פרשת השבוע [40]: שופטים

Posted on 14 באוגוסט 2010 של

0


שבת ד אלול תש"ע, ספר דברים, פרשת "שופטים".

הנעל"ב (הרב נחום עקיבא לוי בוזגלו) היה אומר: "זה לא אני שנעלב, זה הגנים שלי. מה לעשות?".

* * *

מיד לאחר פגישתו השבועית הקצרה עם אלוהים (ראה: פרשת "ראה") נחפז משה לביתו של יהושע בן נון ומוצא אותו מחוץ לאוהלו, בחצר, כשהוא עוסק בעבודות גננות עם ילדיו הקטנים. "היי!", הוא קורא לעברם. "יהוסע ובניו, מה סלומכם? מה אתם עושים? נהייתם לנו גננים?". יהושע ובניו מפסיקים את עבודתם, והילדים ממהרים לקפוץ בשמחה על משה ולחבקו. "דוד משה! הנה דוד משה!", הם קוראים בעליזות.

יהושע מניח את המעדר, מקנח את זיעתו בשרוולו. "די ילדים, מספיק", הוא מפטיר. "תניחו לדוד משה. ושמישהו יקפוץ ויביא לאורח משהו קר לשתות". הילדים רצים לאוהל, נעלמים בתוכו בקריאות "אמא אמא! דוד משה! דוד משה בא!".

"היי משה רבנו, מה העניינים?", שואל יהושע.
– "העניינים סלי בסדר. מה איתך?".
– "אני מתאמן ומאמן את הילדים להיות חקלאים", עונה יהושע. "הרי בסופו של דבר בזה נעסוק כאשר נתנחל בעזרת השם בארץ המובטחת. צריך להתחיל איפשהו לא?".
– "אתה תודק במאה אחוד", מודה משה. "היינו עם עבדים, הפכנו לעם נוודים, ובקרוב אתם תהיו עם סל חקלאים. דה באמת מודר סאף אחד לא חסב סתריך להכסיר מדריכי חקלאות כדי ללמד את המקתוע. אני אסאל את אלוהים על כך בהדדמנות הראסונה".

בינתיים חוזרים הילדים עם אמם הנושאת מגש עמוס כל טוב. אחד הילדים פורש שתי מחצלות בצל, ומשה ויהושע מתיישבים. הילדים רוצים גם הם להתיישב איתם, אבל אמם גוערת בהם: "ילדים! תעזבו את דוד משה ואת אבא לבד", ובתנועות ידיים מניסה אותם אל תוך האוהל, כלהקת אפרוחים.

יפרחסס בחלב אמו

יהושע מוזג למשה כוס לימונדה קרה ומושיט לו צלחת גדושה עלים ירוקים מגולגלים. "קח, תטעם מאלה. זה משהו חדש שאשתי למדה להכין".
– "מה דה?".
– "אלו עלי גפן ממולאים מן ובשר שליו טחון".
– "אה!", קורא משה. "גם אמי בתיה היתה מכינה מסהו דומה במתרים, אלא סאתלה העלים היו ממולאים בורגולסס ובשר חדיר טחון. היא קראה להם יפרחסס". הוא נוטל אחד ונוגס בו. "מממ… טעים מאוד!", אומר משה בפה מלא ושולח ידו כדי לקחת עוד אחד.
– "וזאת הלבנה שאשתי עושה מחלב עזים", אומר יהושע ומושיט קערית. "לבנה טעימה כזאת לא טעמת מעולם".
– "רגע", אומר משה בהיסוס. "מה עם איסור אכילת בשר וחלב?".
– "אבל, אם אינני טועה, אמרת לנו רק שאסור לאכול גדי בחלב אמו", משיב יהושע. "אלא אם כן לא שמעתי טוב".
– "סמעת טוב", עונה משה, "והאמת סאני גם סאלתי בדמנו את אלוהים אם דה רק גדי ורק בחלב אמו".
– "נו? ומה הוא אמר?".
– "הוא אמר סנעשה מה סאנחנו רותים".
– "יופי! אז הנה אנחנו עושים בדיוק כך", עונה יהושע, ובדברו נוטל עלה מגולגל, מעביר אותו בתנועת ניגוב בתוך הלבנה – ותוחב אותו אל פיו.

לאחר שמסיימים השניים לאכול, קורא יהושע לבניו ואלו מפנים את הכלים. אחד מהם מביא כד מים ומגבת, והם נוטלים את ידיהם המשומנות. "אח!", נאנח משה בשביעות רצון כשהוא מרופף את אבנטו ומלטף את כרסו. "דה היה טעים", הוא קובע, ומגהק באריכות.
– "לבריאות!", מאחל יהושע.
– "לבריאותך ובריאות מספחתך", משיב משה כמקובל.
– "אז איך זה להיות בפנסיה?", שואל יהושע.
– "האמת סאני עדיין לא ממס בפנסיה", עונה משה. "יס לי עוד כמה דברים לסגור".
– "כמו מה למשל?".
– "כמו לכתוב את ספר 'דברים', וגם אלוהים נדכר סיס לו עוד כמה מתוות לתת לנו".
– "עוד מצוות?", תמה יהושע. "חשבתי שכבר קיבלנו את כולן".
– "לא, יס עוד. למסל סופטים – הוא תיווה סנמנה סופטים".
– "אבל כבר יש לנו שופטים, עוד מספר 'שמות', כשחותנך יתרו הציע אז למנות שרי רבבות, אלפים, מאות ועשרות".
– "דה נכון, אבל אד היודמה היתה סלנו, ודאת לא היתה מתווה מאלוהים. חות מדה, הוא תיווה שנמנה גם סוטרים".
– "סוטרים?", מתפלא יהושע. "יעני אנשים שנותנים סטירות?".
– "סוטרים בסי"ן, לא בסמ"ך".
– "אה! שוטרים!", קורא יהושע ומעווה את פניו. "אבל למה לנו שוטרים? מי בכלל אוהב שוטרים?".
– "אף אחד, אבל דה מה סהוא תיווה".
– "נו, מילא. שיהיו שוטרים", מפטיר יהושע בהשלמה. "למרות שלפי נסיוני במצרים, שוטרים וסוטרים זה היינו הך. כל השוטרים שהכרתי אהבו לחלק סטירות".
– "אפרופו סטירות, יתא לך לראות בדמן האחרון את און בן פלת?".
– "לא. לא ראיתי אותו מאז מאורעות קעו"ד [קורח ועדתו]. למה אתה שואל?".
– "בדמנו אמרת לי סלארגון סל אהרון אחי היתה 'חפרפרת' בתוך המפלגה של קורח. דוכר?".
– "כן, אבל לא הצלחנו לגלות מי זה היה. רגע רגע, אתה רוצה להגיד שזה היה און בן פלת?".
– "נכון. למרות סבמקרה סלו הכינוי 'חפרפרת' לא כל כך מתאים", אומר משה ומותח את רגליו. "הוא עינה אותו עד סנאלת לסתף פעולה".

יהושע נדהם למשמע דבריו של משה. "עינה?? מי עינה אותו?", הוא צועק לבסוף. "ססס… סס…", מהסה אותו משה. "עוד יסמעו אותך בכל המחנה. זה היה אחי אהרון".
– "מה אחיך אהרון?".
– "אחי אהרון עינה אותו. הוא במו ידיו".
– "אחיך?", צועק יהושע, ומשה מניף במהירות את אצבעו לאות אזהרה. יהושע מנמיך את קולו לכדי לחישה. "אחיך אהרון? הכהן הגדול? אני לא מאמין. פשוט לא מאמין! אני יודע שאחיך היה מניאק, אבל עינויים? לא. זה לא היה הסגנון שלו. הוא גם אף פעם לא היה בפרונט, תמיד מאחורי הקלעים. בגלל זה הדבקנו לו את הכינוי 'הטפלון'. לא. אהרון? לא", הוא לוחש, ומניד ראשו לשלילה. "אם כבר עינויים, אז זה יותר מתאים לנכד, לפינחס בן אלעזר בן אהרון".
– "אד כנראה סדה עבר לפינחס בתורסה מסבא סלו", אומר משה. "תעשה טובה ואל תתווכח איתי בעניין הדה. ערכתי חקירה קתרה מסלי ונוכחתי לדעת סדה היה אהרון. עכסיו יס לי עוד סאלה. סמעת על הרכוס סהולאם?".
– "רכוש של מי?".
– "סל מספחת קורח וסל און בן פלת, ואולי גם סל דתן ואבירם. סמעת סהכהנים הלאימו את רכוסם בטענה סהם מורדים במלכות?".
– "לא. לא שמעתי דבר וחצי דבר על כך. חוץ מזה אין לנו מלך, אז איך הם יכולים למרוד במלכות?".
– "גם אני חסבתי כך, אבל עובדה. עכסיו יס לי בקסה אליך".
– "עד חצי המלכות", מתלוצץ יהושע.
– "דה לא מתחיק", נוזף בו משה. "אני מבקס סכלב בן יפונה יערוך חקירה בעניין. אני רותה לדעת מי החליט על ההלאמה".
– "אוקיי", נעתר יהושע. "אתה רוצה שהוא גם יאתר את הרכוש?".
– "לא, כבר איתרתי אותו".
– "איך?", תמה יהושע.
– "קיבלתי רמד מלמעלה".
– "אם כך, אז אני מציע שקודם כל נשים את ידינו על הרכוש".
– "למה?", תוהה משה ומוזג לשניהם עוד כוס לימונדה.
– "כי אם עניין החקירה ידלוף, עלולים המלאימים להעלימו והעבירו למקום אחר. מצד שני, אם קודם נתפוס את הרכוש, יכול להיות שנמצא בעזרתו רמזים שיובילו אותנו למי שהחליט על ההלאמה".

משה מהרהר בהצעתו של יהושע, ומניד ראשו לחיוב. "אתה תודק", הוא אומר. "אד קודם כל בוא נתפוס את הרכוס". "איפה הוא מוסתר?", שואל יהושע ולוגם מכוסו. "באוהל מועד", עונה משה. יהושע משתנק, ומשה טופח לו על גבו. "אוהל מועד??", נרעש יהושע כאשר שב אליו כושר הדיבור. "אוהל מועד הוא שטח אקסטריטוריאלי! זה כמו שגרירות או קונסוליה, אי אפשר להיכנס לשם אפילו עם צו חיפוש".
– "אבל לך ולי מותר להיכנס לסם, נכון?".
– "נכון, לך ולי מותר. אבל מה זה יעזור? ומה נעשה אם הוא מוסתר בקודש הקודשים?".
– "תירגע! הוא לא מוסתר סם, הוא מוסתר מתחת למדבח. אנחנו ניכנס לסם כאילו לביקור סגרתי, ואד נעיר הערות על מתב התחדוקה סל המקום ועל דה סתריך לערוך סיפותים".
– "ואז?".
– "ואד נביא 'פועלים' סנבחר מקרב אנסיו הנאמנים של כלב בן יפונה. נתחיל במדבח – נדיד אותו ממקומו ו'במקרה' נגלה את הרכוס".

יהושע שוקל את ההצעה במשך שניות אחדות. "דרך הפעולה שלך מקובלת עלי", הוא אומר לבסוף, "אבל אני לא הייתי סומך על אנשיו של כלב. אל תשכח שפינחס בן אלעזר בן אהרון הוא סגנו. לא. אני אביא אנשים משלי".
– "אנסים מסלך? חסבתי סמאד סנמסחת למנהיג העם במקומי אתה כבר לא מתעסק בפעולות חסאיות".
– "פעם חייל – תמיד חייל", קורץ יהושע. "חוץ מזה, גם בתור מנהיג אני צריך עיניים ואוזניים בקרב העם. מנהיג צריך לחוש תמיד את דופקו של עמו. כך אני חושב".

משה מרכין את ראשו כננזף. "אתה תודק לחלוטין. חבל סלא נהגתי כמוך, אולי הייתי מונע בכך כמה תרות סבאו על בני ישראל".
– "היה לך אותי ואת אנשי", אומר יהושע.
– "כן, ועשית עבודה מתוינת. באמת. אבל לא היה לי את הדמן סיס לך עכסיו. תמיד הייתי עסוק ב'פגיסות רמות דרג' ובמטלות אלוהיות. לא היה לי דמן 'להתערבב' עם העם. אתה מבין למה אני מתכוון?".
– "כן", אומר יהושע. "וחוץ מזה, מה יכולת לעשות? ככה נכתב בשו אסמו".
– "היי היי, תפסת את העניינים מהר", מחייך משה.
– "לא בחרת בי כסגנך, ואחר כך כיורשך, בגלל שאני ידוע כרפה שכל", עונה לו יהושע. "אבל בוא נחזור לענייננו. מתי אתה רוצה לבצע את החיפוש?".
– "כמה סיותר מוקדם. אפילו מחר אם אפסר".

יהושע שולף את יומנו. "מחר אי אפשר. זה יום הנישואים שלנו, והבטחתי לאשתי יום כיף".
– "בעתם גם לי לא מתאים מחר", אומר משה. "נדכרתי סיס לי פגיסה עם אלוהים בקסר לפרסת 'סופטים'. אד בא נסגור על מחרתיים. בסדר?".
– "אוקיי", אומר יהושע, ורושם ביומנו. "באיזה שעה?".
– "כמה סיותר מוקדם. אני רותה לגמור את כל הסיפור, אם אפסר, לפני התהריים".
– "מה דעתך על שמונה בבוקר? זה יהיה בדיוק אחרי קורבן התמיד, כך שלא נפריע".
– "סגרנו", אומר משה, וקם על רגליו ומותח את אבריו.
– "זהו? אתה כבר הולך?".
– "כן. נהיה מאוחר. לפני סאני הולך, מה דעתך סתבוא איתי מחר לפגיסה עם אלוהים? לא פגסת אותו מאד סנמסחת למנהיג".
– "אבל לפני רגע אמרתי לך שמחר אני לוקח את אשתי ליום כיף".
– "אה, נכון. אני כנראה הופך סנילי בדמן האחרון. אד סגרנו למחרתיים".
– "אני מציע שניפגש כאן בשעה שבע", אומר יהושע וקם אף הוא. "אני אביא את האנשים שלי לתדרוך קצר, נאכל ארוחת בוקר ונצא. בסדר?".
– "בסדר גדוד", אומר משה.
– "גדוד??".
– "לא גדוד, גדוד – עם שני די"ן!".
– "אה! גזוז. מה זה גזוז?".
– "דה מין מסקה קל מוגד סהיינו סותים במתרים, ואד במקום להגיד 'בסדר גמור' היינו אומרים 'בסדר גדוד'. טוב, אד קבענו – בסבע אתלך".
– "בסדר גזוז", עונה יהושע בחיוך.

הלכות פטורי גיוס

למחרת משכים משה מוקדם בבוקר ויוצא לפגוש את אלוהים. הוא מגיע למרגלות ההר וכבר עומד להתחיל לטפס כאשר לאוזניו מגיע הווווששש המעיד על הגעתו של האל. "בוקר טוב משה, השכמת קום. מה יום מיומיים?", שואל אלוהים. "אפילו לא הספקתי להכין לך אספרסו", הוא אומר, וספלון הקפה וצלחת הקרואסונסס מגיחים מהאין ונוחתים מעדנות על סלע שטוח בקרבת מקום.

"בימים האחרונים חם מאוד, ורתיתי לנתל את סעות הבוקר הקרירות", אומר משה ולוגם מן הקפה. "דה בסדר מתדך?".
– "בסדר גזוז", עונה אלוהים.
– "היי", קורא משה בהפתעה. "אתה מכיר את דה?".
– "בטח מכיר. איך הקפה?".
– "ממס מחיה נפסות, למרות סיס לו טעם קתת סונה מהרגיל".
– "זה בגלל שהתחלתי להשתמש בקפה לוואצה, וגם החלפתי מכונה".
– "לוואתה? מכונה?", תמה משה.
– "לא חשוב. אפשר להתחיל?".
– "עוד סנייה", אומר משה, מוציא את פנקסו ומתיישב. "לפני דה, אני יכול לסאול סאלה?".
– "בטח".
– "דה בקסר לכניסה לארת כנען. העם הדה יהפוך לחקלאים נכון?".
– "כן".
– "אד איך דה סלא דאגת עד עכסיו לתוות עלינו ללמוד חקלאות, להכסיר מדריכים וכולי?".
– "אה, זה. אל תדאג. לא שכחתי מזה. זה יגיע בפרשת 'כי תבוא'. עכשיו בוא נתחיל: שופְטִים וְשוטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלוהֶיךָ נותֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לא תַכִּיר פָּנִים, וְלא תִקַּח שוחַד. כִּי הַשוחד יְעַוור עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקיִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדוף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלוהֶיךָ נותֵן לָךְ. מובן עד עכשיו?".
– "כן", עונה משה בעודו כותב. "האמת סאני מכיר את דה בסינויים קלים מהמספט המתרי, אתה יודע?", הוא מוסיף. "פעם נודע לסבא פרעה סיס סופט בכיר סלוקח סוחד. אתה יודע מה הוא עשה לו?".
– "לא. מה הוא עשה? תלה אותו בכיכר המרכזית?".
– "דה מובן מאליו. אבל אחרי דה הוא תיווה להפסיט את עורו ולעשות ממנו כרית סעליה ייסב הסופט המחליף".
– "ואללה? אחלה עונש חינוכי. סבא שלך היה אדם חכם".
– "ואתלנו? מה עונסו סל סופט סלקח סוחד?".
– "מות בסקילה", עונה אלוהים.
– "במתרים גם היו נוהגים לבדוק את כל פסקי הדין סנתן הסופט המוסחת, סמא היו עוד מקרים סל הטיית מספט".
– "זה דווקא נראה לי מאוד", אומר אלוהים לאחר הרהור קל. "תכניס גם את הנוהל הזה לספר החוקים של בני ישראל".

משה משרבט את הערתו האחרונה של אלוהים בפנקסו. "בקסר לסוטרים, למי הם יהיו כפופים?".
– "לשופטים. תפקידם יהיה לבצע את פסקי הדין של בתי המשפט".
– "חסבתי ססוטרים תפקידם לחקור את הפסעים", אומר משה. "ככה, בכל אופן, היה נהוג במתרים".
– "אתה יודע מה? תמנה גם שוטרים חוקרים, בסדר?".
– "גדוד", עונה משה ומוסיף הערה לפנקסו.
– "עכשיו נעבור להלכות המלכת מלכים", אומר מלך מלכי המלכים הקב"ה.
– "מלכים?", תמה משה. "מי תריך מלכים? אנחנו בקוסי מסתדרים עם ראסי סבטים".
– "זה נכון, אבל לעתיד לבוא, כשבני ישראל יתאחדו ל'עמישראל', יהיה צורך להעמיד בראשם מנהיג אחד, הבנת? אז תרשום בבקשה: כִּי תָבוא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלוהֶיךָ נותֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ. וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִים אֲשֶׁר סְבִיבותָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלוהֶיךָ בּוֹ. מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, לא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לא אָחִיךָ הוּא. רַק לא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים […] וְלא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים […] וגם כֶסֶף וְזָהָב לא יַרְבֶּה לּוֹ מְאד".
– "האמת סאף פעם לא סמעתי על מלכים תפרנים", אומר משה. "כל המלכים סהכרתי היו סוויתרים ואהבו להפגין את עוסרם".
– "אני יודע", עונה אלוהים, "והאמת שגם מה שאני מצווה אותך היום לא יעצור את מלכי ישראל העתידיים מלעשות את כל מה שאסרתי עליהם. לדוגמה, בעוד כמה מאות שנים יקום מלך בשם שלמה בן דוד, והוא ירבה לו סוסים ונשים וזהב ומה שאתה רוצה ולא רוצה".
– "באמת? ומה תעשה לו?", שואל משה.
– "מה אעשה למי?".
– "לאותו סלמה בן דוד".
– "כלום", עונה אלוהים. "לשלמה עצמו לא אעשה כלום. אבל רחבעם בנו יסבול. אבל די, מספיק סטינו מהנושא. בוא נראה מה יש עוד בפרשה הזאת: לא יִהְיֶה לַכהֲנִים, הַלְוִייִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי, חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל. נראה לי שאת זה כבר אמרתי לך במקום אחר, נכון?".
– "כן, בספר 'במדבר' פרק כ"ו".
– "באיזו פרשה זה יוצא?".
– "פרסת 'פינחס'".
– "אוקיי. אז מה יש לנו עוד? אה! ערי מקלט. בני ישראל צריכים לקבוע ערי מקלט".
– "אידה מקלט? מקלט מס?".
– "מה זה מקלט מס?", שואל אלוהים.
– "דאת המתאה סל רואי החסבון במתרים. הם היו מקימים חברות בחו"ל, ואד החברה, בתור חברה דרה, לא היתה חייבת במס במתרים".
– "מתחכמים, הא? מזל שאין עדיין בקרב בני ישראל לא רואי חשבון ולא עורכי דין, ואני מקווה שאף פעם לא יהיו. לא. ערי מקלט זה להורג בשגגה, כדי שגואל הדם לא ינקום בו".
– "במתרים היו נוהגים לעשות סולחסס ודהו".
– "סולחסס?".
– "ההורג בשגגה היה מסלם פיתויים למספחת הקורבן".
– "אה, כן. אני מכיר את המנהג הזה. אבל אצל בני ישראל זה לא יעזור, אצלם לגואל הדם עולה הדם לראש. טוב, בוא נמשיך. ביציאה למלחמה יהיו הר"מ פטורים מגיוס:

  1. הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלא חֲנָכוֹ.
  2. הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלא חִלְּלוֹ.
  3. הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלא לְקָחָהּ.
  4. הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב. עד עכשיו ברור?".

"ברור", עונה משה, "אבל מה עם פתיפיסטים?".
– "אלו נופלים תחת ההגדרה של האישׁ הירא ורך הלבב, לא?".
– "אבל פתיפיסט הוא לא בהכרח פחדן", אומר משה. "יס אנסים סלא אוהבים לספוך דם".
– "אז שיגידו שהם מפחדים וזהו זה", אומר אלוהים. "עכשיו…".
– "רגע! רגע!", קוטע אותו משה. "מה עם תלמידי יסיבות?".
– "מה איתם?".
– "גם הם פטורים?".
– "הם מופיעים ברשימה?", שואל אלוהים.
– "לא".
– "אז למה השאלה?".
– "כי במתרים…".
– "ידעתי", נאנח אלוהים. "מה זה משנה מה המצרים עושים או לא עושים? אני מקריא לך מתוך השו אסמו המיועד לבני ישראל".
– "טוב, אל תתעתבן", אומר משה. "כולה סאלתי סאלה".
– "אני לא מתעצבן, אבל כל רגע אתה בא לי עם מצרים".
– "למה לא? המתרים הם עם מתורבת ונאור, ומתרים היא המדינה המתקדמת ביותר באדור, אד למה לא ללמוד מהם?".
– "אח משה משה, שכחת עם מי יש לך עסק? אלו בני ישראל ולא מצרים. אלו וחשים קשי עורף. 400 שנה הם היו במצרים ולא נהיו מצריים. זה כמו שאמרתי לך קודם עם גואל הדם, זוכר?". משה מהנהן בראשו. "אז עזוב אותך. בוא נמשיך. יש עוד כמה מצוות שקשורות למלחמה. כמו עם מי עושים שלום ועם מי לא, מה עושים בשלל ובשבויים וכיו"ב. אני נותן לך אותן ברשימה, בסדר?". לוחית חרס קטנה נוחתת רכות על ברכו של משה. "נזכרתי בעוד דבר: לא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קוסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן, וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחובֵר חָבֶר, וְשואֵל אוֹב, וְיִדְּעונִי, וְדורֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כן מה השאלה?".
– "מה עם מקובלים?", שואל משה.
– "מה זה? עוד משהו מצרי?".
– "לא, דווקא מבני ישראל. נו, מקובלים, אתה יודע – אלו סנותנים קמיעות ומוכרים ערק ומים קדוסים ודברים כאלה".
– "לפי התיאור שלך נראה לי שהמקובלים הללו נופלים תחת ההגדרה של מנחש או מכשף, לא?".
– "נראה לי סכן", עונה משה.
– "אז גם אותם אתם צריכים לבער מקרבכם", אומר אלוהים. נשמע קול רחש של גלילת מגילה. "אז זהו זה להפעם", הוא קובע. "אגב, מה עם הרכוש של בני קורח ואון בן פלת? מצאת?".
– "עוד לא", אומר משה וקם על רגליו. "אם אני לא טועה, אמרת סתריך לחפש מתחת למדבח. נכון?".
– "אתה לא טועה. אבל צריך לחפור קצת".
– "אהה", אומר משה. "טוב סאתה אומר. אד תריך להתארגן גם לדה". הוא תוחב את פנקסו ועטו לחגורתו, ומהדק אותה. "אד ביי לבינתיים, ותודה על הקפה".
– "ביי", עונה אלוהים. "נתראה בפרשת 'כי תצא'", הוא אומר, ונעלם בווושששש.

אז באמת זהו זה להפעם. להתראות ב"כי תצא".

"רגע אחד! רגע אחד!", קוטע אותי משה. "מה דאת אומרת? אתה הבטחת בפרסת 'ראה' כי הרכוס יימתא בפרסה הדאת. אין לך מילה סל גבר".
– "לא נכון! זה בפירוש לא נכון. אני רק כתבתי, ואני מצטט: 'האם יצליח משה לאתר את הרכוש?'. לא הבטחתי שתמצא אותו בפרשה הזאת, או בכל פרשה אחרת".
– "אד מתי? בפרסת 'כי תתא?'", שואל משה.
– "אולי, אם יבוא לי. למה לא? עכשיו די, מספיק. אם לא אכפת לך, אני רוצה לסגור את הבסטה".

משה נעלב ולא עונה. הוא מסתובב והולך לדרכו בראש מושפל. האמת שאני חש כלפיו מידה מסוימת של רחמים, אבל מה לעשות? גם לי יש התחייבויות אחרות. כמו ללכת עכשיו לאוגנדה להופעה של רייסקינדר.

אפילוג קצר

חצי שעה אחרי: בסוף לא הלכתי לאוגנדה. הרבב"י (הרב בנימין בן יואל), שאיתו קבעתי ללכת לשם, "הבריז", וגם התברר לי פעם נוספת שכשכותבים 21:00 על הפלייר זאת לא שעה, זהו סתם מספר שמשום מה מרבים להדפיסו על פוסטרים של הופעות (בייחוד רוק). ניסיתי כמה פעמים לקרוא למשה כדי להמשיך, אבל למרות כל מאמצי הוא לא היה מוכן לחזור. עכשיו הוא משחק לי אותה נעלב, כמו צאצאו המפורסם דוד לוי.

[הפרשה הבאה: "כי תצא"]

=

עוד:

פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

=

מודעות פרסומת