פרשת השבוע [39]: ראה

Posted on 7 באוגוסט 2010 של

0


שבת כ"ז אב תש"ע, ספר דברים, פרשת "ראה".

העורך לחץ על כפתור האינטרקום. "את יכולה להכניס אותו", אמר למזכירה. אחרי כמה שניות נפתחה הדלת, ומורי"ס (מ'ורנו ור'בנו י'שראל ס'חבק) נכנס ובפיו סיגריה דולקת. הוא התיישב ללא הזמנה.
– "תראה מורי"ס, זה לא יכול להימשך ככה".
– "מה לא יכול להימשך?", שאל מורי"ס כשהוא מפהק מלא פיו.
– "בזמן האחרון אתה מזלזל, שולח את הפרשה במוצ"ש במקום בערש"ק, מערבב בין הפרשות, כותב על פרשת 'ואתחנן' בפרשת 'עקב'".
– "אז מה?", ענה מורי"ס באדישות וניער את האפר על הרצפה. "אני יכול לעשות מה שאני רוצה ולא שואל אף אחד".
– "ומה עם השו אסמו?", שאל העורך.
– "גם אותו אני לא שואל, כי בין כה מה שאני לא אעשה, זה יהיה לפי השו אסמו. אז למה לשאול?".
– "טוב, אבל תשתדל לפחות להוציא את הפרשה בזמן הקבוע. בסדר?".
– "אני אוציא אותה בזמן ולא רגע לפני".
– "מתי בדיוק?".
– "ברגע שהיא תצא".

מורי"ס קם ממקומו, השליך את זנב הסיגריה על הרצפה, ומעך אותו. "כדאי שתחזיק כאן מאפרה", הפליט, ומבלי להביט בעורך יצא והגיף את הדלת.

* * *

משה היה בדרכו למסור את פרשת "עקב" לאלוהים, כאשר בשולי המחנה, במתחם מגוריהם של הערב-רב, שלא השתייכו לאף שבט, נתקל באון בן פלת, שהגיח מתוך אוהל מטונף ומט ליפול. "היי! מי זה אם לא משה רבנו!", קורא און וניגש אליו כשהוא מושיט את ידו. "מה שלומך?", הוא שואל, מחייך במאור פנים.

משה מביט בקרירות ביד המושטת. "אני מאוד מבקס סלא תפנה אלי ולא תדבר אלי אף פעם!", מסנן משה מבין שיניו החשוקות. "אני לא חבר סלך, ולא מתחבר עם אנסים כמוך". און מסמיק, ומושך בחזרה את ידו. "מה העניין? למה אתה מתכוון 'אנשים כמוני'?", הוא שואל בטון נעלב. "לא מהכבוד שלך לדבר איתי?".

"לא", פולט משה קצרות, וממשיך בדרכו. און לא מוותר, והולך בעקבותיו. "אבל למה? מותר לי לדעת מה כבר עשיתי לך?". משה לא עונה, ומחיש את צעדיו. "אתה יודע מה? גם לי כבר לא נאה לדבר איתך. אצלך, כמו אצל כל הלויים, זה אחד בפה ואחד בלב. נאה, דורש אך לא נאה מקיים", מקנטר אותו און.

משה עוצר, ונפנה לאחור. "איך אתה מעד לדבר אלי כך?", הוא שואל בכעס, ומנופף באצבעו באיום.
– "אני מעז", אומר און. "אתה ציווית עלינו: לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא פרק י"ט פס' י"ז), והנה אתה בעצמך עובר על ה'לאו' המפורש הזה".
– "אני מעדיף לעבור על ה'לאו' הדה מאסר לדבר עם מלסינים".
– "אה! אז זהו זה! יצא המרצע מאיפה שלא יהיה! בטח סיפרו לך שאני הלשנתי על בן דודך קורח, נכון?", קורא און. "אבל בטח לא סיפרו לך איך עינו אותי, ושבגלל זה גם התגרשתי מאשתי. סיפרו לך?".

משה לא עונה.

"אתה לא מאמין לי, נכון? בוא, היכנס לאוהל שלי ואראה לך משהו", אומר און, ומחווה לעבר האוהל שממנו יצא זה עתה. משה מהסס לשנייה, ואז כופף את גבו, ונכנס. הפנים לא היה שונה מהחוץ: היריעות מטונפות, מחצלת, מחציתה קרועה ופרומה, היתה פרוסה על האדמה החשופה, וזהו.

"לא יכולתי לעשות את זה בחוץ", מתנצל און, "אבל הנה! תראה במו עיניך", הוא אומר, ומפשיל את שרוולי גלימתו וחושף את זרועותיו המכוסות צלקות עמוקות ומכוערות. "זה מה שעשה לי אחיך אהרון במו ידיו", הוא אומר, ומושיט את זרועותיו קדימה. "ידעת שהוא היה סאדיסט? הוא אשכרה נהנה לענות אותי, ואם לא היו מאלצים אותו לחדול, הוא היה ממשיך בעינויים גם אחרי שנשברתי ופתחתי את הפה".

משה, כולו המום, לוטש את מבטו בפצעים שהגלידו. "את דה עשה לך אהרון אחי?", הוא שואל כלא מאמין למראה עיניו. "וזה רק חלק קטן", עונה און, ושב ומכסה את זרועותיו. "כל הגב שלי מכוסה צלקות מצליפות וכוויות. רוצה לראות?", הוא שואל, ושולח את ידו להתיר את אבנטו. "לא, אין תורך", נחפז משה לענות, ומרים את ידו לאות דחייה. און מהנהן בהסכמה. "אכן כן", הוא נאנח. "זה לא מחזה מלבב במיוחד".
– "אבל… איך… מי… איך דה קרה?", מגמגם משה.
– "הכל בגלל אשתי, כלומר גרושתי הקדשה, יימח שמה!", קורא און בשנאה גלויה. "כשגיליתי שהיא שטינקרית של אהרון חשבתי שאני משתגע. לא יכולתי להאמין! רק אחר כך נודע לי שהיא התחילה לעבוד בשירותו עוד במצרים. תמיד היה לה כסף, ולא הבנתי מאיפה. פעם, כששאלתי אותה, היא אמרה שזה מעבודות רקמה", הוא אומר ומחייך חיוך עקום. "רקמה אלק! הרקמה היחידה שהיא ידעה לעשות זה היה לרקום מזימות".
– "אד היא הסטנקרה עליך?".
– "בהתחלה היא ניסתה לשדל אותי להתגייס לארגונו של אהרון. היא דיברה על לבי שזאת מצווה, ושצריך לבער את הנגע שנקרא 'קורח ועדתו', ושקורח הוא אפיקורוס שמנסה להטות את העדה מדרך הישר. כשראתה שלא הולך לה, הלכה היא בעצמה והציעה לאהרון לחטוף אותי ולענות אותי", מספר און, ומתיישב על מחציתה הקרועה של המחצלת. "התעייפתי", הוא נאנח, ומצביע לעבר כפות רגליו. "קשה לי לעמוד הרבה".

משה חש בחילה בהבחינו באצבעות רגליו המעוותות של און. "מה… הם… עשו לך?", הוא שואל בקול רועד. "אחיך הנחמד עקר לי את הציפורניים", עונה און באדישות. "אבל בוא שב! קשה לי לדבר אליך כשאתה עומד. אני צריך להרים את הראש, וזה עושה לי סחרחורת".

משה מזדרז להתיישב. "ספר לי הכל! אני רותה לדעת איך חטפו ומי. בקיתור: הכל".

בקשר לארון הקודש

"החטיפה היתה קלי קלות. אותו ערב שתיתי כמה כדי שיכר, וקמתי באמצע הלילה כדי להשתין", הוא מספר, ופורץ בצחוק. "עכשיו אני מבין למה אשתי הקדשה לא הפסיקה להציע לי עוד כד ועוד כד! בקיצור, קמתי להשתין, ואיך שיצאתי מהאוהל התנפלו עלי כמה דמויות אפלות. אחד מהם הימם אותי באלה או משהו כזה. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי עומד עם שק על הראש, והידיים שלי קשורות לצדדים למין ארגז מתכת. בהתחלה ניסו לדבר אל לבי. שחבל על בני ישראל שימותו, ושלא יקרה כלום לקורח, דתן, אבירם ושאר החבר'ה, שהם יהיו כמה ימים במעצר בית, ושרק רוצים לסכל את המרד בדרכי שלום. אמרתי להם: 'איזה מרד? מה מרד? אנחנו רק רוצים לקיים עצרת מחאה לגיטימית'. ואחר כך התחילו העינויים".

"אבל איפה עינו אותך? איך דה סאף אחד לא ראה ולא סמע? אתה רותה להגיד לי סיס לנו מתקני כליאה או מרתפי עינויים סודיים?".
– "לא, אבל יש מקומות שלאף אחד אין רשות להיכנס אליהם".
– "אידה מקומות?", שואל משה במפגיע. "על מה אתה מדבר?".
– "אני מדבר על קודש הקודשים", עונה און.
– "קודס הקודסים? אתה הסתגעת?", נזעק משה. "מי יעד להיכנס לקודס הקודסים, ועוד כדי לענות מיסהו? אלוהים אמר במפורס סהדר הקרב יומת".
– "אז מה אם הוא אמר?", מלגלג און. "ואולי דווקא בגלל זה קודש הקודשים הוא מקום אידיאלי למעשים אפלים. חשבת על זה?".
– "איך אתה בטוח סדה היה בקודס הקודסים? אמרת סהעיניים סלך היו מכוסות, לא?".
– "נכון, והידיים שלי היו קשורות לארגז. מיששתי אותו בקצות האצבעות. בהתחלה חשבתי שאלו דמויות של ציפורים, אבל כשהמשכתי למשש נוכחתי לדעת שהיו אלו דמויות של השרפים. הייתי קשור לארון הקודש".
– "מה סאתה אומר חמור מאוד. אני אבדוק את העניין", אומר משה.
– "כבר אין לך מה לבדוק. עזוב את זה. אהרון מת ואשתי לקחה את הילדים וברחה לארץ בני עמון".
– "אבל היו עוד מעורבים, לא? אתה בעתמך אמרת סאילתו את אהרון להפסיק את העינויים. מי הם היו?".
– "לא משנה", מתעקש און. "אני חייב להם את חיי. אהרון רצה להרוג אותי כדי לא להשאיר עדים, אבל הם הגנו עלי בגופם ממש. הם ניצלו את ההזדמנות שאהרון הלך להחליף את בגדיו המגואלים בדמי והבריחו אותי משם למואב, ושם התאשפזתי. חזרתי לפני שבועיים".
– "הם היו מאנסי יהוסע בן נון?", מנסה משה לדובב אותו.
– "עזוב! באמת! לא תוציא ממני מילה. גם ככה דיברתי יותר מדי".
– "סליחה, לא התכוונתי ללחות עליך", מתנצל משה. "ומה אתה עושה כאן, בחלק הדה סל המחנה?", הוא שואל. "אתה מסבט יהודה, נכון? למה אתה לא גר איתם?".

און מעביר את לשונו על שפתיו היבשות. "יש לך אולי קצת מים?", הוא שואל. "בדיוק הייתי בדרך לשתות מים כשנתקלנו". משה ממהר להוציא את נאדו, ומעבירו לאון. "מחיה נפשות", אומר און ומגהק. "אתה רואה איך אני חי? אין לי כלום, לא צפחת או ספל או חמת מים. מה שלא לקחה גרושתי הקדשה הלאימו הכהנים, בטענה שאני מורד במלכות".

משה מניד בראשו. "מעניין איפה הם מסתירים הכל", הוא מפליט ללא משים. "מסתירים מה?", שואל און. "את כל מה סהלאימו", עונה משה, ומספר לו על הלאמת רכושו של קורח. "אביאסף בנו סיפר לי בסבוע סעבר סגם רכוסם הולאם. הוא גם אמר סהוא שונא אותך שנאת מוות".

און מושך בכתפיו. "זה לא אכפת לי כהוא זה. לפעמים אני חושב שאולי היה יותר טוב אם אהרון היה הורג אותי אז, אחרי העינויים".
– "חס וחלילה! איך אתה מדבר?", גוער בו משה. "עכסיו תסמע!", הוא אומר, ומוציא את צרור כספו ומושיט אותו לאון. "קח את דה! תקנה לך כמה דברים. תלחת, תפחת, כד ומחתלת חדסה".
– "אני לא רוצה צדקה".
– "דאת לא תדקה. דאת הלוואה עד סרכוסך יוחדר אליך. בסדר?", אומר משה, ומניח את הצרור על המחצלת. הוא קם ממקומו, ומיישר את גלימתו. "סמע, אני חייב לטוס, אני כבר מאחר לפגיסה חסובה. אני אטפל בעניין הרכוס סלך. אני מבטיח לך סתקבל אותו בחדרה. מילה סל גבר".
– "היי! את המילים האלו מזמן לא שמעתי! פעם היינו נשבעים על זה, ואף אחד לא היה מפר את מילתו. היום נשבעים באלוהים – ולשווא".
– "אני אולדסקולסס", עונה משה.
– "אולד סקולסס?".
– "במילה אחת, 'אולדסקולסס'. כך אומרים במתרית 'מהדור היסן'".
– "אח! מצרים!", נאנח און בגעגוע. "איך היה טוב לנו שם".
– "אתה בטח מתגעגע לדגים", אומר משה.
– "לא, אני מתגעגע בעיקר למוזיקה. אתה יודע, עבדלוהאבסס, אומכולתומסה, עבדלאלחלימסס".
– "ואל תסכח את פרידאלאטרססס", מזכיר לו משה.
-"האמת? אני לא כל כך אוהב אותו, רק בגלל השם שלו. תמיד שברתי כמה שניים".
– "האמת סכן. אני בעתמי קורא לו פריד או החרס".
– "למה החרס?".
– "לא חרס! חרס עם סי"ן".
– "אה! חירש. למה חירש?".
– "אלאטרססס במתרית דה חירס. סמע! אני חייב ללכת. אני עוד אחזור אליך היום כדי למסור לך איך מתקדם העניין עם רכוסך. יאללה ביי".

קללות על פסגותייך ציון

כשמגיע משה למרגלות ההר אלוהים כבר "מתקשר" אליו.
– "היי, מה שלומך? כבר דאגתי. אתה יודע כמה פעמים החלפתי את האספרסו והקרואסונסס? ראיתי אותך נכנס לאוהלו של און בן פלת המסכן. חשבתי שזה לרגע".
– "מתטער", אומר משה. "גם אני לא חסבתי סאתקע סם".
– "מה שלומו?".
– "סלומו סל מי?".
– "של און המסכן כמובן".
– "אם אתה אומר סהוא מסכן, דה סימן סאתה יודע מה קרה לו".
– "בטח, מה קרה לך? שכחת שאני יודע הכל על כל מה שקורה? אבל כידוע לך, אני לא יכול להתערב. מה לעשות?", אומר אלוהים בצער.
– "כן, אין מה לעשות", אומר משה. "תסמע, אולי נבטל את הפגיסה סלנו היום? פסוט לא בא לי לטפס להר נבו בחום כדה. חות מדה, נפל עלי אידה סידור לא מתוכנן".
– "כן, האמת שגם לי לא בא לעמוד על פסגת ההר בחום הזה", אומר אלוהים. "אז רק תן לי את פרשת 'עקב', ואני אכתיב לך כמה שורות של פרשת 'ראה', ואתה משוחרר".

משה מוציא את פרשת "עקב" מאבנטו ומושיט אותה, ואחר כך תר לו אחר סלע, מתיישב עליו, ושולף את פנקסו ועטו. "Soot", הוא אומר.

"רְאֵה אָנוכִי נותֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ות יְהוָה אֱלוהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנוכִי מְצַוֶוה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ות יְהוָה אֱלוהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנוכִי מְצַווֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלוהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לא יְדַעְתֶּם. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלוהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִיזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל. הֲלא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיושֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מורֶה. זהו זה".

"רק רגע", אומר משה ומצביע בעטו על אחד הפסוקים. "הר גרידים והר עיבל דה ליד סכם, לא?".
– "כן, אז מה?".
– "דה לא סטח A?".
– "סטח ה"א?".
– "לא סטח! סטח עם סי"ן, ולא ה"א, אלא A. האות הלטינית. סטח A דה אומר סדה בסליטה כנענית".
– "אני לא מבין על מה אתה מדבר", עונה אלוהים בכנות. "חוץ מזה, נכון שכרגע השטח בשליטה כנענית, אבל אני מדבר על אחרי הכיבוש".
– "אה! טוב, דה לא כל כך נוגע לי. בין כה וכה אני לא נכנס לסם. עוד דבר קטן, מה עם הברכה והקללה? אתה לא מכתיב לי אותן?".
– "לא כרגע. יש עוד זמן. לפי השו אסמו אני צריך לתת אותן בפרשת 'כי תבוא', שזה יוצא עוד שלוש פרשות".
– "אוקיי", אומר משה, ומחזיר את חפציו לאבנטו. "אד נתראה בסבוע הבא. דרך אגב, איך קוראים לפרסה הבאה?".
– "פרשת 'שופטים'".
– "דאת פרסת סחיתות?", שואל משה וקם על רגליו.
– "לא, למה אתה חושב ככה?".
– "כי במתרים היו אומרים 'איפה סיס מספט יס מוסחת'".
– "האמת שבשמה המלא קוראים לפרשה 'שופטים ושוטרים'".
– "גם סופטים וגם סוטרים? אד מיליון אחוד סיס סם סחיתות".
– "למה שחיתות? דווקא כתוב שם: לא תטה משפט, לא תכיר פנים, ולא תיקח שוחד. כי השוחד יעוור עיני חכמים, ויסלף דברי צדיקים".
– "אד מה אם כתוב? כתוב גם ארת דבת חלב ודבס, לא?", קורא משה.
– "בזה אתה צודק", מודה אלוהים. "טוב, אז אם אין לך עוד שאלות, אתה משוחרר. ובהצלחה".
– "על אידה התלחה אתה מדבר?".
– "שתצליח למצוא את רכושם של משפחת קורח ואון בן פלת. אני מציע לך להתחיל באוהל מועד. תציץ מתחת למזבח", אומר אלוהים, ונעלם ברוח, מותיר את משה ואותנו פעורי פה.

בשבוע הבא בפרשת "שוטרים" סליחה "שופטים": האם יצליח משה לאתר את הרכוש? וגם: מי באמת עמד מאחרי ההלאמות?

=

עוד:

פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

=

מודעות פרסומת