פרשת השבוע [34]: פינחס

Posted on 3 ביולי 2010 של

0


שבת כ"א תמוז תש"ע, ספר במדבר, פרשת "פינחס".

האבודה או העבודה?

פרופ' אלעזר בן פינחס, ראש החוג לארכיאולוגיה מקראית באוניברסיטה העברית, הודיע אמש במסיבת עיתונאים כי "התיבה האבודה" שהתגלתה לא מכבר בחפירות ארכיאולוגיות היא זיוף. "בדיקה העלתה כי התיבה שהתגלתה עשויה עופרת מצופה זהב ולא זהב יצוק כמתואר במקרא", אמר. עם זאת הטעים הפרופסור כי הזיוף הוא בן אלפי שנים, וייתכן כי שימש דגם ליוצרי ארון הקודש האמיתי (רויטר).

* * *

בשבועות שאחרי מאורעות זב"ס כב"צ (זמרי בן סלוא וכזבי בת צור) הסתובב פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן כמו טווס עם חזה מנופח. הוא היה עוצר כל עובר ושב, תופס בבגדו שלא יברח, ושואל: "נו? מה אתה אומר? איך עצרתי את המגיפה? גדול לא? אם לא אני, אולי היית מת, אה? מה אתה אומר?". הקורבן המסכן היה חייב להודות לפינחס על הצלתו מהמגיפה לפני שהלה שחרר אותו ופנה לחפש לו קורבן אחר.

האמת ניתנת להיאמר: בשבוע הראשון היו עוד, פה ושם, אנשים שבאמת חשבו שהם חייבים את חייהם לפינחס וניגשו אליו ביוזמתם כדי לברכו וללחוץ את ידו. אולם כעבור שבועיים-שלושה, אחרי שהחיים שבו למסלולם, הפכה התנהגותו של פינחס למטרד. הילדים ששיחקו ברחבי המחנה קיבלו מהוריהם, קרוביהם ושכניהם הוראה ברורה: להתריע על התקרבותו של פינחס באמצעות קריאת סיסמאות שונות שתמיד הכילו את המילה "שחור" – יום שחור, שבת שחורה, כסף שחור, לחם שחור ועוד – מאחר ופינחס היה ידוע גם בכינויו "השחור" (כתרגום שמו ממצרית לעברית: פי = ה"א הידיעה, נחס = שחור).

באחד מביקוריו באוהל מועד מנסה משה לדבר על לבו של פינחס שיפסיק ממנהגו הטורדני. "פינחס חביבי", פותח משה. "אין לך מידה גדולה ממידת התניעות, 'והתנע לכת' – דאת היתה הסיסמה סל בית הספר 'הריאליסס' סבו למדתי. כולם יודעים סאתה התלת את בני ישראל, אפילו אלוהים. הנה, תסמע מה הוא הכתיב לי היום", שולף משה את פנקסו ומדפדף בו. "כן. הנה דה, תקסיב, ואני מתטט: "פינחס, בן אלעדר, בן אהרון הכהן, הסיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי סלום, והיתה לו ולדרעו אחריו, ברית כהונת עולם, תחת אסר קנא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל. סוף תיטוט. אד די! מספיק להסווית! דיו לאדם סידע כי אלוהיו מכיר לו תודה. הוא כבר לא תריך לסמוע את דה מכל אחד".

אולם פינחס, שחוץ מרברבן היה גם חוצפן לא קטן, עונה לו: "אה! דוד משה. זה לא יפה! אתה פשוט מקנא בגלל שאלוהים בחר בי ולא בך לעצור את המגיפה". "אני בכלל לא מקנא, אדרבה! הלוואי והוא היה מעביר אליך גם את התפקיד סלי והייתי יותא לפנסיה. אד היינו רואים מי מקנא במי", אומר משה.

בעודם מדברים ניגש אליהם אחד מפרחי הכהונה ומודיע לפינחס כי מאן דהו מחכה לו בפתח אוהל מועד. פינחס, מלווה במשה, שממילא התכוון כבר ללכת הביתה, יוצא אל הפתח, ושם ממתין אדם נשוא פנים המחזיק בידו מגילה גלולה וחתומה בשעווה. "פינחס, בן אלעזר, בן אהרון הכהן?", הוא שואל בפנותו אל פינחס. "כן, זה אני. נעים מאוד, מר…", עונה פינחס כשהוא מושיט את ידו.

נשוא הפנים מזדרז ותוחב את המגילה בידו המושטת של פינחס. "נעים מאוד, אני פרקליטן של משפחות זמרי בן סלוא וכזבי בת צור ז"ל. בעצתי, הגישו שתי המשפחות תביעה אזרחית נגדך. במגילה זו צרורים כתב התביעה והזמנה לבית משפט. ואתה, אדוני", מוסיף הפרקליט בפנותו למשה, "עד למסירתם לנתבע", ובמילים אלה הסתובב והסתלק משם, מותיר את שניהם עומדים קפואים ולוטשים את עיניהם אל המגילה האחוזה בידו של פינחס.

משה מתעשת ראשון. "מוטב סתפתח את המגילה ותקרא במה דברים אמורים", הוא מציע. פינחס קורע את החותם, גולל את המגילה וקורא בה. "הם משוגעים לגמרי!", הוא זועק תוך כדי עיון. "הם טוענים שרצחתי את זמרי ואת כזבי ותובעים פיצוי בסכום של 5,000 כיכרות כסף לכל משפחה. בנוסף, הם גם דורשים התנצלות פומבית". משה מפליט שריקה. "סמע, דאת תביעה רתינית. יס לך עורך דין?".
– "לא, אין לי. אבל למה אני צריך עורך דין? יש לי את אלוהים לצדי, לא? ככה אמרת, שהוא נותן לי את בריתו שלום וכן הלאה".
– "נראה לי סאתה קתת מתבלבל בין הרסויות", אומר משה. "אין קסר בין אלוהים לתביעה אדרחית, מאחר והוא לא יכול להעיד. גם מה סהקראתי לך מקודם לא יוכל לסמס אותך, כי דה לא רלוונטי".
– "אז מה לעשות?", שואל פינחס, שנראה עכשיו כבלון שהתרוקן מהאוויר.
– "אתה תריך למתוא עורך דין טוב. אתה מכיר אחד כדה?".
– "אני לא מכיר אף עורך דין", עונה פינחס.
– "טוב, אני אנסה למתוא לך", מבטיח משה. "פעם הכרתי עורך דין מסבט יששכר, שכר בן טרחה, כך קראו לו. מעניין אם הוא עדיין עוסק בפרקטיקה, אני אסלח למתוא אותו ונראה מה יהיה".

באותו ערב נפגשים פינחס ומשה עם עו"ד שכר בן טרחה באוהלו המפואר של האחרון. משה מבקש שגם אלעזר, אביו של פינחס, ישתתף בפגישה, אלא שזה עסוק עד מעל לראשו בענייני כהונה.

לאחר שמעיין שכר בן טרחה בכובד ראש בכתב התביעה, הוא מניד בראשו: "תשמע, פינחס, נראה לי שאתה שקוע ב'ברוך' רציני. המשפחות טוענות שאתה פשוט רצחת את זב"ס ואת כב"צ. יש להם עדי ראייה שהצהירו כי לא הזהרת אותם ולא ניסית להפעיל כוח סביר ולהפרידם זה מזה. על פי תצהירי העדים, אתה פילחת אותם ללא שום אזהרה. יתירה מזאת", הוא אומר ופונה למשה, "הם שוקלים להזמין אותך כעד מטעם התביעה, מאחר ולדברי העדים נוכחת במקום בשעת המעשה".
– "אד מה אתה מתיע?", שואל משה.
– "אני מציע ללכת לגישור או פשרה, כי אם התביעה תידון בפני בית המשפט, יש את מירב הסיכויים שהיא תתקבל. תנסה לדבר עם חותנך יתרו, אולי הוא יוכל לשכנע את אביה של כזבי ללכת לפשרה, ואז יהיה יותר קל לשכנע את משפחתו של זמרי".
– "למה? מי דה אביה?".
– "מה?", תמה שכר בן טרחה, "אתה רוצה להגיד לי שאתה לא יודע שכזבי היא בתו של צור ראש אומות בית אב מדיין?".
– "האמת סלא. אני מכיר את תור איסית עוד מהתקופה סהתגוררתי במדיין, אבל אד הוא היה עדיין רווק", עונה משה. "ולמה אתה חוסב סהוא יסכים לפסרה?".
– "כי בבית המשפט ייחשף כל הסיפור, ואני מאמין שהוא לא ירצה שבמדיין יידעו שבתו יצאה לתרבות רעה. זה עלול להזיק למעמדו".
– "טוב", אומר משה ונאנח. "אד אני אסלח סליח בהול ליתרו".
– "יפה", אומר שכר. "עכשיו אנחנו צריכים להחליט על איזו פשרה אנחנו הולכים ומה הסכום המקסימלי שנציע להם".
– "מה זאת אומרת?", שואל פינחס. "אני לא חושב שמגיע להם גרוש. בגללם היתה מגיפה, אם לא אני, אז היו מתים יותר מ-24,700 איש".
– "אתה יכול להוכיח את זה?", שואל עורך הדין.
– "להוכיח מה?".
– "שהמגיפה פרצה בגללם ושהיא נעצרה בגלל שהרגת אותם".
– "אבל אלוהים אמר ש…".
– "די, מספיק!", גוער בו משה. "כבר אמרתי לך קודם סדה לא רלוונטי לתביעה אדרחית".
– "אבל למה?", מתעקש פינחס.
– "כי אלוהים לא יכול להעיד בבית המספט, דה למה! עכסיו תסתוק! בסדר?", אומר משה ופונה לשכר: "הם דורסים 5,000 כיכר כסף כל אחד, לכמה אפסר להוריד אותם לדעתך?".
– "ובכן, אני מניח שאפשר להתפשר איתם על 1,000 כיכר כסף לכל משפחה".
– "2,000 כיכר כסף? דה הרבה מאוד כסף", אומר משה. "מאין נביא סכומים כאלה?".
– "אהמ, זה נכון. ובגלל זה אני אגבה מכם רק שכר טרחה סמלי".
– "וכמה הוא סמלי?", שואל משה.
– "בדרך כלל אני גובה 20% מסכום הפיצויים, אבל הפעם אני אסתפק ב-10%, דהיינו 200 כיכר. אבל זה רק בשבילך".

משה מהרהר במשך כמה רגעים. "אני מניח סאין לנו ברירה", הוא אומר באנחה. "ננסה לגייס את הסכום הדה. מחר אסלח סליח לחותני יתרו סיתחיל במסע הסיכנועים אצל אביה סל כדבי".
– "ומה עם ההתנצלות הפומבית?", מעז פינחס לשאול.
– "אל תדאג", עונה לו שכר. "אני אדאג שהם יוותרו גם על התנאי הזה. בינתיים תנסה לא להתבלט, ואל תסתובב במחנה כמו טווס. בסדר?".
– "אל תדאג", עונה משה. "אני כבר אמתא מיסהו סיסגיח עליו סלא יעשה שטויות".

לאחר שיוצאים השניים מהפגישה מוליך משה את פינחס למפקדתו של יהושע בן נון. "אני מבקס סתעשה לי טובה איסית ותסגיח על הבחור הדה סלא יעשה יותר סטויות", אומר משה ליהושע. "הוא בחור פיקח ואמית, אבל חמום מח. תדאג לתעל את תכונותיו החיוביות למסהו קונסטרוקטיבי. בסדר?".
– "בסדר", עונה יהושע. "אני חושב שיש לי תפקיד מתאים בשבילו, בתנאי שיעבור את ההכשרה הדרושה".
– "אידה תפקיד?".
– "סוכן חשאי, מרגל".

וכך, תחת הדרכתם של יהושע וכלב בן יפונה, שני המרגלים הוותיקים והמנוסים, הפך גם פינחס למרגל ויצא למשימות חשאיות, ככתוב בספר יהושע פרק א'.

משחקים פיננסיים

מסע השכנועים והלחצים על אביה של כזבי ומשפחת זמרי עלה יפה, ולאחר משא ומתן קצר בין פרקליטי שני הצדדים נחתם הסכם פשרה וכל מה שנותר היה להשיג את סכום הפיצויים. בהתחלה שוקלים בני משפחתו של פינחס לקחת הלוואה בשוק האפור, אולם מחליטים לוותר על הרעיון מחשש שלא יעמדו בהחזר ויהיו חשופים לאיומים ותביעות משפטיות.
– "אולי ניקח את הסכום כהלוואה מקופת אוהל מועד?", מציע אלעזר הכהן הגדול, אביו של פינחס.
– "חס וחלילה!", מזדעק משה. "הסתגעת? קופת אוהל מועד? אתה רותה סיחסבו סמעלנו בכספי התיבור?".
– "אבל אנחנו נרשום את הסכום באופן חוקי בספרי החשבונות כהלוואה לטווח ארוך, ואני מתחייב להחזיר הכל עד הגרוש האחרון", קורא אלעזר.
– "הרעיון הדה לא נראה לי", משיב משה. "חות מדה, דה כסף סל אלוהים. אתה יודע מה? אני אתייעת איתו בעניין".

משה מזדרז ללכת ולשאול את אלוהים, ולהפתעתו הלה מסכים. "בטח שאתם יכולים לקחת את הסכום מהקופה. הרי פינחס קינא את קנאתי, ולכן אני קצת אשם בהסתבכות שלו", אומר האל.
– "אתה בטוח?", שואל משה. "לא תכעס אחר כך סלווינו את הכסף?".
– "מי דיבר על הלוואה? אני נותן לכם את הכסף כמענק".
– "מענק?", תמה משה. "אבל אם ניקח ולא נחדיר ייוותר גירעון בקופה. איך נכסה אותו?".
– "בשיטה הישנה והטובה של מפקד אוכלוסין", עונה אלוהים. "בין כה אני צריך לדעת כמה נותרו מבני ישראל אחרי שתי המכות האחרונות שהכיתי בהם".
– "כאילו סאתה לא יודע", מעיר משה.
– "נכון, כאילו שאני לא יודע", מגחך אלוהים.

המפקד עובר בהצלחה. בני ישראל, עדיין תחת השפעת המכות האחרונות שקיבלו, לא מוחים ולא מצייצים כמו שעשו בפרשת "במדבר", מחשש שיקבלו עוד איזה דרבה. ואלה היו פקודי בני ישראל: שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלושים (601,730), למעט הלויים. אבל הסכום שנגבה (300,865 שקל בשקל הקודש) לא כיסה את הגירעון שנוצר בקופת אוהל מועד, ומשה מזדרז להיפגש עם אלוהים כדי להודיע לו על כך.
– "ההכנסות מהמפקד לא כיסו את הגירעון, מה עושים עכסיו?", שואל משה את אלוהיו.
– "לא יודע", עונה אלוהים. "אולי תשדדו בנק?".
– "לסדוד בנק?", מתפלץ משה. "אתה מדבר ברתינות? חות מדה, איפה נמתא בנק? אנחנו בלב במדבר. אין כאן בנקים, אפילו כספומט אין כאן".
– "סתם צחקתי", מרגיע אותו אלוהים. "מה אתה לוקח כל דבר ברצינות?".
– "כי המתב רתיני", עונה משה. "הסבוע הייתי תריך לחלק משכורות לכהנים וללויים ולא היה במה לסלם להם. עכסיו הם מאיימים לתבוע אותי בבית דין לעבודה בגין הלנת שכר. אתה בעתמך אסרת באיסור חמור להלין שכר (ספר ויקרא פרק י"ט פסוק י"ג), סכחת כבר?".
– "לא שכחתי. אולי תפשטו על איזה עם בסביבה ותשימו אותו לבז?".
– "חסבתי על דה וגם התייעתתי על דה עם יהוסע, אבל הוא טען סבעקבות המאורעות האחרונים המוראל סל העם על הקנטים ודה לא הדמן לתכנן מלחמות חדסות".
– "אההמ. המצב חמור עד כדי כך אה?", עונה אלוהים בטון מהורהר. "אתה יודע מה? יש לי רעיון אחר. אולי תמשכנו את כלי הזהב של המשכן?".
– "מה?!", נזעק משה. "אתה רותה סנמסכן את כלי הקודס? דה רכוס העם! העם הוא סתרם את כל הדהב לייתורם, סכחת? חות מדה, אם נמסכן אותם, איך המסכן יתפקד?".
– "תשמע, אני רק מנסה לעזור לך להיחלץ ממצב הביש שנקלעת אליו שלא באשמתך, אז אל תתנפח עלי, טוב? עכשיו תשמע עד הסוף ואל תקטע אותי. אתה תמשכן את הכלים הדרושים לכיסוי הגירעון. לדעתי, ארון הקודש לבדו יספיק לשם כך. במקומו תניח חיקוי מעופרת מצופה זהב".
– "ואם מיסהו ירגיס?", שואל משה.
– "מי ירגיש? בין כה לאף אחד חוץ ממך ומאלעזר הכהן הגדול אסור להיכנס לשם, וגם לו מותר רק ביום כיפור. מה אתה אומר? רעיון גדול לא?".
– "רעיון גדול סמסריח בגדול", עונה משה במרירות, "אבל תגיד, למה סאתה לא תביא לנו את הכסף יס מאין? בתור כל יכול, אתה לא יכול לעשות לנו אידה נס קטן?".
– "לא, אני לא יכול", מודה אלוהים בצער.
– "אבל למה?", מקשה משה. "רק אל תגיד לי סדה בגלל ה'סו אסמו'".
– "לא, זה לא בגלל זה", עונה אלוהים ונאנח, "זה בגלל שאני לא כל יכול גדול, אני כל יכול בינוני ומטה".

וכך, בגלל גירעון תקציבי, מחסור בתזרים מזומנים ויכולת בינונית ומטה של אלוהינו נעלם ארון הברית המקורי, וכל המחפשים ההרפתקנים לא העלו בידיהם אלא עופרת מצופה.

חוק ההתנחלויות

לאחר מפקד האוכלוסין הנ"ל מצווה אלוהים על משה לחלק את הארץ המובטחת לפי אותו מפקד: "לאלה תחלק את הארץ בנחלה במספר שמות. לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו".
– "טוב, דה מובן מאליו, לא?", שואל משה.
– "כן, אני יודע. עכשיו בקשר לכהנים וללויים, להם לא תהיה נחלה. הלויים, להם אני נותן את ערי המקלט. הם יחיו מפוזרים בתוך העם. ואילו הכהנים יחיו במתחם אוהל מועד".
– "טוב, הבנתי", עונה משה ורושם הערה בפנקסו.

משה מקהיל את בני העם ומוסר את דברי אלוהים בכל הנוגע לנחלות שאותן ינחלו אם וכאשר יואיל האל בטובו להביאם לשם ואם יעזור להם להתגבר על תושביהן הנוכחיים. לאחר שמתפזר הקהל נותרות במקום חמש נערות צעירות המבקשות לדבר עם משה.
– "כן, במה אוכל לעדור לכן?", שואל משה.
– "אנחנו בנות צלופחד", פותחת המבוגרת שבהן. "אני מַחְלָה, ואלו הן אחיותי נועה, חוגלה, מִלְכָּה ותרצה".
– "נעים מאוד", עונה משה. "ואני מתטער על מה סקרה לאביכן ד"ל, אבל דה לא היה בידי".
– "תודה לך על ניחומך", עונה מחלה, "אבל לא בקשר לזה באנו לדבר איתך. לאבא לא היו בנים, אין לנו אחים. אתה אמרת שהנחלות מיועדות לגברים בלבד, אז מה יהיה איתנו? איפה נגור? ממה נחיה? למה יגרע שם אבינו בתוך משפחתו כי אין לו בן? תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו".
– "מתטער", עונה משה, "אבל אני לא מוסמך לענות לכן, אני תריך להתייעת עם אלוהים בקסר לדה. חכו לי כאן רגע, אני תכף חודר. בסדר?".

ויקרב משה את משפטן של בנות צלופחד לפני יהוה. "האמת שהן צודקות", מודה אלוהים. "מרוב חיפזון שכחתי להקריא לך את הסעיף הזה בחוק ההתנחלויות. נתון תתן להן אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם, והעברת את נחלת אביהן להן. אוקיי?".
– "אוקיי", עונה משה ופנה ללכת.
– "רק רגע", עוצר אותו אלוהים. "למה שלא תיקח לך שבוע חופש מכל הבלגן שעבר עליך בזמן האחרון?", הוא מציע.
– "כן, אני באמת מרגיס רתות לגמרי".
– "טוב, אז נתראה בעוד שבוע. יאללה ביי!".
– "רגע, יעני הפרסה הדאת הסתיימה?", שואל משה.
– "לא", עונה אלוהים. "יש לי עוד כמה וכמה דברים למסור לך. אבל זה סובל דיחוי".
– "בסדר", עונה משה, אוסף את חפציו ופונה לחזור למחנה.
– "עוד דבר אחד", נזכר אלוהים, "הפגישה הבאה תיערך על הר הָעֲבָרים".
– "הר העברים?", תמה משה. "איפה דה?".
– "הנה, כאן ממולך".
– "הא, אתה מתכוון להר נבו?".
– "כן, הר נבו".

משה מתנדף

אחרי שבוע מעפיל משה אל הר העברים, מוצא לו פינה מוצלת, מתיישב ומחכה לאלוהים. הנקודה שאותה בחר היתה נקודת תצפית מצוינת שממנה יכול היה לראות את הארץ שאלוהים הבטיח לבני ישראל. אחרי כמה דקות מגיע משב הרוח המבשר את בואו של אלוהים.
– "נו? מה אתה אומר על ארץ כנען?", שואל אלוהים.
– "האמת, לא מסהו", עונה משה בכנות. "מה יס כאן? רק חול וחול, ובין לבין ביתות ועוד ביתות".
– "גם אני חושב ככה", עונה אלוהים, "אבל אל תגלה לאף אחד. הלוואי ויכולתי לקחת אותם לאמריקה".
– "אמריקה?", תמה משה. "איפה דה?".
– "רחוק. רחוק מאוד מכאן. טוב, נו, מה לעשות? אבל לפחות עמדתי במילה שלי".
– "איפה עמדת במילה סלך? אמרת סדאת תהיה ארת דבת חלב ודבס".
– "נכון, אבל לא אמרתי שהם יקבלו את החלב והדבש על מגש של כסף, נכון? אם הם יעבדו קשה, ייבשו את הביצות, ינטעו כרמים ופרדסים – תאמין לי שהיא באמת תיזוב חלב ודבש. אם הם ירצו, לא תהיה זו אגדה".
– "היי!", קורא משה, "דאת פרפראדה על האמרה סל הרתלסס, חודה הממלכה המתרית".
– "ואללה?", תמה אלוהים. "טוב, הרי אצלך אי אפשר בלי המצרים. עכשיו נעבור לדברים יותר רציניים. אתה אוטוטו עומד להיעלם, אז אני מציע שתעביר את הסמכויות שלך ליהושע בן נון באופן מסודר".
– "להיעלם? מה דאת אומרת?", שואל משה.
– "אתה זוכר שאחרי שהרבצת לסלע ההוא אמרתי לך שאתה ואהרון לא תיכנסו להארץ המובטחת?".
– "כן", עונה משה.
– "ואתה זוכר ששאלת אותי אם זה יהיה בגלל שתמות?".
– "כן, ואתה אמרת לי 'מסהו כדה', ולא רתית לפרט".
– "אז זהו זה. תעביר את הסמכויות שלך ליהושע בצורה מסודרת, לעיני כל הקהל. אחר כך ניפגש שלושתנו כדי לתכנן את היעלמותך כך שתוכל לחזור סוף כל סוף לחיק משפחתך".
– "אה! הבנתי! אידה תכמנות!", קורא משה בהתפעלות. "הנה, אני כבר הולך".
– "יש עוד משהו קטן", מעיר אלוהים. "זה קשור לקורבנות שצריכים להקריב לי".
– "עוד קרבנות?", תמה משה. "לא מספיק מה סביקסת עד עכסיו?".
– "מספיק די והותר", עונה אלוהים. "זה רק סיכום של כל הקורבנות. הנה הכנתי לך את זה כטבלה", הוא אומר, ולוח אבן קטן נוחת לרגליו של משה, והוא גוחן ארצה ומרים אותו. "תראה אם הכל מובן לך", מבקש אלוהים, "ואם כן, אז גמרנו להיום".

משה מציץ בטבלה. "נראה ברור", הוא אומר לאלוהיו. "עשית אותה ב'אקסלסס'?". "לא", עונה אלוהים, "ב'וורד'. עוד דבר: תזכור שאלו הם קורבנות החובה, והם לא כוללים את נדריכם ונדבותיכם". משה מוסיף את הערתו הנ"ל של אלוהים בכתב ידו בתחתית הטבלה, ושואל: "אד דהו? אני יכול ללכת?". "כן. ולהתראות בשבוע הבא".

ובשבוע הבא: שתי פרשות מחוברות, הלא הן "מטות-מסעי", ובהן: למשה מצפה הפתעה לא נעימה, וחלומו לחזור ולגור במדיין בחיק משפחתו נגוז. בני ישראל, בפיקודו של פינחס הקנאי, יוצאים במצוותו של אלוהים (או השו אסמו) למלחמת חורמה במדיין ולא משאירים לה לא זֶכֶר ולא זָכָר.
=

עוד:

פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

=

מודעות פרסומת