פרשת השבוע [37]: ואתחנן

Posted on 24 ביולי 2010 של

0


שבת י"ג אב תש"ע, ספר דברים, פרשת "ואתחנן".

שאלו את המבא"ס (הרב מסעוד בן אריה סויסה): "מדוע קראו לפרשה ואתחנן?". אמר להם: "האמת שרצו לקרוא לה 'ואתבאס', אלא שהאקדמיה ללשון התנגדה".

* * *

משה יושב על סלע שטוח בפסגת הר נבו, מבטו משוטט אל הארץ המשתרעת באופק, מעבר לירדן. הוא מחייך לעצמו. "איזה מזל שלא אני מכניס את בני ישראל לשם", הוא חושב. "בטח הם היו אוכלים אותי בלי מלח". לפתע נשמע ה'ווששש' של אוושת הרוח המבשרת את הגעתו של אלוהים.
– "למה אתה חושב את זה?", שואל האל.
– "את מה?", מיתמם משה.
– "שבני ישראל היו אוכלים אותך בלי מלח".
– "כבר דיברנו על דה בפרסת 'פינחס', לא?", עונה משה. "אמרתי לך אד סדאת לא ארת דבת חלב ודבס וסיס סם רק חול וביתות. אד תאר לך סאחרי כל ההבטחות האלה סהבטחתי בסמך הייתי מביא אותם לסם, למדבר והביתות, מה היה קורה?".
– "ולמה אתה חושב שחיסלתי, סליחה, שמחברי השו אסמו דאגו שאני אחסל את כל הדור שיצא ממצרים? כי רק הם ידעו על ההבטחה לארץ זבת חלב ודבש. הדור החדש לא יודע על זה כלום".
– "אבל דה כתוב בסו אסמו!", קורא משה. "אד גם הם בטח כבר יודעים".
– "אבל השו אסמו עדיין לא הופץ ברבים נכון?".
– "לא", מודה משה. "עדיין לא".
– "יפה. אז הנה התשובה", מסכם אלוהים. "עכשיו לענייננו. מה עם פרשת 'דברים' שהבטחת בשבוע שעבר לכתוב? כתבת?".
– "כן", עונה משה ושולף מאבנטו מגילה. הוא מושיט אותה לכיוון הכללי של בן שיחו, וחש שיד נעלמת נוטלת אותה ממנו, ותכף נשמע רשרוש גלילתה.

חור התולעת האלוהי

"אהמ. כן. אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל", קורא אלוהים ברפרוף. "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע. נכון מאוד. ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות. אני רואה שלא הזכרת שבמקור זאת היתה הצעה של יתרו, חותנך המדייני. איך ידעת שלא צריך להזכיר אותו?".
– "אחרי מה סעשינו למדיינים בפרשות 'מטות-מסעי' דה לא נראה לי מתאים", עונה משה.
– "טוב מאוד. בוא נראה הלאה. אה כן, המרגלים. כתבת שהדרישה לשלוח אותם באה מצד העם, בעוד שבפרשת 'שלח לך' כתוב במפורש שזאת היתה הוראה שלי. למה כתבת כך?".
– "האמת סעשיתי את דה בכוונה", מתריס משה. "רתיתי לראות מה יקרה אם אכתוב דברים מופרכים. אתה אמרת לי סלא מסנה מה אני אכתוב – דה תמיד יהיה זהה לכתוב בסו אסמו".
– "זה באמת זהה למה שכתוב שם", מודה אלוהים. "תראה איזה עולם. אתה עשית את זה בכוונה, ואילו אלה שכתבו את השו אסמו עשו את זה כנראה בטעות".
– "איך אתה יודע?", שואל משה.
– "יודע מה?".
– "סהם עשו את דה בטעות? אולי הם ידעו סתבקס ממני לכתוב את הפרסה הדאת וסאני אעשה את דה בכוונה?".
– "כן…", עונה אלוהים בקול מהוסס משהו. "הכל יכול להיות".
– "יכול להיות גם סאני כתבתי את הסו אסמו ובגלל דה ידעתי מה לכתוב", מגחך משה.
– "אל תגזים", מרסן אותו אלוהים, "זה לא נושא לצחוק". המגילה מגיחה מן האין. "קח, תוסיף אותה לשאר הפרשות". משה נוטל את המגילה ותוחב אותה באבנטו.

"מה שלום המשפחה שלך?", שואל אלוהים כמנסה לשנות את הנושא. "שמעת מהם? הם הגיעו לשתי אצבעות מצידון?".
– "כן. יחידת האבטחה סליוותה אותם לסם חדרה אתמול והביאה לי איגרת מיתרו. הוא מוסר סהכל בסדר איתם, וסהם מתפים לבואי בקותר רוח".
– "ברוך השם", אומר אלוהים בהקלה. "כבר התחלתי לדאוג קצת".
– "תודה. באמת. אני מודה לך בסמי ובסם מספחתי", עונה משה בעודו מצייר ברגלו מרובעים וקווים ועיגולים בעפר ומוחק אותם ושב ומצייר ומוחק.
– "כן משה! מה השאלה?".
– "סאלה? אין לי סום סאלה".
– "אל תשחק לי אותה. אני אלוהים, זוכר? בכל זאת יש לי אי אילו יכולות, לא?".

משה מסמיק. "האמת סיס לי סאלה סכבר רתיתי לסאול מדמן", הוא אומר.
– "ולמה לא שאלת אותה עד היום?".
– "כי דאת סאלה לא פסוטה וחססתי קתת מהתגובה סלך עליה".
– "אתה תשאל. אם אוכל לענות, מה טוב. ואם לא, אז מה נעים".
– "לא הבנתי".
– "שאל בני ונען".
– "היי!", קורא משה בהפתעה. "דה מהגסס!".
– "הגסס?".
– "לא הגסס, עם סני סינים!".
– "סינים?" תמה אלוהים. "אבל הם עוד לא מוכרים בחלק הזה של העולם. אולי בעוד כמה אלפי…".
– "הגסס", קוטע אותו משה. "גימ"ל-סי"ן-סי"ן. הבנת? ה-ג-ס-ס".
– "הא! הגשש? מה הקשר?".
– "לא חסוב", עונה משה בקול נעלב. "כבר לא תריך לסאול".
– "די! אל תשחק לי אותה נעלב. אני באמת מצטער, לא התכוונתי חס וחלילה להעליב אותך. אתה מאמין לי, נכון?".
– "מאמין", אומר משה בטון מפויס.
– "אז אנחנו שולם?".
– "שולם? מה זה?".
– "לא חשוב. תשאל, תשאל".
– "טוב. אד דה בקסר ל'היעלמות' סלי ולהתלת המספחה סלי מהקטל במדיין. דה גם מופיע בסו אסמו?".

בין השניים משתררת דממה בת כמה שניות, שלאחריה נשמע אלוהים מכחכח בגרונו: "אהמ… אוממ, ואללה, תפסת אותי עם המכנסיים למטה. לא ציפיתי לשאלה כזאת. זה כמו אגרוף מתחת לחגורה. אבל אני אנסה לענות עליה. תראה, למעשה יש שני שו אסמו. יש את השו אסמו הכתוב, זה שאני מקריא לך ושאתה כותב, ויש את השו אסמו הבלתי כתוב".
– "אתה מתכוון לתורה סבעל פה?", שואל משה.
– "לא, עזוב אותך מהתורה שבעל פה. זאת המצאה שימציאו בעתיד ושקשורה לפירוש השו אסמו שאני מכתיב לך. אני מתכוון לדבר אחר. אני מדבר על ה'תסריט' האוניברסלי שהשו אסמו הכתוב הוא רק חלק מיקרוסקופי ממנו. ה'תסריט' שאחראי לכך שכל דבר שמתרחש, או יתרחש, ביקום, כבר נקבע מראש. כמו שהסברתי ליהושע בפרשות 'מטות-מסעי'".
– "את דה אני כבר יודע", אומר משה, "אבל באידה סו אסמו נכתב סאני 'איעלם' וסאעבור לגור בסתי אתבעות מתידון וכו'?".
– "למעשה זה עוד לא כתוב", עונה אלוהים. "אבל בעתיד זה כן יהיה כתוב".
– "רק רגע, רק רגע. אם אני מבין אותך נכון, אד בעתם אתה אומר סהעתיד יכול לסנות את העבר?".
– "הבנת נכון", משיב אלוהים. "אם אתה 'נעלם', והמשפחה שלך ניצלת מהתופת, ואתה עובר לגור איפה שלא יהיה, והשיחה הזאת מתנהלת בינינו – אז זה היה חייב להיות גזור מראש".

משה מקמט את מצחו. "לא כל כך הבנתי איך דה יכול להיות גדור מראס אם דה עוד לא נקבע, ועוד לא נכתב".
– "הא!", צוחק אלוהים. "עוד פעם העניין הזה של עבר ועתיד! עבר ועתיד זאת המצאה של אנשים בני תמותה. למי שנצחי יש רק זמן אחד: הווה".
– "אד אתה רותה להגיד לי סאם מיסהו בעתיד סלנו, סל בני התמותה, יכתוב עלי דברים, דה יספיע עלי?".
– "למה 'אם'? בטח שמישהו יכתוב".
– "ואם מיסהו יכתוב סאני אחיה ומיסהו אחר יכתוב סאני אמות, אד מה יתקיים?", מקשה משה.
– "מה שיתקיים. לדוגמה: בסוף הספר הזה, בפרשת 'וזאת הברכה' פרק ל"ד פסוק ה', כתוב: וימות שם משה, עבד יהוה, בארץ מואב על פי יהוה. נו? אז זה אומר שתמות?".
– "ואם ההוא סיכתוב בעתיד היה גם הוא כותב סאני אמות כמו סנכתב בפרסה הדאת, מה היה קורה אד?".
– "עוד פעם?", נאנח אלוהים. "כבר אמרתי לך שאין דבר כזה 'אם', לא הבנת?".

משה מנענע בראשו. לאמיתו של דבר, הוא לא הצליח לרדת לסוף דעתו של אלוהים, אבל כבר לא אכפת לו. לגבי דידו, העיקר היה שאותו כותב עלום החליט, משום מה, להשאירו בחיים, וטווה לו קורות חיים שונים ועתיד ורוד יותר מהמתואר בספר זה.
– "תגיד", פונה אליו אלוהים, קוטע את הרהוריו. "רוצה לכתוב עוד פרשה?".
– "למה? נמאס לך להקריא לי?".
– "לא, אבל גם הפרשה הזאת נכתבה לכאורה על ידך בגוף ראשון. הנה, תשמע איך היא מתחילה. שים לב! אני מקריא אותה במבטא שלך: ואתחנן אל יהוה בעת ההיא לאמור: אדוני יהוה אתה החילות להראות את עבדך את גודלך ואת ידך החדקה אסר מי אל בסמים ובארת אסר יעשה כמעשיך וכגבורתך. אעברה נא ואראה את הארת הטובה אסר בעבר הירדן, ההר הטוב הדה והלבנון. בהמשך אתה מתאר את מעמד הר סיני, שבו נתתי לבני ישראל את 'עשרת החוקים', ואחר כך אתה מקטר על כך שאני לא מרשה לך לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ הטובה. נראה לך מסובך?".
– "לא. בהחלט לא", עונה משה. "למרות סאני לא הייתי כותב ואתחנן אל יהוה".
– "אז מה היית כותב?", מתעניין אלוהים.
– "הייתי כותב ואתבאס מיהוה בעת ההיא, אבל אחרי סאמרתי לי סהפרסה מתחילה בואתחנן אד אין לי ברירה, נכון?".
– "נראה לי שגם אם היית כותב ואתבאס היו משכתבים את זה".
– "למה?", תמה משה.
– "יען כי האקדמיה ללשון אינה מתירה שימוש בסלנג בטקסטים קלאסיים".
– "אוקיי, הבנתי", אומר משה. "אפסר עוד סאלה?".
– "כן, בטח."
– "מתי דה ייגמר? כלומר, מתי אני מתאחד עם מספחתי?".
– "אה! רק רגע, תן לי לספור [רשרוש קלף]. עכשיו אנחנו בפרשת 'ואתחנן', ואחר כך יש לנו את 'עקב', 'ראה', 'שופטים', 'כי תצא', 'כי תבוא', ואז שתי פרשות מחוברות, 'ניצבים-וילך', ואחריהן 'האזינו' ו'וזאת הברכה', וזהו. אז כמה זה יצא?".
– "בסך הכל סמונה פרסות", אומר משה אחרי שהוא מסיים לספור על אצבעותיו.
– "אז אפשר להגיד שעוד חודשיים פחות או יותר תהיה חופשי".
– "למה פחות או יותר? סמונה פרסות דה בדיוק חודסיים".
– "כן", אומר אלוהים. "אבל לפעמים יש חגים שנתקעים בשבתות, ואז לא קוראים בהם בפרשת השבוע. הבנת? בא נגיד שמקסימום עוד שלושה חודשים".
– "נו! מילא", נאנח משה. "אד עוד סלוסה חודסים יא מנאייק".
– "מה זה אומר 'יא מנאייק'?", תמה אלוהים. "עוד משהו מצרי?".
– "כן. דה ביטוי סלקוח מהתבא או מהכלא", מסביר משה. "כסאתה עושה טבלת יאוס וסופר כמה דמן נסאר לך לסחרור. היו כאלה סספרו בפסוליה".
– "פסוליה?".
– "דה סעועית במתרית. למסל בכלא. נתנו כל סבת סעועית. ואד אתה סופר את הסבתות סנסארו לך ואומר, למסל: 'עוד סני פסוליות יא מנאייק".
– "את עניין הפסולת…".
– "לא פסולת. פסוליה", מתקן משה.
– "סליחה, פסוליה. את העניין הזה הבנתי. אבל מה זה יא מנאייק?".
– "יא מנאייק דה כמו חבר'ה".
– "חבר'ה? אתה בטוח? חשבתי שמנאייק זה שוטרים".
– "סוטרים? למה סוטרים?".
– "כי ככה הישראלים קוראים לשוטרים".
– "אתה מתכוון בני ישראל".
– "לא, אני מתכוון ישראלים. אבל עזוב אותך. תגיד, חשבת מה לעשות אחרי שתפרוש?", מתעניין אלוהים.
– "לא יודע, אולי אני אמתא לי אידה תחביב. אולי אכתוב אוטוביוגרפיה. אבל בעיקר אני אנוח. אתה יודע, אסב בבית עם הילדים ואשחק עם הנכדים".
– "אתה בטח עוד תתגעגע לאקשן".
– "האמת? לא נראה לי. אבל אני בטח אתגעגע לשיחות איתך", אומר משה ומיטיב את ישיבתו על הסלע. "נראה לך סתבוא לבקר אותי אחרי סאתא לפנסיה?".
– "אם יהיה לי זמן, למה לא? אבל אתה יודע איך זה עם העם הזה, אף פעם אין לך רגע דל איתו".- "אתה מספר לי?", מחייך משה. "אתה דוכר כסרק יתאנו ממתרים והגענו לשפת ים סוף? איך סהם ראו את פרעה וחילו רודף אחריהם, כבר התחילו עם ה'מבלי אין קברים במתרים לקחתנו למות במדבר' סלהם. אחר כך כולה הלכנו במדבר סלוסה ימים והם התחילו לקטר סאין מים, ואחר כך סאין להם אוכל, וסנמאס להם מהמן וסהם רותים בשר, ואחרי דה עוד פעם לא היה מים, והמרגלים. ומה סמתחיק דה סהם תמיד רתו לחדור למתרים, להיות עבדים. אף פעם לא אמרו 'יאללה! מספיק! נתייסב במדבר וחלאס!', תמיד רתו לחדור למתרים".
– "אבל גם אתה רצית לחזור למצרים אחרי הפרישה", מזכיר לו אלוהים.
– "כן, דה נכון", מודה משה.
– "אבל למה?", מקשה אלוהים. "מה יש במצרים הזאת שאין במקומות אחרים?".
– "במקומות אחרים אין תרבות ואמנות", מסביר משה. "במתרים יס הכל. היא קוסמופוליטית. באים לסם מכל העולם".
– "אה! זה כמו ההבדל בין ירושלים לתל אביב", אומר אלוהים.
– "ירוסלים? תל אביב? מה דה?", תמה משה.
– "אלו שתי ערים שתקומנה בעתיד שלכם", עונה אלוהים. "לא חשוב. תראה, אני צריך לעוף כבר. אז סגרנו על זה שתכתוב את פרשת 'ואתחנן', נכון?".
– "כן. אבל בדמן האחרון אנחנו הולכים אחורה".
– "למה?".
– "כי הסבוע דאת פרסת 'ואתחנן', ואתה רותה סאביא לך אותה בסבוע הבא".
– "כן. בפרשת 'עקב'", אומר אלוהים. "אני לא מבין, מה הבעיה?".
– "לא יודע", אומר משה. "התרגלתי סבכל סבוע אנחנו דנים בפרסה סל אותה סבת".
– "זה נכון, אבל לא צריך להיצמד להרגלים יותר מדי. חוץ מזה, אין מוקדם ואין מאוחר בתורה".
– "נכון. איך סכחתי?", אומר משה. הוא קם, מסדר את גלימתו ומהדק את האבנט, אוסף את חפציו ופונה ללכת. "אד להתראות, ובפעם הבאה תדכיר לי לבקס ממך ספל מאותו מסקה סהגסת לי פעם בפרסת 'בהעלותך'".
– "אתה מתכוון לאספרסו?".
– "כן", אומר משה.
– "אז מה הבעיה? הנה, קח לך אחד טו-גו", אומר אלוהים, והספלון צף מול משה, שמושיט את ידו ואוחז בו. "רוצה גם מאפה?". משה קולט בנחיריו ריח מאפה טרי, וצלחת ובה מאפה דמוי סהרון צפה אף היא.
– "אה!", קורא משה. "קרואסונסס!".
– "המצרים האלה! אף פעם לא ניפטר מהם", סונט בו אלוהים. "יאללה ביי!".
– "ביי", עונה משה בפה מלא.
– "ביי", עניתי גם אני. "באמת הגיע הזמן! כבר נכנסה השבת!".

וזהו. נגמרה הפרשה. עכשיו נעשה "שמור" ונשלח אותה. באמת הגיע הזמן.

[הפרשה הבאה: "עקב"]

=

עוד:

פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

=

מודעות פרסומת