פרשת השבוע [35]: מטות-מסעי

Posted on 10 ביולי 2010 של

0


שבת כ"ח תמוז תש"ע, ספר במדבר, פרשות "מטות-מסעי".

שאלו את התפר"ן: "מה אתה אוהב לאכול?". ענה להם: "סיח' שליו בלחמן". אמרו לו: "אז מפני מה אתה אוכל שווארמן כל הזמן?". ענה: "יען כי אצל השווארמן אני יכול לרשום".

* * *

בבוקרו של יום טקס העברת מוסרות השלטון ממשה אליו לובש יהושע בן נון, לראשונה מאז יציאת מצרים, בגדים אזרחיים. ולמרות שאלו נתפרו לפי מידותיו אצל הטוב שבחייטי בני ישראל והיו עשויים מבד שש מובחר, הוא לא חש בהם בנוח. הוא עומד ומביט אל בבואתו המשתקפת אליו בראי הנחושת. אשתו, שסייעה לו במלאכת ההתלבשות מאחר והוא אינו מתמצא בנבכי קיפולי הגלימות ורזי קשירת האבנט, מחייכת אליו בעידוד.
– "אל תדאג", היא אומרת לו. "אתה עוד תתרגל אליהם".
– "להגיד לך את האמת?", עונה לה יהושע בפנים מלאות מיאוס, "הבגדים האלה מבגרים אותי. אני נראה בהם ממש כמו אחד מזקני ישראל".
– "אתה לא סתם אחד מזקני ישראל, מהיום אתה מנהיגם של בני ישראל. ותדע לך שאני מאוד גאה בך".
– "וכשהייתי מצביאם של בני ישראל, לא היית גאה בי?", שואל יהושע בטרוניה מעושה.
– "בטח שכן! אבל זה משהו אחר, אני לא יודעת איך להסביר".
– "לא צריך להסביר", מניח לה יהושע, ומושיט את זרועותיו קדימה. היא מתכנסת בהן, והוא מאמץ אותה אליו. "גם אני גאה על כך שאת גאה בי", הוא אומר, ומנשק אותה על ראשה.
– "אני גאה, אבל גם חוששת", היא לוחשת. "חוששת שמא בני ישראל יעשו לך בעיות כמו שעשו למשה המסכן, שאכלו לו את הזמן ואת הלב ואת השכל".
– "אל תשכחי שאני בא מרקע צבאי", אומר יהושע. "קשה לעבוד עלי ולתכמן אותי".
– "הלוואי שאתבדה, אבל אני הייתי מאוד נזהרת".

יהושע לא עונה. מחשבותיו נודדות; עד אתמול היה מצביא ותיק ועטור נצחונות, והנה, היום, הוא רק פוליטיקאי טירון ומושתן. הוא נזכר בישיבת המטה האחרונה שערך אתמול, שבה העביר את סמכויותיו לסגנו וראש מטהו הנאמן, כלב בן יפונה. כנהוג, מינה כלב בו במקום סגן ורמ"ט משלו, והפתיע את כולם כאשר בחר דווקא בפינחס בן אלעזר, למרות שהלה היה "ירוק". לאחר הישיבה ערכו לו פקודיו לשעבר מסיבת פרידה נרגשת והעניקו לו למזכרת את חרבו עצומת הממדים של עוג מלך הבשן. אחח.

יהושע נעור ממחשבותיו לשמע טפיחה על יריעת האוהל, ומיד משחרר את אשתו מחיבוקו. "יבוא!", הוא קרא. כלב בן יפונה נכנס. "המפקד!", הוא קורא, ומצדיע בדום מתוח. יהושע פורץ בצחוק. "כנראה ששכחת שמהיום אתה המפקד", הוא אומר. "לא שכחתי", עונה כלב בחיוך, ומרפה את עמידתו, "אבל אתה אל תשכח שאני מפקד רק על הצבא, ואילו אתה מהיום המפקד העליון, ורק אתה יכול לתת לי פקודות".

עוד פעם שווראמן?

יהושע נפרד מאשתו, ויוצא בלוויית כלב אל מקום היערך הטקס. הם מגיעים לכניסת הוי-איי-פי, ומשם מובילים אותם סדרנים כל אחד למקומו – כלב אל יציע המוזמנים ויהושע אל הבמה שבה כבר ממתינים לו משה והכהן הגדול, אלעזר בן אהרון. יהושע מביט אל ים הפרצופים שמקיף את הבמה משלושת צדדיה, וחש סחרחורת. "מהיום אני צריך לדאוג לכל מחסורם של אלה", הוא חושב לעצמו, ונזכר שעד אתמול היה קיומו של הטקס הזה מוטל בספק, מאחר והיו אזרחים שהגישו עתירות נגד מינויו בטענה שעליו לעבור תקופת צינון. הוא עצמו צידד בחשאי בעותרים, מאחר ורצה לעשות חפיפה עם משה למשך כמה חודשים. אך כל העתירות נדחו על הסף, לאחר שה"אורים ותומים" הצביע עליו כנבחר האל.
– "היי! יהוסע!", לוחש לו משה. "אתה נראה כמו שה מובל לטבח".
– "לא בטוח שאני שה, אבל בטח מובל לטבח", לוחש לו יהושע בתשובה.
– "די, דה היה בתחוק. תאמין לי, דה לא כל כך נורא. בסופו סל דבר מתרגלים".

יהושע רוצה לענות, אולם באותו רגע מורה אלעזר לחצוצרות להריע תרועה, והטקס נפתח. משה ויהושע נעמדים מול אלעזר, ויהושע כורע ברך. משה סומך את ידיו על ראשו של מחליפו, וקורא בקול: "דע לך כי ישראל טרחנים הם, סרבנים הם. האם אתה מקבל עליך טרחנותם וסרבנותם?" (ע"פ רש"י, "פינחס", פרק כ"ז פסוק י"ט).
– "מקבל אני", עונה יהושע.
– "אלוהים תיווה עלי להעביר אליך את תפקידי. האם תקבלנו?".
– "אקבל", מכריז יהושע חגיגית, ומשה גוחן ומנשק אותו על ראשו.
– "קום יהוסע מנהיג עמו ישראל", מכריז משה.

יהושע מתרומם ועומד על רגליו. החצוצרות מריעות ותוקעות ומריעות עוד קצת, וכל העדה מריעה בקול "כיפאכּ היי!" שלוש פעמים, ובזה מגיע הטקס לסיומו.

לאחר הטקס ממהר יהושע הביתה ובראשו מחשבה אחת: להיפטר מהבגדים המכבידים שלו. שני אוהלים מהבית הוא מוצא את משה ממתין לו.
– "אנחנו תריכים לעלות להר נבו, יס לנו פגיסה עם אלוהים".
– "מה? כבר? אולי נדחה את זה לאחרי הצהריים? אני מת מרעב".
– "לא, אי אפסר", פוסק משה. "בוא. נקנה מסהו על הדרך".
– "עוד פעם שווארמן?", מתלונן יהושע. "כבר נהיה לי אולקוס".
– "אד אולי תנסה הפעם סני סיח'ים שליו בלחמן?", מציע משה. "דה נורא טעים ולא מסמין. בוא, אני מדמין".

השניים מגיעים למתחם שבט אשר, שבו מרוכזים כל דוכני המזון והמסעדות, ומשה מוביל את יהושע אל דוכן שמעליו מתנוסס שלט ענק: חבל על הזמן, אין על שליו בלחמן אצל זלמן בן קלמן. "זה מהדרין?", שואל יהושע. "לא יודע ולא אכפת לי", עונה משה. "העיקר סדה טעים, לא?".

זלמן מתגלה כבחור חביב, עגלגל, בעל לחיים סמוקות וחיוך עליז תמידי הדבוק לשפתיו. הוא מקבל אותם בברכות מעטירות, ומשה מזמין שתי מנות ופעמיים שתייה-טו-טייק. זלמן מסרב בתוקף לקחת מהם תשלום, וטוען כי הכבוד והפרסום שעשו לו בכך שבחרו לאכול אצלו שווים כל הון שבעולם. אך משה אוטם את אוזניו, שולף את צרור כספו ומניח על הדלפק כמה מטבעות. משם שמים השניים פעמיהם לעבר הר נבו, וכשהם מגיעים למרגלותיו הם מתיישבים באיזו פיסת צל ומתחילים לאכול.
– "מה העניין הזה עם אלוהים?", שואל יהושע תוך כדי לעיסה.
– "דה מסהו סקסור בי, אבל אלוהים ביקס בפירוס שתעדור בדה".
– "ואתה לא יכול לספר לי במה דברים אמורים?".
– "דה קסור להיעלמות סלי".
– "ההיעלמות שלך?", תמה יהושע. "לאן? ובכלל, למה שתיעלם?".
– "עדיף סנחכה לפגיסה, סם יתברר לך הכל", עונה משה ומקנח את פיו בשרוול. "עכסיו, אם סיימת לאכול, בוא נתחיל לטפס".

השואה המדיינית

בהגיעם לפסגה זוכים השניים למשב רוח המרענן את פניהם המיוזעות. "תגיד, משה, איך אתה יודע שאלוהים הגיע לפגישה?", שואל יהושע. "זה תמיד סִקרן אותי".

"אתה סומע מין 'וווס' כדה של רוח פתאומית, ואד אתה מרגיס בנוכחותו", עונה משה. "חות מדה, לפעמים הוא מתקסר דרך המוח". עודם מדברים, ונשמע ה"וווש". יהושע רוצה לכרוע ברך, אבל משה רומז לו שיישאר במקומו. "בפגיסות סלנו אלוהים הוא בלתי פורמלי לחלוטין", הוא מסביר. "נכון", מאשר אלוהים. "היי! יהושע! אני שמח לפגוש אותך סוף-סוף. שמעתי עליך כל כך הרבה, משה לא הפסיק לדבר עליך".

יהושע מסמיק. "אני מודה לאדוני על רב חסדו", הוא ממלמל. "שמע, אל תדבר אלי בגוף שלישי, זה משגע אותי", אומר אלוהים. "ותקרא לי פשוט אלוקים", הוא נוזף בו בטוב לב. "אגב, איך היה הטקס?".
– "מרהיב", עונה משה. "אבל ברסותכם, אולי נפסיק עם הסמולטוקסס ונעבור לעניינים סלסמם נפגסנו?".
– "סמולטוקסס?", מתפלא אלוהים. "מה זה?".
– "ככה קוראים הדיפלומטים המתרים לשיחות המקדימות לשיחות פורמליות. אתה יודע, כמו 'מה נסמע? מה סלומך? איך הילדים?', וכיותא בדה".
– "ואללה! אני עוד אתגעגע לאזכורים המצריים שלך. ולעצם העניין", אומר אלוהים ופונה ליהושע, "אני לא יודע אם משה עִדכן אותך, אבל אנחנו כאן כדי לתכנן את היעלמותו. אולי לא ידוע לך, אבל בפרשת 'חוקת' גזרתי על משה ועל אהרון שהם ימותו לפני שיזכו להיכנס לארץ כנען. חצי הגזירה כבר התקיימה, ולא נותר אלא לקיים את המחצית השנייה. אבל בשונה מאהרון, משה לא ימות, אלא פשוט 'ייעלם' ויחזור לחיק משפחתו. מובן עד עכשיו?".
– "כן אלוקים, זה מובן", אומר יהושע..
– "יפה. עכשיו אנחנו צריכים להחליט לאן הוא ייעלם ואיך מסדרים את זה כך שאף אחד לא ירגיש בטריק שלנו".
– "רק רגע", מתערב משה, "מה דאת אומרת לאן אני איעלם? כבר קבענו סאני חודר למדיין, לא?".
– "נכון", עונה אלוהים, "אבל אחרי שסגרנו על זה הצצתי קצת בשו אסמו וקראתי את הפרשה הנוכחית, והתברר לי כי לא תוכל לחזור למדיין".
– "ודה למה?", חוקר משה.
– "כי אתה צריך קודם לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים ורק אחר כך תאסף אל עמיך, יעני תמות".
– "אבל למה לנקום בהם? מה הם כבר עשו?", דורש משה לדעת.
– "זה בגלל שהם שיתפו פעולה עם בלק בן ציפור".
– "אבל דה לא נכון! בפירוס לא נכון!", מוחה משה. "חותני, יתרו, עִדכן אותי בכל המהלכים! חות מדה, אם כבר, אד למה לא נוקמים במואב?".
– "לא נוקמים במואב בגלל שזה לא כתוב בשו אסמו", עונה לו אלוהים.
– "סליחה על הבורות", מתערב יהושע בשיחה, "אבל מה זה השו אסמו?".
– "השו אסמו, או בשמו המקורי 'התסריט'", אומר אלוהים תוך שהוא בורר את מילותיו בקפידה, "זו גזירת הגורל שנקבעה מראש ואי אפשר לשנותה, מאחר וכל מה שמתרחש ביקום, קטן כגדול, נגזר עוד בטרם נברא היקום עצמו".
– "אבל איך?", מתפלא יהושע, "אם היקום עוד לא נברא, אז איך…".
– "עדוב אותך", קוטע אותו משה, "אם נתחיל עם הסברים לא נגמור אף פעם. תאמין שדה ככה ודהו. עכסיו, בקסר למה סאמרת", פונה משה לאלוהים, "אד סינקמו במדיין, יהרגו כמה אנסים, למה דה תריך לסנות את כל התוכניות סלי?".
– "אחח!", נאנח אלוהים. "הלוואי וזה היה פשוט כמו שאתה אומר. אלא שהנקמה לא תהיה פעולת תגמול – זאת תהיה מלחמה טוטאלית, אתה מבין? הנה, תשמע מה שכתוב: ויצבאו בני ישראל על מדיין […] ויהרגו כל זכר ואת מלכי מדיין הרגו […] את אֱוִי, ואת רֶקֶם, ואת צור-אבא של כזבי, ואת חוּר ואת רֶבַע חמשת מלכי מדיין וגם את בלעם בן בעור שימצא מתארח אצל אבא של כזבי".
– "ומי יעשה את כל זה?", מעז ושואל יהושע.
– "שנים-עשר אלף חיילים, אלף מכל שבט, בפיקודו של פינחס בן אלעזר הקנאי", עונה אלוהים. "וזה עוד לא הכל. בני ישראל יקחו בשבי את נשי מדיין ואת טפם ויבזזו את כל בהמתם ואת כל מקניהם, ולקינוח ישרפו באש את כל עריהם […] ואת כל הטירות שלהם".
– "מה אתה אומר?", נזעק משה. "זאת כבר לא נקמה! זאת השמדת עם!".
– "אכן כן", עונה אלוהים בצער. "הלוואי ויכולתי למנוע את ההרג המיותר הזה".
– "ומה עם המספחה סלי? והמספחה סל יתרו?", זועק משה.
– "תירגע. לא שכחתי אותם", משיב לו אלוהים ופונה ליהושע: "כאן אתה נכנס לעניינים. לפני פרוץ המלחמה, תשלח למדיין יחידת אנשים נאמנים שתוציא משם את כל משפחתו של משה, כולל חותנו, גיסותיו וגיסיו וילדיהם, שיועברו למקום מבטחים".
– "לאידה מקום?", שואל משה.
– "את זה אתה תבחר", משיב לו אלוהים. "איפה היית רוצה לחיות?".
– "לא יודע", עונה משה בטון מהורהר. "אולי מתרים? סם לפחות אני מכיר את השפה ואת תנאי החיים".
– "לא נראה לי", אומר אלוהים. "החיים השתנו שם מן הקצה אל הקצה, זאת כבר לא מצרים שהכרת".
– "אם אפשר, ברשותכם, יש לי רעיון", אומר יהושע. "אולי נבריח אותו לכנען? שיתיישב שם באיזשהו מקום בתור מרגל רדום עד שניכנס".
– "לא נראה לי בכלל הרעיון סלך", אומר משה בפסקנות. "אני לא רותה לסכן את המספחה סלי. אני רותה לחיות חיים סלווים".
– "מה עם ארם נהריים?", מציע אלוהים. "השפה שם קרובה מאוד לעברית, ורמת החיים נמוכה כל כך שתוכל לחיות מהפנסיה שלך ברווחה כמו קינג".
– "לא", אומר משה, "דה רחוק מדי. חות מדה, הייתי מעדיף מסהו על שפת הים. אולי תור, או תידון".
– "צור או צידון?", תמה אלוהים. "אלו הן ערים יקרות ביותר, אפילו יותר יקרות מרעמסס. איך תסתדר שם?".
– "לאסתי יס קתת חסכונות ולי יס קרן הסתלמות וגם כמה אג"ח מתריות".
– "טוב", מתרצה אלוהים. "זה עניינך. ומה אתה מעדיף, צור או צידון?".
– "עוד לא יודע. אני אחליט כסאגיע לסם. האמת סתור קתת יותר מדי רועסת לטעמי, ואילו תידון יקרה מדי. אולי אני אגור בסתי אתבעות מתידון".
– "איפה זה?", שואל יהושע.
– "לא רחוק מתידון עתמה. ממס סתי אתבעות מסם".
– "מעניין מאיפה אתה יודע את כל זה", מפליט אלוהים.
– "מנחבי בן ופסי המרגל, הוא הביא איתו כל מיני פרסומים סאסף במהלך המשימה", עונה לו משה. יהושע מניף אצבע כאות שהוא מבקש את רשות הדיבור. "כן?", אומרים אלוהים ומשה במקהלה.
– "ברשותכם, יש לי עוד שאלה. מאין לך שמשפחתך המורחבת, כלומר חותנך, גיסותיך, וגיסיך ירצו לגור שם?".
– "בקסר ליתרו אני בטוח סהוא ירתה. הוא אמר לי כמה וכמה פעמים סהוא חולם לגור על שפת הים כסיפרוס לגמלאות. בקסר לסאר אין בעיות, הם יעשו מה סיתרו יחליט, כי ככה דה אתל המדיינים".
– "טוב, אז סגרנו", מסכם אלוהים. "אתה תשלח איגרת ליתרו, שיתכונן. אבל אל תגלה לו בשום פנים ואופן מה שעומד לקרות".
– "ומתי אני בעתמי סוף-סוף עודב?", שואל משה.
– "בקרוב מאוד. יש עוד שניים-שלושה דברים שאתה צריך לעשות בעצמך ואחר כך תהיה חופשי ואני מקווה גם מאושר".
– "מה בדיוק אני תריך לעשות?".
– "כשבני ישראל יחזרו מהמלחמה עם מדיין ויביאו איתם את השבויים, אתה צריך להתעצבן עליהם, ככתוב: ויקצוף משה על פקודי החיל […] הבאים מצבא המלחמה. ויאמר אליהם משה: למה החייתם כל נקבה? […] הרגו כל דכר בטף וכל אסה יודעת איס למסכב דכר הרוגו".
– "אחלה משימה", אומר משה באירוניה. "אגב, סתם רתיתי לדעת, לפי הסו אסמו, כסאני מדבר, אד דה מופיע עם המבטא סלי? כלומר די"ן במקום די"ן, תד"י במקום תד"י, וסי"ן במקום סי"ן?".
– "כן, בטח", עונה אלוהים. "אבל בעתיד יקומו אנשים שיתקנו את כל הרפליקות שלך".
– "ומה עוד אני תריך לעשות חות מהמשימה המלבבת הדאת?".
– "בוא נראה. כן. אתה צריך לחלק את השלל שיביאו. אחר כך יש את העניין של שבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה שרוצים להתיישב בצד הזה של הירדן, בשטחים שכבשתם מסיחון מלך האמורי ומעוג מלך הבשן, והם לא מעוניינים להיכנס לארץ כנען. אחר כך יש לנו את פרשת 'מסעי' שבה מפורטים כל המסעות שעשיתם במדבר, אבל זה סתם בבל"ת. נראה לי שזהו זה. אבל כדי להיות בטוח תן לי שבוע, אני אעבור על השו אסמו ונראה, אולי יש עוד משהו. בסדר?".
– "בסדר", אומר משה ומאותת ליהושע לקום.
– "אז להתראות בשבוע הבא", אומר אלוהים, ופונה ליהושע: "ושוב, היה לי נעים מאוד להכיר אותך".
– "סליחה", עונה הלה, "אני גם צריך לבוא בשבוע הבא?".
– "אם יבוא לך", עונה אלוהים, ומסתלק ב"וווש".

משה ויהושע כבר מתחילים לרדת מההר כאשר נשמע ה"וווש" פעם נוספת. "היי! יהושע! שכחתי להגיד לך, העניין עם השו אסמו הוא סוד כמוס, זה מובן?".
– "בהחלט", עונה יהושע. "לא התכוונתי לגלות אותו כי בין כה וכה אף אחד לא יאמין לי".
– "זה נכון", אומר אלוהים. "טוב, אז ביי לכם". וווש.

סוף ספר במדבר

משה ויהושע יורדים במדרון בשתיקה, כל אחד שקוע במחשבותיו. משה הוא הראשון שמפר את הדממה. "נו? מה אתה חוסב עליו?".
– "דווקא חברה'מן", אומר יהושע. "האמת שציפיתי למשהו אחר לגמרי".
– "אל תניח לחברה'מניות סלו להטעות אותך", אומר משה. "לפעמים הוא יותא מכליו, ואד אללה יוסתור. אבל בסופו סל דבר הוא די מסכן".
– "מסכן?", תמה יהושע. "הייתי חושב על אלוהים שהוא כל דבר חוץ ממסכן. למה אתה חושב שהוא מסכן?".
– "כי הוא די בודד. וגם התפקיד הדה נכפה עליו סלא בטובתו. לא שמת לב סכסדיברנו על הפריסה סלי היתה מין נימת קנאה בדיבורו?".
– "לא", מודה יהושע. "לא שמתי לב".
– "אתה יודע? הוא מדכיר לי את סבא פרעה ד"ל. גם הוא היה בודד. אני דוכר סכסהייתי ילד הוא היה תמיד אומר לי סרק איתי הוא מרגיס בן אדם, ואילו כל האחרים, כולל בניו ובנותיו, מרוחקים ממנו בגלל היותו מלך. אכן כן", ממלמל משה בטון מהורהר. "בחור מסכן. אני עוד אתגעגע אליו".

ובמילים אלה אביא את פרשות "מטות-מסעי" לסיומן, ובאותה הזדמנות גם את ספר "במדבר", שהיה, יש להודות, גדוש אירועים למכביר – מה שמוכיח שלכותבי השו אסמו היה חוש דרמטי מפותח.

ובשבוע הבא: הכרך החמישי בסאגה, הלא הוא ספר "דברים", הידוע גם בכינויו "משנה תורה", יען כי הוא, פחות או יותר, חזרה על כל התורה – מספר "שמות" ועד ספר "במדבר". כרגיל, הפרשה הראשונה נקראת על שם הספר. או להפך. מה זה משנה?

=

עוד:

פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

=

מודעות פרסומת