פרשת השבוע [38]: עקב

Posted on 31 ביולי 2010 של

0


שבת כ' אב תש"ע, ספר דברים, פרשת "עקב".

שאלו את הבל"ש (הרב בנימין לוי שליט"א): "בפרשת 'עקב', מי עקב אחרי מי?". ענה להם: "אף אחד". אמרו לו: "אז למה קראו לפרשה כך?". אמר להם: "כבר דרש המאמ"ן (הרב משה אליהו מנחם): למה נקראה 'עקב'? שיצאו למשה מוניטין שהוא אלוף במסירות בעקב". אמרו לו: "אבל הפרשה נקראת עֵקֶב ולא עָקֵב". אמר להם: "ואללה? זה כנראה בגלל שהוא לא יודע לקרוא בלי ניקוד".

* * *

משה היה עסוק בכתיבת פרשת "ואתחנן" וכבר הגיע לקטע שסיפר על מעמד הר סיני ומתן "עשרת החוקים", כשמתברר לו כי המסמכים הדנים בכך חסרים בארכיונו. הוא מנסה לחפשם בקלסרים אחרים מתוך מחשבה שלא תייק אותם במקום הנכון, אולם העלה בידו חרס והרבה אבק. כבר חצי יום שהוא תקוע בחוק הרביעי, אותו חוק שעוסק ביום השבת. "נו! מה דה היה? דכור את יום הסבת או סמור את יום הסבת?", הוא מלמל לעצמו וממשיך לנבור ולפזר סביבו מאות מסמכים. "יכול להיות שתיפורה לקחה אותם בטעות אתה?". בסוף הוא מתייאש, ובתנועה נרגזת מעיף את כל המגילות משולחנו. "מה זה כבר משנה?", הוא חושב לעצמו. "בין כה אלוהים אמר שמה שאני לא אכתוב – זה יהיה זהה לכתוב בשו אסמו". הוא אוחז בעטו ועומד להמשיך בכתיבה, כאשר לפתע נשמעת טפיחה על יריעת האוהל. "מי זה יכול להיות?", הוא תוהה. "הבן אדם כבר לא יכול לשבת ולכתוב בשקט?".

"יבוא", הוא קורא. לאוהל נכנס בחור צעיר מאוד, עדיין ללא חתימת זקן, לבוש בגדים אשר למרות שהיו בלים וממורטים ניכר עליהם שנעשו מבד משובח ונתפרו אצל חייט מעולה. משה מביט בו. פניו נראים לו מוכרים. "כן? במה אוכל לעדור לך?", הוא שואל את האורח הבלתי קרוא בחוסר סבלנות.

"שמי אביאסף בן קורח", הוא מציג עצמו בקול מהסס. "אה! אתה בנו התעיר סל קורח דודני האהוב", קורא משה במאור פנים. "סלח לי סדיברתי אליך בחוסר נימוס מקודם, בוא, סב כאן", הוא ממשיך, ומחווה בידו אל עבר המחצלת.

אביאסף מביט אל השולחן והרצפה הזרועים מגילות ופיסות קלף. "נראה לי שהפרעתי לך באמצע הכתיבה", הוא אומר. "אולי אבוא בפעם אחרת?". "לא! לא!", עונה לו משה. "בוא! סב! הכתיבה יכולה לחכות". הבחור מתיישב ומשכל את רגליו. "תסתה מסהו? מים דכים או חלב עידים?".

"אולי מעט מים", אומר אביאסף בביישנות. משה קם ממקומו ודולה לו צפחת מים מהכד הגדול. "מתטער סאני לא מתיע מסהו אחר. מאד סמספחתי עדבה אני חי כמו רווק", הוא מתנצל. "לא, זה בסדר, באמת", עונה האורח ולוגם מהמים. משה מביט אל בנו של קורח. תווי פניו העדינים, יש בהם משהו מן הרוחני. מצחו גבוה, עיניו גדולות ובעלות ריסים ארוכים, עורו לבן, שקוף כמעט.

הילד כותב שירה

אביאסף מכלה את המים, ומניח את הצפחת הריקה על הרצפה. "תודה דוד משה", הוא אומר. "סליחה, אני יכול לקרוא לך דוד משה, נכון?".
– "כן, בטח", עונה משה מניה וביה.
– "אתה כותב זכרונות?", שואל אביאסף, ומורה באצבעו על המגילות הפזורות.
– "אה, דה?", עונה משה וגוחן לאסוף אחדות מהן. "לא, אלו לא דכרונות. דה בעתם מין יומן, או יותר נכון, סטנוגרמות סל הפגיסות סלי עם אלוהים".
– "אה, כן! אתה יודע, דוד משה? אני עצמי עוסק בכתיבה".
– "מה אתה כותב?", מתעניין משה.
– "סתם, כל מיני", מסמיק הבחור. "בעיקר אני כותב שירה".
– "סירה? דה עיסוק מעניין. גם אני התעסקתי בדה בתעירותי. אידה סוג סירה אתה כותב? סירי אהבה?".
– "לא. שירי אהבה זו שירה של קלות ראש. אני כותב דברים רציניים. למען האמת, אני לא כותב לבד אלא יחד עם שני אחי, אלקנה ואָסיר".
– "באמת? אתם כותבים ביחד? חסבתי ססירה היא כתיבה אינדיבידואלית", מעיר משה ומתכופף להרים עוד כמה מגילות.
– "אצל מרבית האנשים אולי היא כזו, אבל אנחנו נולדנו כשלישייה ויש בינינו קרבה נפשית חזקה כל כך, שכשאנחנו כותבים – אנחנו משלימים זה את זה".
– "דה מעניין מאוד", עונה משה ומניח את המגילות שאסף על השולחן. "אתה יכול לתת לי דוגמה לסיר סכתבתם?".
– "כן, בטח", עונה האורח ושולף פיסת קלף מקפלי גלימתו. "הנה, תשמע:
לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קורַח מִזְמוֹר.
כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף
הָרִיעוּ לֵאלוהִים בְּקוֹל רִנָּה.
כִּי יְהוָה עֶלְיוֹן נוֹרָא
מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ.
יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ
וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ.
יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ
אֶת גְּאוֹן יַעֲקב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה.
עָלָה אֱלוהִים בִּתְרוּעָה
יְהוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.
זַמְּרוּ אֱלוהִים זַמֵּרוּ
זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ.
כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלוהִים
זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל.
מָלַךְ אֱלוהִים עַל גּוֹיִים
אֱלוהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.
נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ
עַם אֱלוהֵי אַבְרָהָם
כִּי לֵאלוהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ
מְאד נַעֲלָה".

משה מוקסם. המילים, המשקל, הדיקציה וקולו הרך והנעים של אביאסף ריגשו אותו מאוד ועשו את בשרו חידודין. "דה נהדר! דה ממס נפלא!", הוא קורא בהתלהבות. "לא סמעתי סירה כדאת מאד סברחתי מחתרו סל סבא פרעה".

אביאסף מסמיק עד שורשי שערותיו. "באמת אתה חושב ככה?". "באמת", עונה משה ומניח את ידו על חזהו. "אתם מפרסמים את דה באידסהו מקום?". "האמת שעוד לא", עונה אביאסף. "היו לנו רעיונות להוציא עלון שירה, אבל מאחר ואין לנו כסף לקנות יריעות קלף – זה ירד מהפרק".

משה שב ומביט בבלואיו של אורחו. "אכן, יריעות קלף עולות ביוקר", הוא אומר באנחה. "כן, מה לעשות?", אומר אביאסף ופורש את ידיו בתנועת חוסר אונים. "באו זמנים קשים על משפחתנו".

משה, שחש גל של בושה עולה ומציף את פניו וגורם לו להסמיק, מפנה את ראשו הצדה ומשים עצמו כמתעסק במגילות הפזורות על השולחן. הנה עברו כמה חודשים מאז מאורעות קוע"ד (קורח ועדתו), והוא עדיין לא התפנה לבקר את האלמנה והיתומים או להתעניין בגורלם.

"אהמ… אוהמ…", מכעכע משה בגרונו, "ומה סלום אמא?". "הו! אמא! אמא מזדקנת בקצב מואץ. היא בקושי זזה מהבית", עונה אביאסף. "למזלנו כבר לא צריכים לעשות יותר מסעות. כולנו מקווים שהיא תחזיק מעמד עד שניכנס לכנען", הוא אומר. "אתה יודע מה מצחיק?", מוסיף אביאסף בחיוך מריר. "היא אומרת שהיא רוצה להיכנס לשם רק כדי להיווכח במו עיניה אם זאת באמת ארץ זבת חלב ודבש, ואם כל הסבל שעברנו בדרך לשם היה כדאי".

משה שותק וכובש את עיניו בקרקע, כחושש שמבטיהם יפגשו. "וכי מה אני יכול לומר?", הוא מהרהר. "שזאת לא ארץ זבת חלב? שלא היה כדאי? לספר לו על הביצות והחולות שראיתי מפסגת הר נבו?". אביאסף נע על מושבו בחוסר נוחות. "אבל לא בשביל זה באתי לבקר אותך", הוא אומר, ובולע את רוקו. "באתי כי… כי… למעשה… באו מים עד נפש, ונשארנו בלי… בלי כלום חוץ מהאוהל שבו אנו גרים והבגדים שאותם אנו לובשים", הוא אומר ובלי משים ממולל את שולי גלימתו המרופטת. "באתי לבקש ממך לעזור לנו למצוא עבודה, לי ולאחי".

"אבל מה קרה לכל הרכוס סל אבא?", תמה משה. "גדלו אותו הבנקים, או סמא רימו אתכם עורכי הדין?".
– "לא ולא. פשוט הלאימו אותו".
– "הלאימו? מי?".
– "הכהנים. הם אמרו שזה דינו של מורד במלכות".
– "מה???", נזעק משה ומזנק ממקומו. "אין דבר כדה! אני עוד אראה להם! אני אדאג סיחדירו לכם הכל! עד הגרוס האחרון".
– "לא צריך, דוד משה. באמת לא צריך".
– "מה דאת אומרת לא תריך? אתם מוותרים על רכוסכם החוקי?".
– "כן", עונה אביאסף. "וזאת החלטה משותפת לכל המשפחה. והאמת? למרות העוני המחפיר שאנחנו שרויים בו כיום – מעולם לא היינו מאושרים וחופשיים יותר. העושר של אבא היה עול כבד מנשוא. אתה לא יודע איזה נטל זה להיות עשיר כקורח. וחוץ מזה, אף אחד מאיתנו לא מגיע לקרסוליים של אבא, ולא היינו מסוגלים לנהל עסקים בסדר גודל כזה".
– "המתרים אומרים סרתונו סל אדם הוא כבודו", עונה משה ומתיישב בחזרה במקומו. "אד אתם מחפשים עבודה, מה?". הוא חושב רגע, ואז אורו עיניו. "אתם הרי לוויים, לא? אד למה סלא תעבדו באוהל מועד?".
– "חשבנו על זה, אבל אמא הטילה וטו. היא לא מוכנה לשמוע על כך שבניה יעבדו במחיצתם של גוזלי רכוש אביהם".
– "האמת סהיא תודקת לחלוטין", אומר משה. "אז תריכים למתוא לכם מסהו אחר", הוא מוסיף בטון מהורהר בעודו מורט את זקנו. "מה אתם יודעים לעשות?".
– "האמת? לא הרבה", עונה אביאסף. "היות ואנו יודעים קרוא וכתוב, אז חשבנו למצוא עבודה כמזכירים או לבלרים. להערכתך, כמה מזכירים ולבלרים צריך עם של נוודים? כל המשרות האלו כבר תפוסות".
– "חסבתם להתגייס לסירותו סל כלב בן יפונה?".
– "ניסינו, אבל קצין המיון אמר לנו שהפרופיל שלנו נמוך מדי".

מבטו של משה נודד על פני האוהל ונתקל בערימת המגילות שעל השולחן. "אתה יודע מה? אני בעתמי תריך מדכיר. איך לא חסבתי על דה לפני כן? באמת, אני תריך מיסהו סיעדור לקטלג את כל אלה", הוא אומר ומצביע על כל המסמכים המתגוללים על הרצפה. "אבל אני לא בטוח סאוכל להעסיק את סלוסתכם".
– "היי! זה נשמע רעיון נהדר", קורא אביאסף בהתלהבות. "להיות המזכיר שלך זאת לא עבודה, זאת זכות. אולי נוכל לעבוד אצלך במשמרות".
– "תסמע מה נעשה, אתם תתחילו לעבוד אתלי, כמו סאמרת, במסמרות, ובמסך הדמן אולי נמתא פתרון אחר. עכסיו מה שנסאר זה סתקבלו את רסותה סל אמך".
– "למה?", מתפלא אביאסף.
– "יכול להיות סאמך תתנגד לכך סתעבדו אתלי, מאותה סיבה סהיא התנגדה סתעבדו באוהל מועד. הרי אני הייתי מעורב איכסהו בדיכוי המרד סל אביכם ועדתו".
– "אבל אתה לא עשית לו כלום! נכון שהייתם יריבים אידיאולוגיים מרים, אבל למרות זאת הייתם חברים טובים. אבא תמיד אמר שאתה היית חברו היחיד ושכל האחרים רק רצו ממנו טובות, כמו אותו און בן פלת משבט ראובן יימח שמו".
– "למה אתה אומר את דה?".
– "לא חשבת אף פעם איך זה שלמרות שהיה מראשי המרד הוא נותר בחיים?".
– "חסבתי סהוא חדר בתסובה".
– "איזה תשובה ואיזה בטיח. הוא היה שטינקר. הוא היה החפרפרת של אהרון בתוך המפלגה של אבא. ואתה יודע מי גייס אותו? אשתו. מתברר שהיא היתה שטינקרית של אהרון אחיך עוד במצרים. היא הסגירה הרבה אנטי-ציוניים, אתה יודע, כאלה שלא רצו לצאת ממצרים".
– "מה אתה אומר?", משתומם משה. "און בן פלת סטינקר. אד בגלל דה הם ידעו היכן לחפור".
– "לחפור? מה חפרו? מי חפר?", מתפלא אביאסף.
– "מה אתה חוסב, סהאדמה פערה את פיה סתם ככה?".
– "חשבתי שזאת היתה רעידת אדמה".
– "הם רותים סתחסוב ככה".
– "מי רוצה, על מי אתה מדבר?", דוחק בו העלם.
– "על הכהנים, הם חפרו מנהרה עמוקה מתחת לקרקע ופוצצו אותה מתחת לאביך ועדתו".
– "איך אתה יודע את זה?".

"לא מסנה, ידעתי. וכן, אביך קיבל אדהרה, אבל הוא לא רתה לסמוע", הוא אומר, ומצביע על המסמכים. "פה, באידסהו מקום, כתוב: ותפתח הארת את פיה ותבלע אותם וגו'. אבל דה סקר וכדב". הוא בוהה במסמכים אחוז שרעפים. "מי יודע?", הוא ממלמל. "אולי יום אחד יקום מיסהו סיכתוב את האמת על מה סקרה סם". הוא אוסף את כל המסמכים מהשולחן לערימה, מנסה ליישר את קצוותיהם. "אתה יודע מה? אולי תקפות להביא לנו מסהו לאכול, ובינתיים אני אכניס קתת סדר לברדק הדה?", הוא מוסיף, ואז מוציא את צרור כספו ודולה ממנו כמה מטבעות. "הנה! קח!", הוא אומר ומושיט את הכסף לאביאסף. "אתה מכיר את הדוכן סל דלמן?".
– "כן, בטח".
– "אד אני רותה סני סיפודים שליו בלחמן וסתייה. ואתה?".
– "אני חושב שאקח אותו הדבר", עונה הבחור וקם ממקומו.

קומבינה עם יהושע

לאחר שמסיימים השניים לאכול, הם מתיישבים בשיכול רגליים סמוך לשולחן, ומשה מראה לאביאסף את שיטת התיוק שלו. "אתה רואה? דה מחולק לספרים, לפרסות, לפרקים ולפסוקים. הנה למסל", הוא אומר ומורה באצבעו על ראש אחד הגליונות, "דה למסל מספר 'סמות' פרסת 'בסלח'. ודה", הוא אומר ומצביע על גיליון אחר, "ספר 'דברים' פרסת 'בהעלותך'. הבנת?".
– "כן", עונה אביאסף ונענע בראשו.
– "יופי. אד עכסיו אני עסוק בכתיבת פרסת 'ואתחנן', סהיא מספר 'דברים'. אני תריך לכתוב על מעמד הר סיני ולתטט את 'עשרת החוקים'. יודע מה דה?".
– "בטח. אבא הרבה לספר לנו על כך. הוא תמיד אמר ש'עשרת החוקים' זאת החוקה הטובה ביותר שאפשר לעלות על הדעת. הוא הכריח אותנו ללמוד אותם בעל פה".
– "באמת?", קורא משה. "במקרה כתבתי אותם היום. הנה! תראה!", הוא מחליק את הגיליון לכיוונו של אביאסף.
– "סליחה, דוד משה", אומר הבחור בטון מתנצל לאחר שעיין בכתוב, "אבל נראה לי שיש לך כמה טעויות. הנה למשל צריך להיות זכור את יום השבת ולא שמור את יום השבת".
– "ידעתי! כל הדמן התלבטתי בין 'דכור' ל'סמור'. אבל עדוב את דה ככה. דה לא כל כך מסנה. עכסיו מה סאני מבקס דה סתעבור על ספר סמות מאחרי מתן תורה ואילך ותכתוב את עיקר הדברים עד ושמרת את המצווה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי מצווך היום לעשותם. בסדר?".
– "טוב, אני אנסה. אבל לא מבטיח שהסגנון שלי יהיה דומה לשלך".
– "דה לא חסוב, כל עוד אתה סומר על המסגרת", אומר משה. "הרי דה לא רומן, אלו בסך הכל כרוניקות וקתת חוקים סונים ומסונים". הוא קם מרבצו ומיישר את גלימתו. "אני חייב ללכת עכסיו. נדכרתי סיס לי פגיסה חסובה. אתה תסתדר לבד לאידה סעה-סעתיים?".
– "כן, בטח!", אומר אביאסף.
– "יס לך כל מה סתריך? הנה יס סם עטים ספייר ועוד בקבוק דיו. בפינה ההיא יס חבילה סל יריעות קלף ריקות A4. בסדר?".
– "בסדר גמור".
– "אד ביי לבינתיים", אומר משה ויוצא.

הוא חוזר אחרי שעתיים ועל פניו חיוך רחב. "תסמע! סידרתי עבודה לאחים סלך!", הוא אומר משנכנס לאוהל.
– "באמת?", קורא אביאסף. "איפה? אצל מי?".
– "אתל יהוסע בן נון. היתה לי פגיסה אתלו, ובמהלכה הוא התיג בפני מסמכים סונים סהוא כתב והתנתל על הכתב והסגנון התבאי. ואד הוא העיר סהוא סוקל לשכור מדכיר ורסם, ואד התעתי את אסיר ואלקנה אחיך", אומר משה, ניגש לכד המים, ממלא צפחת ושותה אותה עד תומה. "יהוסע הוא יהוסע", הוא ממשיך, ומנגב את שפתיו וזקנו. "הוא לא התמהמה, וסלח מיד לקרוא להם, עשה להם מבחן קתר ומיד שכר אותם. אל תסאל אידה תנאים הם קיבלו, ממס כמו בהייטק במתרים בימי תפארתו".
– "הייטק?", שואל אביאסף. "מה זה?".
– "לא חסוב". עונה משה ומתיישב מעבר לשולחן. "יהוסע אמר סיס לו משרה גם בסבילך, ואני במקומך הייתי קופת על המתיאה".
– "למה אתה אומר לי את זה?", נעלב אביאסף. "אתה לא רוצה שאעבוד אצלך?".
– "מה פתאום?", קורא משה. "בטח סאני רותה סתעבוד אתלי! אידו סאלה? אבל אני לא אוכל לתת לך את התנאים סנותן יהוסע, אפילו לא חתי מהם".
– "בחיים לא הכל תנאים", משיב הבחור. "חוץ מזה, בזמן שנעדרת הספקתי לכתוב כמה שורות ונדלקתי. מה לי ולתנאים כאשר כאן אני עושה מלאכת קודש של ממש?", מתפייט אביאסף, ואחר קם ממקומו, שולף כמה פיסות קלף קמוטות ומחפש בהן. "הנה זה", הוא אומר ומיישר פיסה אחת. "תשמע שיר שכתבנו לא מזמן. הוא מדבר בדיוק על זה:
לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית לִבְנֵי קורַח מִזְמוֹר.
מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְהוָה צְבָאוֹת.
נכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְהוָה
לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי.
גּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ
אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרוחֶיהָ
אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ יְהוָה צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵאלוהָי.
אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה.
אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ
מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם.
עובְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ
גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה.
יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלוהִים בְּצִיּוֹן.
יְהוָה אֱלוִהים צְבָאוֹת שִׁמְעָה תְפִלָּתִי
הַאֲזִינָה אֱלוהֵי יַעֲקב סֶלָה.
מָגִנֵּנוּ רְאֵה אֱלוהִים
וְהַבֵּט פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ.
כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף
בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלוהַי
מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע.
כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְהוָה אֱלוהִים
חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן יְהוָה
לא יִמְנַע טוֹב לַהולְכִים בְּתָמִים.
יְהוָה צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בוטֵחַ בָּךְ."

"הו!", אומר משה ומקנח דמעה. "דה מרגס מאוד. ממס הסתפכות הנפס. יס כמה מילים סלא הבנתי, אבל ממס-ממס יפה. אני יכול לקבל העתק ממנו? נדכרתי סיס לי חבר סיס לו הותאת ספרים, אולי דה יעניין אותו". "כן, בטח", עונה אביאסף ומתיישב, נוטל יריעת קלף ורושם בזריזות. "הנה, בבקשה". משה נוטל אותה, מציץ בכתוב ומתרשם. למרות המהירות, היה הכתב ברור כמו כתיבה תמה, ועוד מנוקד. הוא מקפל את פיסת הקלף בקפידה, שולף את פנקסו מאבנטו ותוחב אותה בין דפיו. "עכסיו בוא תראה לי מה הספקת".

אביאסף מעביר אליו את היריעות. "הנה. התחלתי מכאן", הוא אומר ומצביע על הגיליון הראשון: אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לוחות אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי. וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחושֶׁךְ וְהָהָר בועֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. וַתאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ יְהוָה אֱלוהֵינוּ אֶת כְּבודוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קולוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלוהִים אֶת הָאָדָם וָחָי […] וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאוד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלוהֵי אֲבותֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלוֵהינוּ יְהוָה אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאודֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנוכִי מְצַווךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטוטָפות בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזות בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

"יפה מאוד!", משבח משה. "באמת. בפסוק הדה 'סמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד' מיתית את כל האמונה סלנו. ממס גאוני". אביאסף מסמיק מהנאה. "לא יודע, זה פשוט יצא מעצמו, כאילו ידעתי את זה כל הזמן, כאילו זה היה צרוב בתודעה שלי, וכשהתחלתי לכתוב זה השתחרר מאליו, זרם במורד היד שלי אל העט ומשם אל הקלף".

"ביאליקסס, המורה סלי לספרות, היה אומר סכתיבה אינה אלא הפיכת הווייתנו למילים", אומר משה. הוא מציץ בשעון החול, האביזר היחידי ש"פיאר" את אוהלו הצנוע. "סמע, נהיה קתת מאוחר, הגיע הדמן סתחדור הביתה". אביאסף מתרומם ממקומו ומסדר את גלימתו. "מה עם מחר?", הוא שואל.
– "מחר? אה! סכחתי סאתה עובד אתלי. מחר בבוקר יס לי פגיסה חסובה, אני לא אהיה כאן לפחות עד התהריים. אבל אתה חופסי לבא מתי סאתה רותה. האמת סתריך להתחיל לכתוב את פרסת 'עקב'. יש לך עוד דקה דמן?".
– "כן, בטח", אומר אביאסף ומתיישב בחזרה.
– "אד ככה, תכתוב, ואתה יכול לוותר על הניקוד: והיה עקב תסמעון את המספטים האלה וסמרתם ועשיתם אותם, וסמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד אסר נסבע לאבותיך. כאן אתה תריך לתאר באריכות איך אלוהים יברך פרי בטננו ופרי אדמתנו וכן הלאה, אחר כך איך אלוהים יעדור לנו לחסל את העמים סנכבוס ואיך לשרוף ולנתת את אליליהם. אחר כך תריך לבוא תיאור סל ארת כנען, הפעם יותר מפורט – סדו לא רק ארת דבת חלב ודבס, אלא גם ארת נחלי מים, עינות ותהומות, ארת חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ודיתים ותמרים. וסיס בה גם מחתבים כמו ברדל ונחוסת. אולי תדכיר גם את 'עגל הדהב', מכיר את הסיפור?".
– "ועוד איך!", קורא אביאסף. "אבא מעולם לא התעייף מלספר אותו בכל הזדמנות, בייחוד כשרצה לרדת על אהרון אחיך. הוא היה מספר באריכות איך אהרון עשה את העגל, ואיך ציווה לעשות מזבח והכריז על חג. והוא היה תמיד מסיים עם המשפט: 'ואהרון יצא מזה חלק'".
– "אד תכניס את הסיפור, בלי ההערה סל אבא סלך כמובן".
– "ומה עם הלוחות? אבא אמר שהקטע הכי חזק בסיפור הזה היה כששברת את לוחות האבן שקיבלת מאלוהים. הוא היה צוחק ואומר שרק חבל שלא שברת אותם על ראשו של אהרון".
– "ככה הוא אמר, אה? טוב, אד תכניס גם את הקטע הדה עם הלוחות, אבל סוב בלי ההערה סל אבא סלך. דהו דה לבינתיים. ונתראה מחר".
– "אני יכול לקחת את הגליונות האלה איתי?", אומר אביאסף בקומו. "אולי אעבור עליהם בלילה?".
– "לא, עדוב. דה לא דחוף. נתראה מחר".
– "לילה טוב דוד משה", אומר אביאסף ויוצא.

נגזר כי יסופר

למחרת מתייצב משה לפגישתו השבועית עם אלוהים ומוצא שהלה כבר מחכה לו. ספל אספרסו מהביל ומאפה טרי היו מונחים על סלע מושבו. "היי! דכרת? תודה רבה", אומר משה. "הנה הפרסה, פרסת 'ואתחנן'", הוא אומר, ומושיט מגילה. "אולי תעיין בה בדמן סאני אוכל?".
– "בתיאבון", אומר אלוהים ונוטל אותה.
– "כן… ואתחנן אל יהוה… אהה! הנה 'עשרת החוקים'. שמור את יום השבת לקודשו? זכור לי שאז אמרתי זכור את יום השבת, לא?".
– "כן", אומר משה, "אבל אני לא דכרתי ויתא לי סמור. מעניין אם דה יסתור את הסו אסמו".
– "דווקא לא! הנה אני משווה ורואה שגם שם כתוב שמור. מעניין מה? בוא נראה הלאה. שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד… איזה פסוק! חזק אה?".
– "כן, חדק מאוד", אומר משה ומניח את הספלון והצלחת באוויר, ואלו נעלמים בווושש.
– "אבל לא אתה כתבת אותו", אומר אלוהים. "ניכר שזה לא הסגנון שלך".
– "נכון. כתב אותו אביאסף בן קורח. שכרתי אותו כמדכיר והוא כתב את הפרסה מהקטע סאחרי 'עשרת החוקים'".
– "באמת?", מתעניין אלוהים. "בחור מוכשר האביאסף הזה".
– "מאוד!", מדגיש משה. "הנה, תקרא סיר סהוא כתב". הוא שולף את פנקסו ומוציא מבין דפיו את פיסת הקלף המקופלת, ומושיט אותה. היא נעלמת בחלל.

אלוהים מפליט שריקה ארוכה. "שמע, זה משהו-משהו", הוא אומר בהתלהבות. "איך אמרת שקוראים לו?".
– "אביאסף. הוא כותב סירה עם סני אחיו, אלקנה ואסיר".
– "אשיר?".
– "לא אסיר! אסיר עם סמ"ך".
– "אה, סליחה!", מתנצל אלוהים. "בני מי הם?".
– "בני קורח".
– "קורח? אתה מתכוון בן דודך קורח?", תמה אלוהים.
– "כן, בן דודי. הוא ולא אחר".
– "חבל עליו. באמת. הוא היה טיפוס מעניין מאוד. גם תפיסת האמונה שלו היתה מעניינת. הוא היה, אם אפשר להגיד כך, המאמין הרוחני האולטימטיבי. כזה שלא צריך דת ופולחן. מה חבל שהסוף שלו היה רע ומר, כמו שנגזר עליו בשו אסמו".
– "כן, חבל. חבל על הרבה דברים", עונה משה במרירות. "חבל סהסו אסמו גזר על האנסים את גורלם ואחר כך עוד מתחסבן איתם על דה. גודר על אדם להיות רסע ואחר כך מעניס אותו על כך".
– "היי! אל תיכנס לי למצב רוח קרבי, בסדר?", גוער אלוהים. "ומה עם פרשת 'עקב'? התחלת?", הוא משנה את הנושא.
– "כן. אביאסף ואני דיברנו עליה אתמול בראסי פרקים. הוא, כנראה, התחיל לכתוב אותה היום".
– "יפה! אז תביא לי אותה כשתסיימו. ואם לאותו בחור יש עוד שירים כאלה, תביא לי אותם. אגב, אני יכול לשמור לי את השיר שהבאת לי היום?".
– "בטח", אומר משה. "לא ידעתי סאתה מתעניין בסירה".
– "למה? בגלל שאני אלוהים? אז תדע לך שאני מאוד מתעניין בשירה וספרות. אני אפילו חושב להוסיף כמה ספרי שירה והגות לשו אסמו".
– "חסבתי סהסו אסמו כבר כתוב מדמן ואי אפסר להוסיף עליו סום דבר".
– "בטח שאפשר. גם ההוספה רשומה מראש בשו אסמו. אם אני למשל אוסיף, כמו שאני מתכנן, ספר שירי אהבה שקראתי לו 'שיר השירים', אז ההוספה נגזרה כבר מראש".
– "ואללה! הסו אסמו הדה! אי אפסר לתאת איתו ראס", אומר משה ומחייך.
– "לא, אי אפשר. וגם זה נגזר מראש. יאללה! מספיק דיברנו, נתראה בפרשת 'ראה', בסדר?".
– "אוקיי", אומר משה וקם ממקומו כדי לחזור לביתו כי כך נגזר, ואלוהים נעלם בוווששש כי כך נגזר, ואני אסיים כאן את הפרשה הזאת כי כך נגזר, כי היא יצאה לי כבר מכל החורים כי כך נגזר.

ביי!

[הפרשה הבאה: "ראה"]

=

עוד:

פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

=

מודעות פרסומת