פרשת השבוע [33]: בלק

Posted on 26 ביוני 2010 של

0


שבת י"ד תמוז תש"ע, ספר במדבר, פרשת "בלק".

פעם מצא השמש את הרשל'ה עומד בחצר בית הכנסת כשהוא מקלל ומחרף את הרב. תפסו השמש והובילו בפני בית הדין. שאל ראש הדיינים את הרשל'ה: "הכיצד העזת לקלל ולחרף את הרב הקדוש?". "חס ושלום", אמר הרשל'ה, "אני לא קיללתי, אני בירכתי". "בירכת?", תמה ראש הדיינים, "הלא השמש שמע אותך". "זה נכון שהוא שמע קללות", אמר הרשל'ה, "אבל כמו שמצינו בפרשת 'בלק', כאשר מקללים קדושים, הופך אלוהים את הקללות לברכות, ולכן אמור מעתה שבאתי לקלל ונמצאתי מברך" (מאוצר האגדות הדמיוניות של אסטרופולי).

* * *

בסוף הפרשה הקודמת (פרשת "חוקת") נוכחנו לדעת כי בני ישראל חדלו מלהיות עבדים, והפכו לעם שואף קרבות ומלומד מלחמה. ואחרי שכיסחו את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן, התנחלו בארצותיהם והפכו לשכנים לא כל כך רצויים של ממלכת מואב.

מואב הייתה ממלכה קטנה, ועמה היה נחות לאין שיעור במספרו לעומת בני ישראל. אז אחרי שראה בלק בן ציפור את אשר עשה ישראל לאמורי, ויגר (מלשון מגור, כלומר פחד) מואב מפני העם מאד, כי רב הוא. על כן כינס בלק את הקבינט שלו, ויחד ניסו לטכס עצה.

הועלו רעיונות שונים, כמו למשל לכרות ברית הגנה הדדית עם ממלכת בני עמון, או לקרוא לעזרה את מלך אדום, שעמדתו הנחרצת (פרשת "חוקת") אילצה את בני ישראל לעקוף את ארצו. אחד השרים אף הרחיק לכת והציע לדרוש מפרעה מלך מצרים לבוא עם חילו להשתלט על עבדיו הבורחים ולהחזירם לארצו. אלא שהמלך בלק פסל את כל הרעיונות הנ"ל מאחר ולדעתו היו פוגעים בניטרליות של מואב ומאלצים אותו להתיר כניסת צבא זר לארצו, שאחרי זה מי יודע אם יסכים לצאת.

אחרי כמה שעות של דיונים נזכר אחד השרים שבזמנו התגורר משה במדיין. על כן, הוא מציע לשלוח לשם אנשים לאסוף על משה מידע העשוי לעזור למואב במלחמה בבני ישראל אם וכאשר תפרוץ. הצעה זו ישרה בעיני בלק, והוא שולח משלחת אל זקני מדיין ובידם איגרת שבה נאמר, בין השאר: "בני ישראל, אותם עבדים שיצאו ממצרים, הגיעו לאזורנו. הם כבר הספיקו להילחם בכנעני היושב בערד, בסיחון מלך האמורי ובעוג מלך הבשן, הרגו אותם לפי חרב, כבשו את ארצותיהם והתנחלו בהן. מקורותי המודיעיניים מעריכים שהם לא יסתפקו בזה, אלא עתה ילחכו הקהל [בני ישראל] את כל סביבותינו – אותי, את בני עמון, ואולי גם אתכם, כלחוך השור את ירק השדה. לכן הנני מבקש מכם כי תעזרו לנו בהמצאת מידע על מנהיגם, הלא הוא משה בן עמרם, ואשר על פי מקורותי התגורר בארצכם מספר שנים". מעניין שרק דבר אחד לא יודעים מקורותיו של בלק: שראש זקני מדיין הוא יתרו, חותנו של משה, לא פחות ולא יותר.

כך קראתי ב"מלחמות יהוה"

יתרו מקבל את אנשי המשלחת המואבית בכבוד הראוי להם, ולכאורה משתף איתם פעולה ומוסר להם פרטים בנפש חפצה. הוא מסביר למואבים כי משה אמנם התגורר בעבר בארצו במשך כמה שנים, אבל את הכשרתו הצבאית רכש במצרים כאשר היה נכדו המאומץ של פרעה. הוא מגזים ביודעין, ומספר למואבים על הקרבות שניהל משה נגד ממלכת כוש ושבטי הנוודים בסיני ועל איך שהנחיל להם תבוסות כואבות. הוא מתאר את משה כאסטרטג, טקטיקן ותכסיסן שלא קם כמוהו במצרים, וכי קרבותיו ומורשתו הצבאית נלמדים בבית הספר לפוממ"מ (פיקוד ומטה מלכותי מצרי) עד עצם היום ההוא. על כן סח יתרו למלך מואב עצה אחת: לא להתגרות בבני ישראל.

– "למיטב ידיעתי, בני ישראל לא יתקפו אתכם", הוא אומר לאנשי המשלחת. "אלוהיהם אסר זאת עליהם בתכלית האיסור".
– "אבל מה נעשה אם לא ישמעו לאלוהיהם?", שואל ראש המלחת המואבית. "הרי כבר שמענו כי בעבר הם עברו לא פעם על מצוותיו, אז מי יערוב לנו שהפעם הם ישמעו לו?".
– "בדת, כמו בפוליטיקה, אין שום דבר בטוח", עונה יתרו ומושך בכתפיו.

אחרי שמשלחת מואב חוזרת לארצה משגר יתרו שליח אל חתנו משה ומודיע לו על פגישתו עם משלחת מואב, ואף מוסר לו את תמליל השיחה איתם. משה נועד עם יהושע בן נון ועם ראש מטהו, כלב בן יפונה, והשלושה דנים בצעדיו האחרונים של המלך בלק ולבסוף מחליטים לא לייחס חשיבות ל"דיפלומטיה" של מואב, מאחר ולבני ישראל לא היו כוונות תוקפניות נגד מואב, לפחות לא בעת ההיא.

המשלחת המואבית שבה לארצה, ומוסרת למלך ולקבינט דו"ח על תוצאות שליחותה. המלך בכבודו ובעצמו קורא את הדו"ח, שלא מחכים אותו במאום.

– "אז מה אתם אומרים, רבותי היועצים?", פונה המלך לחברי הקבינט.
– "אני מציע שנשלח משלחת לבני ישראל, נזכיר להם שהם ואנחנו קרובים רחוקים (מואב ובני עמון היו צאצאי לוט, אחיינו של אברהם אבינו) ולכרות איתם ברית שלום", מציע אחד השרים.
– "חס וחלילה!", קורא שר ההגנה המואבי. "זה יעיד על חולשה ועלול לדחוף אותם לנסות ולתקוף אותנו".
– "יש לי רעיון", אומר שר הבריאות, שמפאת מחלה לא השתתף בישיבה הקודמת. "בזמן ששכבתי בבית קראתי את הספר 'מלחמות יהוה' שקניתי בדוכן לספרים משומשים במחנה בני ישראל. יש שם תיאור של 'מלחמת העמלק', שהיא המלחמה הראשונה שלחמו בני ישראל אחרי צאתם ממצרים. בספר מסופר שבני ישראל ניצחו במלחמה אחרי שמשה עמד בידיים מונפות והתפלל במהלך כל הקרב. לדעתי זה מצביע על כך שכוחם אינו אלא בפיו של משה מנהיגם…".
– "נו! אז מה אתה מציע?", קוטע אותו בלק בקוצר רוח.
– "הוד מלכותו, אני מציע למצוא לנו מישהו שגם הוא כוחו בפיו, שיבוא ויטיל קללות על בני ישראל".
– "להילחם בעזרת קללות? מי שמע על דבר כזה?", מגחך שר ההגנה. "בכל ההיסטוריה הצבאית לא נתקלתי…".

"יש לך רעיון יותר קונקרטי חוץ מאשר לפסול רעיונות של אחרים?", גוער המלך בשר ההגנה. פניו של השר הלבינו מפחד. "ל…ל… לא, הוד מלכותו", מגמגם הלה. "טוב ויפה!", פוסק בלק. "אני נוטה לקבל את הרעיון של שר הבריאות. אני מכיר מקלל ידוע ומפורסם עם קבלות. בוודאי שמעתם כולכם על בִּלְעָם בן בְּעור". השרים מהנהנים בראשם. "אז אני מציע לשלוח אליו משלחת ולשכור את שירותיו", אומר המלך. "יש מתנגדים?", הוא מוסיף רטורית. ומאחר ולא היו מתנגדים, מתקבלת ההצעה פה אחד.

בלעם נקרא לשירות הממלכה

וישלח בלק מלאכים אל בלעם בן בעור שהתגורר בפְּתור אשר על הנהר בארץ ארם לקרא לו לאמור: "הנה עם יצא ממצרים, הנה כיסה את עין הארץ והוא יושב ממולי. ועתה לכה נא אָרָה (קלל) לי את העם הזה, כי עצום הוא ממני. אולי אוכל ונכה בו ואגרשנו מן הארץ. כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואת אשר תָּאור (תקלל) יוּאָר (יקולל).

וילכו זקני מואב […] ויבואו אל בלעם וידברו אליו את דברי בלק. ויאמר אליהם בלעם: "לינו פה הלילה, ואינשאללה מחר תקבלו תשובה". "למה מחר?", שואלים המואבים. "כי אני לא מקלל בלי לקבל רשות מראש מיהוה", עונה בלעם.

ויבא אלוהים אל בלעם ויאמר: "מי האנשים האלה שמתארחים אצלך הלילה?".
– "אלו זקני מואב שבלק בן ציפור, מלך מואב, שלח אלי".
– "ומה הוא רוצה ממך הבלק הזה?".
– "הוא מבקש שאקלל איזה עם שיצא ממצרים ובכך אעזור לו להילחם בו ולגרשו".
– "תגיד! מה אתה משחק לי אותה תמים?", גוער אלוהים בבלעם. "אתה יודע שהעם הזה הוא בני ישראל, אז למה אתה אומר לי 'איזה עם שיצא ממצרים'?", אומר אלוהים בחיקוי לעגני של קולו של בלעם. "לא תלך עמהם, ולא תָאור (תקלל) את העם כי ברוך הוא. ולידיעתך, אני הוצאתי את העם הזה ממצרים, ואני, בכבודי ובעצמי, מוליך אותו לארץ כנען".

ויקם בלעם בבוקר ויאמר אל שרי מואב: "לכו נא לארצכם כי יהוה לא מרשה לי ללכת אתכם".
– "אדון בלעם הנכבד", מפציר בו ראש המשלחת, "אולי בעצם אתה לא צריך לבוא אתנו? אולי תקלל אותו מפה?".
– "לא, זה בלתי אפשרי", עונה בלעם. "קללות לא עובדות אם המקלל לא נמצא בטווח ראייה מהמקולל".

בידיים ריקות חוזרים חברי המשלחת ומתייצבים בפני מלכם בלק ומוסרים לו את תשובתו השלילית של בלעם, אולם בלק, כיאה למלך, לא מוותר ותוהה שמא מנסה בלעם לייקר את שירותיו. ויוסף בלק לשלוח שרים רבים ונכבדים מחברי המשלחת הקודמת. והשרים הנכבדים מגיעים לבלעם, ומעבירים לו את דברי מלכם: "כה אמר בלק בן ציפור: אל נא תִמָּנַע מלבוא אלי. כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה".

"אני באמת מצטער", עונה בלעם בקול המעיד כי צערו אמיתי, "אבל אפילו אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי יהוה אלוהי, ולא אוכל לעשות קטנה או גדולה ללא רשותו". שרי מואב, שמתאכזבים מתשובתו של בלעם, קמים ממקומם, אוספים את חפציהם ומתכוננים לחזור הביתה.

"רק רגע, רק רגע", קופץ לפתע בלעם. "אל תלכו עדיין. תשנו כאן הלילה, ותקבלו תשובה סופית מחר בבוקר. נראה. אולי בכל זאת אלוהים ירשה לי לבוא אתכם". ויבא אלוהים אל בלעם בלילה ויאמר לו: "אם רק לקרוא לך באו האנשים – קום לך אתם. אבל את הדבר אשר אדבר אליך – אותו תעשה! הבנת? אז דיר באלכּ!".

ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב שמח וטוב לב. הוא כבר שכח את אזהרתו של אלוהים, וחשב רק על שכר הטרחה השמן שהוא עתיד לגבות מבלק. אלוהים, שקורא את מחשבותיו, מתכפר עליו ושולח מלאך להזהירו. בלעם, שהיה זחוח דעת, לא מבחין במלאך, אבל אתונו מבחינה גם מבחינה במלאך יהוה ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו, וַתֵּט (נטתה) האתון מן הדרך ותלך בשדה. בלעם מתעצבן ומכה את האתון כדי להחזירה לדרך. הם ממשיכים בדרכם, ומגיעים למשעול בין הכרמים, גדר מזה וגדר מזה. ותרא האתון את מלאך יהוה וַתִּלָּחֵץ מפחד אל הקיר, ותוך כדי כך נלחצה גם רגלו של בלעם אל הקיר. בלעם מפליט זעקת כאב, ומכה שוב את האתון המסכנה, שנאלצת, חרף פחדה מן המלאך, להמשיך בדרכה עד שהיא מגיעה למקום שבו בהמה עלובה כבר לא יכולה לנטות ימין או שמאל, והיא כורעת ורובצת במקומה.

כעסו של בלעם ניצת, והוא מכה את האתון במקלו עד זוב דם. שרי מואב, שאינם יכולים לסבול את המראה המזעזע, נאלצים להתערב ולחלץ את המקל מידו. "בושה וחרפה!", גוער בו ראש המשלחת. "יש לך מזל שאני בשליחותו של מלכי, אחרת הייתי מראה לך מה זה להרביץ לבהמה מסכנה".

"אבל ראית מה היא עשתה לי?", מתבכיין בלעם.

השר פותח את פיו לענות, אולם באותו רגע פוער אלוהים את פי האתון ותאמר לבלעם: "מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש פעמים?". בלעם נדהם, ולכמה רגעים מאבד את יכולת הדיבור. "את מדברת אלי?", הוא מגמגם בסופו של דבר.
– "אלא למי?", עונה האתון, "ועכשיו תענה לי. למה הרבצת לי?".
– "כי התעללת בי", עונה לה בלעם, "ואם היתה לי חרב בידי – כי עתה הרגתיך".
– "אתה לא מתבייש?", נואקת האתון מתוך כאביה. "הרי אני אתונך אשר רכבת עלי מאז שנולדת עד היום הזה. האם אי פעם עוללתי לך משהו דומה?".
– "האמת שלא", עונה בלעם. "אז מה קרה לך היום? השתגעת?".

ויגל אלוהים את עיני בלעם וירא את מלאך יהוה ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו. ויקוד בלעם וישתחווה. ויאמר אליו מלאך יהוה: "על מה הכית את אתונך המסכנה? היא ראתה אותי ניצב בדרך ועשתה לי כבוד, ואתה מרביץ לה?".
– "אני מאד מצטער, לא ראיתי אותך".
– "זה בגלל שאתה אַעְוַר (בלעם היה שתום עין) והעין היחידה שלך הסתנוורה מהכסף שהובטח לך", מטיח בו המלאך בחומרה.
– "אני ממש מצטער. ועתה, אם רע בעיניך ואתה לא רוצה שאלך, אשובה לי הביתה".

ויאמר מלאך יהוה אל בלעם: "לך עם האנשים, אבל אתה תעשה רק את מה שאגיד לך. מובן?". "מובן", עונה בלעם בהכנעה. וילך בלעם עם שרי בלק.

אולי בכל זאת

וישמע בלק כי סוף-סוף הגיע בלעם, ויצא לקראתו […] ויאמר בלק אל בלעם: "למה לא באת אלי בפעם הראשונה? לא האמנת שאוכל לכבד אותך?".
– "עזוב. מה שהיה היה", עונה בלעם. "הנה באתי אליך. עכשיו תדע לך שלא אוכל לעשות כלום בלי רשות מאלוהים. הדבר אשר ישים אלוהים בפי – אותו אדבר".
– "אוקיי", אומר בלק "בוא ואראה לך את העם".
– "לא היום", עונה בלעם. "אני עייף מהדרך. נדחה את זה למחר בבוקר, בסדר?".

ויהי בבוקר, ויקח בלק את בלעם, ויעלהו לבמות בעל (שם מקום), וירא משם את קצה מחנה בני ישראל. לאחר שבלעם מתרשם ממראה עיניו, הוא מבקש שיבנו לו שבעה מזבחות ויביאו לו שבעה פרים ושבעה אילים. לאחר שהכל מוכן, מקריב בלעם פר ואיל על כל מזבח ומזבח. הוא מבקש מבלק לעמוד עם שריו ליד המזבחות, והוא עצמו יוצא לחפש את אלוהים. לאחר שובו נושא בלעם את דבריו, וכך אמר: "מן ארם ינחני בלק מלך מואב, מהררי קדם. לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל. מה אקוב, לא קבה אל? ומה אזעום, לא זעם יהוה? כי מראש צורים אראנו, ומגבעות אשורנו. הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב. מי מנה עפר יעקב וּמִסְפָּר את רובע ישראל? תמות נפשי מות ישרים, ותהי אחריתי כמוהו".

"לא הבנתי כלום", מודה בלק, "ואתם?". שריו מנידים בראשם לשלילה.

"אני אחזור על זה בעברית פשוטה", אומר בלעם. "וזה הולך ככה:

מארץ ארם באתי,
מהרי המזרח הגעתי,
כדי לקלל את בני ישראל,
ולהביא עליהם את זעם האל.
אך איך אקלל אם אלוהים לא קילל?
איך אמטיר זעם על ישראל?
אני צופה בו מראשי הסלעים,
מביט בו…".

"די!", קוטע אותו המלך בלק בכעס. "תגיד, מה אתה מחבר לי שירים? אם הייתי רוצה שירה, הייתי יכול להביא את משורר החצר שלי בחינם. אני רוצה קללות, ולא ערב שירי משוררים. מה אתה? אורר (מקלל) או משורר?", חורז בלק בלעג.
– "אבל אמרתי לך קודם שאני לא יכול לעשות מה שאני רוצה", מתנצל בלעם. "מה שיוצא לי מהפה אינו לא בשליטתי".
– "אתה יודע מה?", אומר המלך, "אולי נלך למקום אחר ותקלל אותו משם?".
– "ומה זה ישנה?", מתעקש בלעם. "הרי בין כה וכה אלוהים מדבר מתוך גרוני".
– "אנא עארף, אולי משנה מקום משנה מזל?", פוסק המלך. "יאללה, בואו נזוז. כבר בזבזנו חצי יום לחינם".

פמליית המלך בלק, ובלעם איתה, עוברת להר שנקרא שדה צופים. על פסגתו עומדת החבורה וצופה לעבר קצה קצהו של מחנה בני ישראל. "טוב, אני יכול לנסות מכאן", אומר בלעם לאחר שסקר את הנוף. "אבל קודם כל אני צריך שתבנו לי עוד פעם שבע מזבחות ותביאו לי שבעה פרים ושבעה אילים".
– "המקלל הזה לא נורמלי", אומר בלק לאנשיו, ופונה לבלעם: "מה נראה לך, שאנחנו סוחבים איתנו חומרי בניין או הולכים עם עדרי בקר וצאן? חוץ מזה, מה אתה צריך עוד פעם שבע מזבחות?".
– "אדוני המלך", עונה בלעם ברוח כנועה, "אני לא יכול לנסות לקלל בלי המזבחות הללו. ככה זה אמור לעבוד. ככה זה תמיד עבד".
– "ומה אם זה לא יעבוד גם הפעם?", שואל בלק.
– "הוד מלכותו, אני רק יכול לנסות ככל יכולתי, אבל כמו שהסברתי לך קודם, בסופו של דבר אלוהים הוא שמדבר מתוך גרוני".
– "לי נראה שאתה כבר מכין את התירוץ לכישלון הבא, אבל מילא", נאנח המלך, ומורה לאנשיו למלא אחרי בקשתו של בלעם.

הח'רטטיטה

לאחר שמקריב בלעם את הבהמות המסכנות, הוא הולך להיפגש עם אלוהים וחוזר אחרי חצי שעה כשפניו נפולות.

ויאמר לו בלק: "מה דיבר יהוה?".

– "מה… מהה… מה?", מגמגם בלעם.

– "שאלתי מה אמר אלוהים", חוזר בלק.

– "הוא… הוא אמר… אמר ש… קום בלק, ושמע, האזינה עָדַי בְּנו ציפור: לא איש אל ויכזב, ובן אדם ויתנחם. ההוא אמר ולא יעשה, ודיבר ולא יקימנה. הנה ברך לקחתי וברך לא אשיבנה. לא הביט אָוֶן ביעקב, ולא ראה עמל בישראל. יהוה אלוהיו עמו, ותרועת מלך בו. אל מוציאם ממצרים, כתועפות ראם לו. כי לא נחש (מלשון לנחש) ביעקב ולא קסם בישראל. כעת יֵאָמֵר ליעקב, ולישראל מה פעל אל. הן עם כלביא יקום, וכארי יתנשא. לא ישכב עד יאכל טרף, ודם חללים ישתה", אומר בלעם.
– "עוד פעם אתה מקשקש לנו?", צועק עליו בלק. "זאת לא קללה ולא ברכה, זאת סתם ח'רטטיטה".
– "אבל הוד מלכותו! הרי אמרתי לך…".
– "אני יודע מה אמרת לי. אתה יודע מה? בוא נעבור למקום אחר, אולי שם יקשה על אלוהים למצוא אותך, ואז לא יוכל לדבר מגרונך".
– "למה?", שואל בלעם באין אונים.
– "כי שם עוד לא היינו", עונה בלק, ולשמע דבריו פורצת כל הפמליה בצחוק. רק בלעם נשאר רציני.
– "אני לא מבין מה מצחיק אתכם", אומר בלעם.
– "מה? אתה לא מכיר את הגשש החיוור?", שואל בלק.
– "גשש חיוור?", תמה בלעם, "אני לא בדיוק…".
– "לא חשוב", פוטר אותו בלק. "בואו נזוז, חבל על הזמן".

החבורה, שגדלה ועתה כוללת גם בנאים שנשאו חומרי בניין ורועי צאן ובקר שנהגו בעדרים, יוצאת לדרכה ועוברת לראש פעור הנשקף על פני הישימון. בפעם השלישית נבנים המזבחות ומוקרבים הפרים והאילים (שבעה מכל סוג). בלעם, שנוכח לדעת כי אלוהים אינו מסכים בשום פנים שבני ישראל יקוללו, לא מנסה הפעם ללכת לפגוש את אלוהים.

וישא בלעם את עיניו (כנראה טעות בטקסט מאחר וידוע לנו שהיתה לו רק אחת), וירא את ישראל […] ותהי עליו רוח אלוהים. וישא משלו ויאמר: "נאום בלעם בני בעור, ונאום הגבר שתום העין. נאום שומע אמרי אל, אשר מחזה שדי יחזה, נופל וגלוי עיניים. מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל […] יזל מים מדליו וזרעו במים רבים, וירום מאגג (הלא הוא מלך עמלק) מלכו ותנשא מלכותו […] כרע שכב כארי […] מברכיך ברוך ואורריך ארור".

ויחר אף בלק אל בלעם, ויספוק את כפיו, ויאמר בלק אל בלעם: "לקוב (לקלל) את אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלוש פעמים. ועתה ברח לך חזרה הביתה. אמרתי כבד אכבדך, אבל כנראה שאלוהים מתנגד".

ויאמר בלעם אל בלק: "הלא גם לשליחים שלך אמרתי שאפילו אם תיתן לי מלא ביתך כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי יהוה. מה אתה חושב? שאני לא רוצה להרוויח כמה גרושים אחרי שעשיתי את כל הדרך לכאן? אולי תשלם לי רק על ההוצאות?". בלק לא עונה, ורק מסמן בידו לפמלייתו לארוז הכל ולצאת לדרך.

"רק רגע", מפסיק אותם בלעם, ופונה למלך: "יש לי רעיון בשבילך, ואם הוא לא יעבוד – אל תקרא לי בלעם".
– "מה הרעיון?", שואל בלק בקוצר רוח.
– "אלוהיהם של אלו (בני ישראל) שונא זימה (סנהדרין ק"ו). אני מציע שתשלח בנות כוסיות שיפתו אותם לשכב איתן, ותוך כדי כך להעביר אותם על דתם".
– "ואיך בדיוק יעבירו אותם על דתם?", שואל בלק בחשדנות.
– "אצלנו אומרים, 'כשהזין עומד אז השכל בתחת'", משיב בלעם. "כשיבוא הישראלי הח'רמן לשכב עם המואבית, היא תתנה איתו תנאי שקודם כל יקריב קורבן וישתחווה לכּמושׁ" (אליל מואבי).
– "ואתה חושב שזה יעבוד?", מפקפק בלק.
– "מאה אחוז", מבטיח בלעם.
– "טוב, ננסה", מתרצה בלק, ומוציא מנבכי גלימתו שקיק עור מלא מטבעות זהב וזורק אותו לעבר בלעם, שקולט אותו בזריזות בעודו באוויר. "הנה, קח את זה לכיסוי ההוצאות שלך ועוף מכאן". ויקם בלעם וילך, וישב למקומו, וגם בלק הלך לדרכו.

פנחס המשפד וקץ המגיפה

בלק עושה כעצת בלעם, והורה להציב סביב מחנה בני ישראל אוהלים ולפתוח בהם פאבים. הוא שולח את סריסיו לבחור את הבחורות הכי שוות במואב, ומושיב אותן בפאבים כברמניות או ככאלו שבאו לתפוס זיון. וזה עבד יופי. ויחל העם לזנות אל בנות מואב, ותקראנה לעם לזבחי אלוהיהן, ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור (עוד אליל מואבי). מסתבר שהראשונים להתפתות היו דווקא נשיאי העדה.

ויאמר יהוה אל משה: "קח את כל ראשי העם ותלה אותם ליהוה נגד השמש וזה ירגיע את כעסי". "אבל למה אתה כועס?", שואל משה, "דה לא חלק מהסו אסמו?". "גם הכעס שלי הוא חלק ממנו. יאללה, תזדרז כבר, המגיפה התחילה". ויאמר משה אל שופטי ישראל: "אלוהים תיווה סכל אחד מכם יהרוג את אנסי סבטו סעובדים לבעל פעור".

עוד הוא מדבר, והנה בא זמרי בן סָלוּא, נשיא שבט שמעון, כשהוא מחבק וממזמז את כָּזְבּי בת צור, מלכת היופי המדיינית, שהייתה מעורטלת למחצה, וקורא תיגר על משה. "תגיד משה, עם מואבית אסור לשכב, אבל מה עם מדיינית? מותר לא?", לועג זמרי למשה ברמיזה לנישואיו לציפורה (המדיינית).

משה נדהם, ובטרם עולה בידו לענות משכיב זמרי את כזבי על הסלע וגוהר עליה לעיני משה, ולעיני כל עדת בני ישראל. פנחס, בן אלעזר, בן אהרון הכהן, שהיה ידוע כקנאי וכמייסד כת "תולדות אהרון", לא יכול להתאפק, לוקח רומח, וידקור את שניהם, ממש משפד אותם, כמו שמשפדים סיח' שישליק. והמגיפה, שגבתה מבני ישראל ארבעה ועשרים אלף קורבנות, מגיעה לה אל קצה.

וכאן גם נעצרה פרשת "בלק", וכל מילה נוספת מיותרת.

=

עוד:

פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

=

מודעות פרסומת