פרשת השבוע [36]: דברים

Posted on 17 ביולי 2010 של

0


שבת ו' אב תש"ע, ספר דברים, פרשת "דברים".

פרולוג: ספר "דברים", הספר החמישי בסאגה "חמישה חומשי תורה" (והידוע גם בכינויו "משנה תורה"), אינו אלא חזרה מייגעת על עיקרי המאורעות שקרו לאבותינו מאז מעמד הר סיני ועד שהגיעו לערבות מואב. ספר "דברים" הואsequel מיותר לחלוטין (כמו "מטריקס 3"), וכדי לעשותו מעניין שזרו בו, פה ושם, דברי תוכחה, קללות, ברכות וגם פרקי שירה (פרשת "האזינו").

* * *

שנו רבותינו: "ולמה נקראה הפרשה "דברים"? על שום שלאחר שפרש משה והפך לפנסיונר, אהב לערוך קניות בסופר עם אשתו. הוא לא אהב לעשות משלוחים והיה סוחב את כל הסלים, ובבית היה אחראי לסדר את הדברים בפריג'ידר ובמזווה".

* * *

משה עוסק באריזת הפקלאות שלו תוך שהוא שורק לו מנגינה עליזה. אחרי שהעביר את מוסרות השלטון ליהושע ואחרי הפגישה המשולשת שהיתה לשניהם עם אלוהים, שבה תכננו את "היעלמותו", הוא חש כי מרירותו, רגזנותו ועצבונו חלפו נמוגו, ובמקומם שורה עליו עליזות יתרה על גבול קלות הראש. יהושע, שבא לבקרו, מוצא אותו מפזם:
"עבדים היינו – ה-יי-נו
עתה בני חורי-אין – בני חורין.
עבדים ה-ה-יינו עתה עתה בני חורין".

"אני מפריע?", שואל יהושע כשהוא מבחין באוהל ההפוך.
– "לא, בכלל לא. כנס, תרגיס בבית", אומר משה בעודו נחפז לסלק כמה מחפציו מעל המחצלת, מפנה מקום ישיבה לאורחו. "סב! סב! מה העניינים? איך הולך לך בתור מנהיג?".
– "הלוואי ויכולתי להגיד לך שהולך לי", נאנח יהושע. "חשבתי שזה יהיה קשה, אבל לא שיערתי לעצמי שזה יהיה עד כדי כך קשה. חבל שאלוהים לא הרשה לך להיכנס לארץ והשאיר אותי בתפקידי הקודם".
– "כן, בטח. לתת פקודות לחיילים דה יותר קל מלסכנע אדרחים", אומר משה. "אבל בסוף אתה תתרגל".
– "אני לא חושב", עונה יהושע. "הנה רק אתמול הייתי צריך לשפוט בין אשה לבין בעלה, זה היה מקרה קשה שאפילו שרי הרבבות לא יצאו איתו ראש. והכל התחיל כריב שגרתי בין בני זוג על השאלה מי ילך ללקוט מן בבוקר. האשה טענה שנמאס לה לקום מוקדם כדי ללקוט מן טרי, ואילו הגבר טען כי לא נאה לו לעמוד וללקוט עם כל יתר הנשים".
– "ומה פסקת בסוף?", שואל משה.
– "בהתחלה ניסיתי לפשר ביניהם. הצעתי שיעשו משמרות, אבל הגבר לא הסכים. בסוף פסקתי כי האשה תלקט לעצמה ולילדיה ושהגבר ילקט לעצמו".
– "אחלה פסק דין פסקת", אומר משה.
– "כן, אבל רוב הגברים לא חושבים כמוך. והם קוראים לי מאחורי גבי 'פמיניסט'".
– "אד סיקראו. מה? אתה נעלב מדה?".
– "האמת שכן. הנה, אני ניסיתי להיות ניטרלי ולשפוט על פי ההיגיון הצרוף, ומה יצא לי מזה?".
– "ואני עשיתי את דה 40 סנה, ומה יתא לי מדה?", צוחק משה. "רותה לסתות מסהו?".
– "לא תודה. באתי רק כדי לשאול אותך על הפגישה עם אלוקים. מתי זה יהיה?".

בתשובה שולף משה את פנקסו ומדפדף בו. "נראה לי סמחר", הוא אומר.
– "מחר?", תמה יהושע ומציץ ביומנו. "מחר יום שישי".
– "אד מה?".
– "אני לא יכול. אני רגיל שביום שישי אני עושה שוק עם אשתי, ואחר כך עוזר לה בניקיון ומקלח את הילדים".
– "נו, אד הם תדקו. אתה פמיניסט", מגחך משה. "סתם, אני תוחק", הוא ממהר להוסיף בהבחינו בארשת הנעלבת על פניו של יהושע. "אני אסתדל לדחות את הפגיסה, בסדר?", אומר משה. "אגב, למה אתה קורא לו אלוקים?".
– "מה זאת אומרת? כי הוא ביקש", אומר יהושע. "הרי אתה היית איתי שם כשהוא ביקש".
– "אני יודע סהוא ביקס, גם ממני ביקס, אבל סירבתי בתוקף. אמרתי לו סאני רגיל לקרוא לו אלוהים וסאם דה לא נאה לו אד לא אקרא בסם בכלל. אולי לא שמת לב, אבל אני פונה אליו רק ב'אתה'. אבל עדוב אותך מסטויות. בא נסתה מסהו. יס לי כמה כדי סיכר מדייני סהתלתי מהבידה סהביאו מסם אחרי המלחמה", אומר משה, ושולף מתוך קערת המים הגדולה שניצבה בירכתי האוהל שני כדים חתומים בשעווה. הוא מצביע על החותם: "'כוכב דהב' – דה הסיכר הכי טוב בעולם. במתרים היו מייבאים חיקוי עלוב סלו מכנען, המתרים קראו לו 'גולדסטארסס'". הוא מושיט כד אחד ליהושע. "לחיים!".
– "לחיי היעלמותך", משיב יהושע ולוגם ארוכות מכדו. "שמע!", הוא קורא בהתפעלות. "זה באמת שיכר מצוין".
– "אמרתי לך!", אומר משה בעודו מתיישב לידו ומותח את רגליו. "עכסיו תאר לך סהמטומטם הדה פינחס רתה לשרוף אותם באס. הוא אמר סדה 'איסור נסך' או מסהו כדה. אמרתי לו סאני קיבלתי את התורה מאלוהים בכבודו ובעתמו, ולא דכור לי סהוא אמר באידה מקום סאסור לנו לסתות סיכר סל עמים אחרים. אד הוא אמר לי סדה מדאורייתא. אתה יודע מה דה?".
– "לא", עונה יהושע. "זה בארמית, לא?".
– "לא יודע, ולא מעניין אותי. בקיתור, אמרתי לו סילך לעדאדל עם הדאורייתא סלו".
– "טוב עשית", אומר יהושע, ושותה שוב בלהיטות מלא לוגמיו. "באמת משהו משהו!".
– "תגיד, דה נכון סכלב בן יפונה מינה את פינחס לסגנו?".
– "כן", עונה יהושע כשהוא מקנח את פיו בגב ידו. "אני הצעתי לו למנות אותו. ככה הוא יוכל לפקח על מעשיו מקרוב. יכול להיות שפינחס הוא מטומטם כמו שאמרת, אבל הוא מטומטם מסוכן. ההשפלה שהוא ספג כשנאלץ לשלם פיצויים למשפחותיהם של זמרי בן סלוא וכזבי בת צור מלבה את שאיפת הנקם הבוערת בו. אומרים שבמהלך המלחמה במדיין הוא הרג במו ידיו את צוּר, אבא של כזבי".

משה קם מרבצו, ניגש לקערה ומוציא ממנה עוד שני כדים. "חבל עליו", הוא אומר בעודו מתיישב בחזרה. "אני דוכר אותו כילד חמוד. כמה פעמים אפילו אמרתי לגרסום ואלעדר סלי סהם תריכים לקחת דוגמה ממנו. אבל מה לעשות? אנסים מסתנים. לך תדע מה קרה לו, אולי אהבה נכדבת? אולי התעללות מינית?". הוא מושיט ליהושע כד חדש. "בוא נסתה לחייו סל פינחס סלנו. מי ייתן ויחדור להיות חמוד. אמן", אומר משה ומצחקק. הוא היה קצת שתוי. זה זמן רב שלא שתה משקאות חריפים, וגם שכח ששיכר מדייני מכיל 30% אלכוהול.

בגילופין

השניים שותים את הכד השני והשלישי, ולאחר מכן יושבים ומתגלגלים מצחוק מהמהתלות התפלות שהם מחליפים ביניהם. אחרי הכד הרביעי בא החמישי, ואז הם מתחילים לשיר. משה מנסה ללמד את יהושע שיר שיכורים מצרי:

"כולם אומרים סאני סיכור
ויסנם טוענים אידה בור
התאמינו רק:
כד אחד סתיתי,
סני והסליסי לגמתי
רביעי וחמיסי טעמתי.
עד כי דאגותי סכחתי"

כשמגיע לשם כלב בן יפונה, שחיפש את יהושע בנרות, הוא מוצא את השניים עומדים ורוקדים כשהם שרים במלא גרונם:

"כש/סנמות יקברו אותנו
ביקבים של סבא פרעה.
ש/סם יש/סנן בתולות
החוז/דרות ומוז/דגות
מלוא הכד ש/סל יין אדום"

כלב מביט על הכדים הריקים הפזורים סביב, ומיד ניגש אל הקערה הגדולה, שעתה מכילה רק מים, מרים אותה וספלאש!! – מוריק את תוכנה על שני השיכורים העליזים.
– "אתם לא מתביישים?", הוא נוזף בהם. "שני מנהיגי הדור בגילופין שרים שירי תפלות?".
– "אני לא מתייבס, סליחה, לא מתייבס, מתבייס", עונה משה כשהוא מגחך מלא פיו. "אני כבר לא מנהיג, אני אדרח, מותר לי לעשות מה סבראס סלי. חות מדה, אד מה אם יהושע סתה קתת? דה לא סוף העולם".
– "נכון", מחרה מחזיק אחריו יהושע תוך שיהוק. "הוא לא בתפקיד ואני לא מתפקד, כלומר התפקיד לא מתפקד, או אולי הפקיד לא מפקיד".

משה פורץ בצחוק מתגלגל. "די!", הוא גונח ומחזיק בבטנו, "אתה הורג אותי מתחוק". כלב מניד בראשו בעצב. "אני אשאיר משמר בפתח האוהל עד שתתפכחו. מזל שלא שלחתי את פינחס לחפש אותך", הוא אומר בפנותו ליהושע. "הוא עוד היה עלול להדליף את זה לתקשורת".

"פינחס הקטן, הלך לגן, הטיל ביתה, עשה חביתה", מדקלם משה. "פינחס הקטנטן, כמה קטן – ככה מסוכן".
– "פינחס בן אלעזר, בן אהרון, מתי תצא מן הארון?", מדקלם יהושע אף הוא. "גם אני יודע כמה עניינים, ויכול להדליף אותם לעיתונים".
– "מה?", קורא משה. "אתה רותה להגיד לי סהוא כדה?".
– "תשאל את מי שתפס אותו על חם", עונה יהושע ומצביע על כלב.

כלב מסמיק מזעם. "הבטחת לי שזה יישאר סוד בינינו", הוא מתיז לעבר יהושע. "איך סאומרים המתרים, 'נכנס יין יתא דיין', סליחה, יתא סוד", אומר משה. כלב יוצא בכעס, ומגיף את יריעת האוהל בטפיחה חזקה שלרגע מאיימת למוטט אותו על יושביו. שני הרעים העליזים, רטובים עד לשד עצמותיהם אך עדיין מצחקקים, שבים ומתיישבים על המחצלת. "יש עוד משהו לשתות?", שואל יהושע."תיק תיק", מצקצק משה. "לא נסאר כלום. חבל סלא ביקסנו מכלב להביא לנו אידה הין יין".

משה ויהושע ממשיכים לשבת, מלהגים שטויות, עד שאט-אט מתחילים ראשיהם להישמט זה על זה. עד מהרה הם שוקעים בתרדמת שיכורים, ונחירותיהם נשמעות למרחוק. משה חולם כי אלוהים בא לבקר אותו בביתו החדש שב"שתי אצבעות מצידון" ומביא לו מתנה – אלבום מהודר של צייר בשם גוסטב דורה. מסתבר שדורה הנ"ל, שלדברי אלוהים חי בעתיד הרחוק, היה מוכשר מאוד ותיאר את המאורעות הסנסציוניים העיקריים שבתורה בעזרת רישומי עיפרון שהוסיפו להם נופך דרמטי. בייחוד מתפעל משה מדמותו שתוארה על ידי גוסטב כישיש נשוא פנים אך חמור סבר ששתי קרני אור מבצבצות מראשו.

– "דה מתחיק", אומר משה מתוך שינה.
– "מה מצחיק אותך?", נוזף בו אלוהים בתוך מוחו. "תתעורר כבר. אני מנסה להעיר את שניכם כבר כמה דקות!".
– "מה… מ… מה…", משה פוקח את עיניו ופושט זרועותיו. "מי… דה… למה אתה מעיר אותי?".
– "זה אני!", גוער אלוהים בראשו.
– "היי! אל תצעק", חושב משה. "מתפוצץ לי הראש. ממש פטישים".
– "נו בטח!", לוחש אלוהים "אחרי חמישה כדים של 'כוכב הזהב' זה לא פלא. בכל אופן, באתי במיוחד כדי להודיע לך שאני דוחה את הפגישה שקבענו למחר. לא שמתי לב שזה יום שישי".

משה מזדקף לכדי ישיבה. הוא מרגיש רע בעליל; גרונו יבש, והוא חש שלשונו היא כמו נייר זכוכית. "אני תריך לגימת מים דחוף", הוא אומר בקול. "יש משמר בפתח האוהל", אומר אלוהים. "תבקש ממנו. בכל מקרה, עלי להסתלק. תתקשר אלי אחרי שתתפכח לגמרי. בסדר?".

משה מתיישב לכתוב

רק בין הערביים מרגיש משה כי חושיו שבו לתקנם המלא, ויוצא לפגוש את אלוהים. "היי! ערב טוב", מקבל אותו אלוהים במאור פנים. "איך אתה מרגיש?".
– "עכסיו אני כבר בסדר גמור", עונה משה.
– "יופי", עונה אלוהים. "תראה, כבר די מאוחר ואני לא רוצה לעכב אותך יותר מדי. זה בקשר לפרשה הנוכחית, פרשת 'דברים'".
– "מה אתה?", שואל משה.
– "רציתי לבקש ממך טובה, ושתכתוב אותה בעצמך".
– "סאכתוב אותה בעתמי?", מתפלא משה. "איך אני יכול לכתוב אותה? הרי היא מופיעה כבר בסו אסמו, לא?".
– "כן, בטח שכן". עונה אלוהים. "ואני גם יודע שאם תכתוב אותה בעצמך היא תהיה זהה בול למה שכתוב בשו אסמו. אבל אם זה לא מתאים לך אז לא צריך".
– "לא אמרתי סלא מתאים לי, רק התפלאתי. ומה תריך להיות כתוב בה? כלומר, במה היא עוסקת? יש בה מתוות חדסות?".
– "לא, לגמרי לא. בגדול הפרשה עוסקת במסעי בני ישראל ובקורות אותם, ממעמד הר סיני ועד המלחמות בסיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן".

משה מגרד בראשו וחוכך בדעתו. "אתה יודע מה? רק בסביל התרגיל. אני אכתוב מה סבא לי ואחר כך נראה אם מה סכתבתי יהיה דהה לסו אסמו. מה אתה אומר?".
– "אז אתה מסכים?", שואל אלוהים.
– "בטח. יס לי את כל הסיסבת".
– "מה?", נזעק אלוהים. "אסור לכתוב בשבת. כתיבה היא אחד מל"ט אבות מלאכה האסורים בשבת. כבר שכחת את מה שקרה בפרשת 'שלח לך' לצלופחד, המקושש המסכן?".
– "לא סכחתי, אבל אם לא כתוב בסו אסמו סתריך לקרות לי מסהו, אד דה לא יקרה. נכון?".
– "נכון", מסכים אלוהים בשפה רפה.

ובאמת זה מה שקרה בסוף. כלומר לא קרה כלום. משה ישב כל השישבת, חוץ משתי גיחות לביתו של יהושע שהזמין אותו לאכול עם משפחתו, והואיל לכתוב ולבאר את התורה הזאת לאמור: "אלוהים דיבר אלינו בחורב (הר סיני) לאמור: רב לכם סבת בהר הדה. פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל סכניו בערבה בהר ובספלה ובנגב ובחוף הים, ארת הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול, נהר פרת… וכו'… וכו'… עד הסוף. ומי שסקרן לדעת אם מה שכתב משה זהה למה שכתוב בשו אסמו, שיתכבד ויפתח תנ"ך וישווה.

בשבוע הבא: אחרי שהסתבר שהפטנט עובד, מזמין אלוהים ממשה עוד פרשה, הלא היא "ואתחנן".

=

עוד:

פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

=

מודעות פרסומת