת הדם שבין שני העמים, ומזכיר לו שאבות אבותיהם של בני אדום (עשו) ובני ישראל (יעקב) היו אחים.

אולם מלך אדום לא מתרשם, ועונה: "לא תעבור בארצי, ואם תנסה, בחרב אצא לקראתך". השליחים מנסים לשכנע את המלך ומפצירים בו לתת להם לעבור. הם מבטיחים שבני ישראל ישלמו בגין כל נזק שייגרם וירכשו בכסף מלא כל טיפת מים שישתו, אולם לשווא. מלך אדום, החושד שבני ישראל ינסו בכל זאת לעבור בכוח, מכריז מיד על מצב חירום ומגייס חילות מילואים. ויצא אדום לקראת ישראל בעם כבד וביד חזקה. וימאן אדום לתת לבני ישראל לעבור בגבולו, ובני ישראל נאלצו לעקוף את ארץ אדום.

ויסעו מִקָדֵש ויבואו בני ישראל, כל העדה להור ההר. ויאמר יהוה אל משה ואל אהרון: […] "אנחנו כבר בפסוק כ"ד ונשארו לאהרון עוד ד' פסוקים לחיות, אז כדאי שיזדרז ויסדר את העניינים שלו לפני שימות". אחרי שעוברים עוד שלוש פסוקים, פונה אלוהים למשה ואומר לו: "קח את אהרון ואת אלעזר בנו ותעלה אתם להור ההר. שם תפשיט את אהרון מבגדי כהונתו ותלביש את אלעזר בנו בהם".

והנה כבר הגענו לפסוק כ"ח: ויפשט משה את אהרון את בגדיו וילבש אותם את אלעזר בנו, וימות אהרון, ואנחנו התפטרנו סוף כל סוף מהפגע רע הזה. וירד משה ואלעזר מן ההר, אך לא בלי תקלות: אלעזר, לבוש בכותנתו החדשה, דורך עליה שוב ושוב וכמעט מתגלגל במורד המדרון, דבר שמעורר אותו להתלונן באוזני משה על שבגדי אביו אינם הולמים את מידותיו. "אל תתבכיין לי", סונט בו משה בקוצר רוח. "אני מכיר חייט תיקונים טוב, תלך אליו והוא יקתר לך אותם ודהו".

כאן המקום לציין שלמרות שכל בני ישראל פלטו אנחת רווחה עם היוודע להם דבר מותו של אהרון, נכתב משום מה בשו אסמו: ויראו כל העדה כי גווע אהרון, ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל. טוב, יכול להיות שזו עוד טעות ב"תסריט".

השכנים חוטפים, הישראלים בוזזים

וישמע הכנעני, מלך ערד כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל, נתן להם בראש, ולקח מהם שבויים. בתגובה, שולפים בני ישראל מהארסנל שלהם את "נשק יום הדין", שהיה כמובן לא קונבנציונלי, ונדרו נדר ליהוה ויאמר: "אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם". אלוהים, שנדר זה מחמיא לו מאוד, נחלץ לעזרת אבותינו, ואלו גוברים על הכנעני שיושב בערד, מכה אותו לפי החרב ומחרים את עריהם, ומאז נקרא המקום ההוא חרמה.

ויסעו אבותינו מהור ההר דרך ים סוף כדי לעקוף את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך ושוב מתחילות התלונות והטרוניות והטענות והמענות. וידבר העם באלוהים ומשה: "למה העליתונו ממצרים? למות במדבר? כי אין לחם, ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל הזה, במן הזה".

אלוהים מתעצבן. וישלח יהוה בעם את הנחשים השרפים, וינשכו את העם, וימות עם רב מישראל. ויבא העם אל משה ויאמרו: "חטאנו כי דיברנו ביהוה ובך. תעשה טובה, התפלל אל יהוה ויסר מעלינו את הנחש". ויתפלל משה בעד העם. ויאמר יהוה אל משה: "עשה לך נחש שרף, ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך, וראה אותו וחי". ויעש משה נחש נחושת, וכל הזמן הזה עומדים לו נציגי העם על הראש. "נו, תזדרז כבר!", גוערים בו, "אנשים מתים באלפים ואתה מצאת לך זמן להתעסק בפיסול?". "מה אני אעשה?", עונה להם משה. "אלוהים תיווה עלי ככה, ובמקום סתתעקו ותעמדו לי על הראס, אולי תתנו יד ותעדרו לי?".

לבסוף נחלצים לעזרה בצלאל בן חור ואהליאב בן אחיסמך, ומשה משלים את הפסל, שמזכיר לו את סמל חיל הרפואה המצרי, וככה בני ישראל ניצלו ממכת הנחשים. משם ממשיכים הישראלים במסעם המפותל, עוברים באובות, עיי העברים, נחל זרד, נחל ארנון, מתנה, נחליאל, עד שהם מגיעים לגבול ארץ האמורי.

וישלח ישראל מלאכים [שליחים] אל סיחון, מלך האמורי וביקשו ממנו לעבור דרך ארצו. ולא נתן סיחון לישראל לעבור בגבולו. ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל […] וילחם בישראל. סיחון ועמו נוחלים תבוסה ומוכים על ידי ישראל לפי חרב […] ויקח ישראל את כל הערים האלה וישב ישראל בכל ערי האמורי, כולל עיר הבירה חשבון, מאחר שכך היה מקובל בימים ההם. והיות ולא היה אז או"ם וגם לא "שמאלנים", אז אף אחד גם לא פצה פה, ואף אחד לא צייץ נגד ה"כיבוש". אחר כך פונה עם ישראל צפונה ועולה לכיוון הבשן (צפון ירדן של היום) ויצא עוג, מלך הבשן, לקראתם הוא וכל עמו למלחמה בעיר אדרעי […] ויכו אותו אבותינו ואת בניו ואת כל עמו עד בלתי השאיר לו שריד ויירשו גם את ארצו כמקובל. ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב, מעבר לירדן, בצדו המזרחי, מול העיר יריחו, ששכנה בצדו המערבי, ושם נשאר לחנות עד סוף ספר "דברים". וכאן מגיעה פרשתנו החביבה וגדושת המוות לסיומה.

בשבוע הבא, בפרשת "בָּלָק" (לא שחקן כדורגל גרמני): בלק בן ציפור, מלך מואב, מקבל ח'ופה מבני ישראל ומחליט להילחם באבותינו בעזרת נשק לא קונבנציונלי – קללות. לשם כך הוא מגייס לעזרתו מומחה עולמי לקללות העונה לשם בִּלְעָם בן בְּעור. לאחר שהאסטרטגיה שלו נוחלת כישלון חרוץ שולף בָּלָק, בעצת בִּלְעָם, נשק אחר, יותר איום מהקללות. כדי לדעת מה היה טיבו של אותו נשק איום תצטרכו לחכות עד השבוע הבא, או להציץ בפרשה עצמה. שבת שלום.
=

עוד:

פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

=

מודעות פרסומת