פרשת השבוע [41]: כי תצא

Posted on 21 באוגוסט 2010 של

0


שבת י"א אלול תש"ע, ספר דברים, פרשת "כי תצא".

השואסמ"ו (ה'רב שו'לם אס'ף מו'סקוביץ) היה אומר: "מניין שכל מה שנכתב בפרשות השבוע הללו היה ח'ארטה בארטה? שנאמר: ח'ארטה בארטה, אמר קוהלת, ח'ארטה בארטה, הכל ח'ארטה".

* * *

משה חוזר לאוהלו בפחי נפש, פניו הנפולות מעידות על באסתו הגדולה. מזכירו אביאסף בן קורח, שהיה עסוק בתיוק מסמכים, חש כי לבוס אין מצב רוח ופולט "אהלן" קצר שלא זוכה לתגובה. הוא משקיע עצמו בעיסוקו, מנסה לצמצם את נוכחותו במידת האפשר.

משה מתיישב ותומך את ראשו המורכן באגרופיו. הוא נראה מדוכא עד עפר. לאחר כמה דקות הוא שולף את פנקסו מאבנטו ומטיח אותו על המחצלת בחמת זעם. "סילכו כולם לעדאדל!", הוא קורא, וחרונו ניצת. "כולם! כולם! כולם! די! נמאס לי לרקוד לחלילו סל כל גרפומנסס דב חוטם! כולם משחקים אתי משחקים. מעכסיו אני אראה להם. רותים לשחק? בבקסה! אבל אני אקבע את החוקים, ומתדי סכולם יקפתו לי".

אביאסף עושה עצמו כלא שומע וממשיך בעבודתו, ומשה שב ומתעטף בשתיקתו. לאחר מספר רגעים הוא מכחכח בגרונו. "סליחה", הוא אומר בקול ניחר. "אני מתטער סיתאתי מהכלים. אני פסוט עתבני. אתה יכול למדוג לי מעט מים בבקסה?".

אביאסף מזדרז וקם על רגליו, ניגש לכד ודולה לו מים מלוא הצפחת. "משה! משה!", נשמעת לפתע קריאה מבחוץ. "מי דה יכול להיות?", תוהה משה. "אתה רוצה שאבדוק?", שואל אביאסף בעודו מגיש לו את הצפחת. "כן, אבל בדהירות. אל תתא החותה".

אביאסף ניגש אל יריעת האוהל, פותח אותה לכדי חרך צר ומציץ. "זה מישהו זר ומוזר", הוא לוחש למשה.
– "למה אתה מתכוון 'דר ומודר'?".
– "לא יודע. הוא לא נראה מבני ישראל. שיער קצוץ, מגולח למשעי ולבוש בגדים מוזרים – מכנסיים כחולים ומין כותונת שחורה קצרת שרוולים ועליה ציור של גזע עץ עם שורשים, שממנו מסתעפים ענפים מוזרים".
– "משה! משה!", נשמעת הקריאה בשנית. "בוא ונמשיך בפרשת 'שופטים'. יש לי זמן. אני כבר לא הולך לאוגנדה".
– "תסגור מהר!", מצווה משה בקול מתוח, ואביאסף מגיף את החרך במהירות.
– "דהו הגרפומנסס", לוחש משה.
– "גרפומנסס?", לוחש אביאסף בחזרה. "מה זה?".
– "ככה קוראים במתרית לאחד סמרבה לכתוב ללא תכלית. אחד סמסוגע על כתיבה וחוסב סהוא סופר".
– "איזה איש מוזר. מאיפה אתה מכיר אותו?", שואל אביאסף.
– "דהו סיפור ארוך. אולי אני אספר לך אותו בהדדמנות".
– "משה! אל תשחק לי אותה נעלב!", קורא הגרפומנסס מבחוץ. "בוא ונמשיך בפרשה. אל תהיה לי דוד לוי".
– "מי זה דוד לוי?", לוחש אביאסף.
– "לא יודע ולא מעוניין לדעת", עונה משה בפסקנות.
– "יכול להיות שהגרפומנסס הזה הוא שליח של אלוהים?".
– "מה פתאום סליח סל אלוהים? מאיפה תת לך הרעיון הדה?".
– "כי הוא הזכיר משהו בקשר להמשך פרשת 'שופטים'".
– "נכון, אבל הוא לא קסור לאלוהים. אבל עדוב אותך ממנו", מורה משה, מרים את פנקסו ומושיט אותו לאביאסף. "הנה, רסמתי ראסי פרקים סל פרסת 'סופטים'. תעבוד עליה מחר, בסדר?".
– "בסדר גזוז", עונה אביאסף.
– "היי!", קורא משה המופתע. "גם אתה מכיר את המושג הדה?".
– "בטח. אבא ז"ל היה מרבה להשתמש בו".
– "באמת? דה מעניין. עכסיו לפני סתתא, תבדוק קודם אם הגרפומנסס לא עומד עדיין בחות".

אביאסף מציץ החוצה. "נראה לי שהוא הלך", הוא אומר. "טוב מאוד", אומר משה, "אבל אם במקרה תיתקל בו בדרך והוא יסאל אותך עלי – אל תענה לו".
– "למה שישאל אותי עליך?".
– "כי הוא יודע סאתה עובד אתלי".
– "מאין לו לדעת?", מתפלא אביאסף.
– "אל תסאל. הוא יודע ודהו!", עונה משה בחריפות.
– "סליחה ששאלתי", אומר אביאסף, ובקולו שמץ של עלבון.
– "אני מתטער, לא התכוונתי להעליב אותך", מתנצל משה. "אני פסוט מאוד עייף ומותס מכל היום הדה. אני מבטיח לך סאני אסביר לך הכל בהדמנות. מילה סל גבר!", הוא מצהיר חגיגית.

אביאסף מצטחק. "מאז שאבא נהרג לא שמעתי את המילים האלו".
– "אביך לא נהרג, אביך נרתח!", נוזף בו משה. "אל תסכח את דה אף פעם!".
– "האמת שעוד לא התרגלתי לרעיון שאבא נרצח".
– "הגיע הדמן סתתרגל. לילה טוב. ואל תסכח, אם הוא יפנה אליך – אל תענה לו".
– "לילה טוב", אומר אביאסף, ויוצא.

הפעולה מבוטלת

למחרת משכים משה קום ונחפז לאוהלו של יהושע. הוא טופח על היריעה וממתין. משלא נענה, הוא טופח שוב ושוב. אחרי כמה רגעים נשמע קולו של יהושע: "כן? מי זה?".
– "דה אני, מסה".
– "רק רגע, אני כבר פותח לך", עונה יהושע. נשמע קול דשדוש רגליים, ויהושע פותח את היריעה. "מה קרה?", הוא שואל תוך שפשוף עיניו. "עכשיו בקושי חמש בבוקר, קבענו לשבע, לא?".
– "נכון, אבל באתי להודיע לך סהחיפוש סהיה אמור להתבתע היום באוהל מועד מבוטל".
– "אבל כבר קבעתי עם האנשים שלי", מוחה יהושע. "מה קרה? ".
– "לא קרה כלום. תסלח מיסהו להודיע להם סדה נדחה למועד בלתי ידוע", אומר משה.
– "אבל למה? מה קרה?", חוזר ושואל יהושע בעודו חוגר את אבנטו.
– "כי אני אומר. דה לא מספיק לך?", נובח עליו משה, ובטרם מספיק יהושע להגיב מסובב את גבו ומסתלק, מותיר אותו המום.

"יהושע!", קוראת אשתו מתוך האוהל. "מה כל הצעקות האלו?".
– "זה היה משה. נראה לי שהוא קם היום על צד שמאל", עונה יהושע וסוגר את היריעה. "הוא בא להודיע לי שהפגישה שלנו להיום מבוטלת, וכששאלתי אותו למה, הוא יצא עלי ביציאה".
– "מה? הפגישה מבוטלת? מה אני אעשה עם כל הכיבוד שהכנתי?".
– "לא יודע", עונה יהושע בקוצר רוח. "תחלקי לשכנות, תזרקי, תעשי עם זה מה שאת רוצה".
– "ששש… אל תצעק. עוד תעיר את הקטנים".
– "אני לא צועק", אומר יהושע בקול מונמך, "אבל אין לי זמן להתווכח עכשיו. אני עוד חייב לרוץ להודיע לאנשים שלי שהפגישה מבוטלת".

הוא ניגש אל פינת האוהל, ממלא את קערת החרס הגדולה במים, רוחץ חטופות את ידיו ופניו, מסרק את שערו וזקנו ונוטל את אדרתו. "אני יוצא לכמה דקות", הוא מפליט לעבר אשתו מהפתח, וסוגר את היריעה מאחוריו.

משה יוצא לשוטטות של דמדומי בוקר

לאחר שהודיע משה ליהושע על ביטול הפעולה, יצא לשוטט בפיזור נפש ברחבי המחנה הרדום. הוא לא רוצה לחזור הביתה, ואין לו לאן ללכת. הוא נזכר בימי נעוריו במצרים, כאשר הוא וחבריו המצרים היו "שורפים" בלילה את כל מקומות הבילוי ברחבי העיר רעמסס, מחפשים עוד מקום, וקופצים לעוד אחד, עד שעלה השחר וכל בתי השעשועים ובתי המרזח, ואפילו בתי הזונות, נסגרו וכבר לא היה לאן ללכת, ובלית ברירה התפזרו לבתיהם.

בשיטוטיו מגיע משה לשוק במתחם שבט אשר, במחשבה לשתות כוס חלב עיזים חם עם דבש באחד הדוכנים, אך מתברר לו שהכל עדיין סגור. אפילו עגלות הספקים ומטאטאי הרחוב עוד לא קמו. רק חתול אחד או שניים משוטטים בין הדוכנים הריקים מחפשים שאריות.

הוא עומד ומביט במתחם המנומנם. מעולם לא ראה אותו כך. בפעמים הספורות שביקר שם היתה בו תמיד המולת המון מעורבת של קריאות תגרים המכריזים על מרכולתם, לקוחות מתמקחים, גערות עגלונים בחמוריהם וזה בזה, כל אותה המייה העושה שוק למה שהוא.

"אכן שקט כאן בשעה כזאת", נשמע מאחוריו קול מוכר. משה מסתובב, אך לא רואה איש. "אה! דה אתה!", הוא אומר. "כן, זה אני", אומר אלוהים. "בוקר טוב. קמת מוקדם היום".
– "כן. לא יכולתי ליסון. חסבתי לסתות כאן מסהו, אבל עדיין הכל סגור".
– "אז למה לא באת אלי לשתות איזה אספרסו?".
– "לא חסבתי על דה. חות מדה, כמו סאמרת, עדיין מוקדם ואני לא רותה להפריע".
– "קודם כל אתה אף פעם, אבל אף פעם, לא מפריע. ושנית, כידוע לך, אני לא ישן אף פעם, אז אין אצלי, כמו בתורה, מוקדם או מאוחר. אז אתה בא?".
– "האמת? למה לא? אספרסו לו ידיק לי".

משה פונה ושם פעמיו לעבר הר נבו המתנוסס באופק במלוא הדרו. קרני השמש העולה נופלות עליו והוא נראה עשוי מזהב. אף פעם לא ראה אותו כך. תמיד היה שם בתפקיד, ומעולם לא שם לב לסביבה ולנוף. "נו, בטח שהוא יפה. הרי אני שוכן בו, לפחות כרגע", אומר אלוהים בגאווה. "לא יודע למה אומרים עלי שמלא כל הארץ כבודי. אני אישית תמיד מעדיף הרים".
– "כן. כמו הר סיני, הר נבו, הור ההר", מונה משה.
– "שכחת את הר גריזים, הר עיבל והר המוריה", מזכיר לו אלוהים.
– "הר המוריה?", תמה משה. "איפה דה?".
– "מה? אתה לא מכיר את הר המוריה? זה ההר שעל פסגתו עמד אברהם אביכם לשחוט במצוותי את יצחק בנו".
– "אה, דה!", קורא משה. "אני מכיר את הסיפור הדה מהספר סכתב אבא, דה סאהרון אחי מתא אחרי מותו, אבל תמיד חסבתי סהסיפור הדה הוא המתאה או אגדה. לא האמנתי סאלוהים רותה או תריך להעמיד את מאמיניו בניסיון כזה".
– "אתה צודק לחלוטין", עונה לו אלוהים בטון מבויש. "אבל אתה יודע שאני לא אשם. אני בסך הכל מבצע את תפקידי כפוי הטובה במסגרת השו אסמו הקוסמי".
– "אני יודע, אבל דה לא מנחם אותי. ואגיד לך את האמת? הסו אסמו הדה כבר עלה לי על העתבים. מה היתה המטרה סל כותביו? לעשות בנו ניסוי קוסמי? לבחון כמה דמן נאמין בסטויות האלו סהם מתווים עלינו דרכך? מתי נהיה שכלתנים מספיק כדי לבעוט בכל דה?".

אלוהים מכבד את משה בבייקון

בהגיעם למרגלות ההר מתיישב משה על הסלע הקבוע שלו. "אולי תאכל ארוחת בוקר?", מציע אלוהים. "תודה, באמת, אני לא רותה להטריח אותך", עונה משה, אך בעודו מדבר מבחין במגש היוצא מהאין ומתחיל לרדת לכיוונו.

"אמרתי לך שאתה אף פעם לא מטריח אותי", עונה לו אלוהים. "שיהיה בתיאבון". המגש נוחת על ברכיו של משה, הלוטש את עיניו אל הצלחת העמוסה ביצי עין זהובות ורצועות בייקון שחמחמות, אל הלחמניות טריות והחמאה המתובלת, אל מגש הגבינות. הניחוחות העולים בנחיריו מזכירים לו ארוחות בוקר עליזות עם אמו בתיה וסבא פרעה. הוא שולח את ידו ונוטל רצועת בייקון וכבר עומד להכניסה לפיו, כאשר לפתע הוא שומט אותה בבהלה. "אבל דה חדיר!", הוא קורא בקול נדהם.

"ש… ש… ששש!", מהסה אותו אלוהים. "עוד ישמעו אותך במחנה".
– "דה חדיר", לוחש משה. "אתה אסרת עלינו…".
– "אני לא סנילי. אני יודע מה אסרתי, אבל בתור חבר אני יכול לגלות לך שלא יקרה לך כלום אם תאכל קצת חזיר. חוץ מזה, אני יודע שאתה מת על בייקון".
– "אבל הסו אסמו!", מוחה משה בשפה רפה, עיניו פוזלות לעבר הרצועות המפתות.
– "עזוב אותך מהשו אסמו. יאללה, בתיאבון!".

לאחר שמסיים משה את הארוחה לא נותר פירור בצלחות ובקעריות. המגש נעלם, ומטלית לחה מבושמת צצה במקומו. משה מקנח בה את פיו וידיו. ואז מגיע תור הקפה: משה לוגם ממנו באיטיות, נשען בגבו על צלע ההר ונראה מרוצה ומפויס. הוא נזכר באמרתו החביבה של בוקששתרסס, השף הראשי של פרעה: "אין כמו ארוחה טובה כדי להרגיע את העצבים".
– "צודק הבוקשטסס הזה", אומר אלוהים.
– "בוקסשתרסס", מתקן אותו משה, "עם סני סי"נים – הראסונה ימנית והסנייה שמאלית".
– "אה! בוקששתרסס. ואחאד שם! יש לו משמעות?".
– "כן. בוקסשתרסס במתרית פירוסו 'בוחש בקדירה'".
– "אה", אומר אלוהים, והם יושבים ושותקים. מרחוק נשמעים כבר קולות המחנה המתעורר, ובשמיים כבר נראים ענני המן שהחלו להתאסף מעליו.

"מחדה מרהיב ענני המן האלו", אומר משה. "אכן, אבל בייקון יותר טעים ממנו", עונה אלוהים, ומשה פורץ בצחוק. "אל תחשוב חס וחלילה שאני רוצה להתפטר ממך, אבל אתה לא אמור לבצע חיפוש באוהל מועד היום?", שואל אלוהים.
– "כאילו סאתה לא יודע", עונה משה בעודו קוטף קוץ מהשיח הסמוך כדי לחטט באמצעותו בשיניו.
– "לא, אני לא יודע", אומר אלוהים.
– "החיפוש בוטל", עונה משה לקונית.
– "למה בוטל?", מתעניין אלוהים. "מישהו הדליף?".
– "לא, אף אחד לא הדליף", נאנח משה. "הכותב החליט סלא יהיה חיפוש, לפחות לא בדמן הקרוב".
– "הכותב? אתה מתכוון לאלו שכתבו את השו אסמו?".
– "לא, אני מתכוון לדה סכותב עכסיו את מה סאנחנו אומרים. דה סהחליט סאני אסאר בחיים ואעבור לגור בסתי אתבעות מתידון".
– "אה! אתה מתכוון לכותב ההוא?", קורא אלוהים. "ולמה הוא ביטל אותו?".
– "כי הוא החליט לא לכתוב עליו. פתאום בוער לו לגמור את הפרסה כדי ללכת להופעה סל אידה רייסקינדר אחד. האמת סנעלבתי. בסבילו ללכת להופעה דה יותר חסוב מלמתוא את רכוסן סל סתי מספחות עניות".
– "באמת לא יפה מצדו", אומר אלוהים.
– "האמת סגם אני קתת אסם בביטול", מודה משה. "התברר סבסוף הוא לא הלך להופעה ובא לקרוא לי כדי לסיים את הפרסה, כמתוכנן, עם החיפוש. אבל אני נעלבתי עמוקות ולא נעתרתי להפתרותיו. הוא אמר סאני מתנהג כמו דוד לוי. אתה יודע מי דה?".
– "לא. זה לא אחד מהלויים?".
– "גם אני חסבתי ככה, אבל בדקתי ברסומות סל סבט לוי ואין אחד כדה. למעשה אין בתוך כל בני ישראל מיסהו בסם דוד".
– "מעניין", אומר אלוהים. "ומה יהיה עכשיו?".
– "עכסיו, סליחה על הביטוי, סיקפות לי", קורא משה. "רותה דוד לוי? יקבל דוד לוי ואבוהא!".
– "אני מצדיק אותך לחלוטין", אומר אלוהים. "אחרי כל ההכנות שהכנת והטרחה שטרחת, זה מעליב לעזוב הכל בשביל הופעה. גם אני הייתי נעלב".
– "בוא נעדוב את דה", מבקש משה. "לא כדאי לקלקל את מתב הרוח סלנו בגללו. הוא לא סווה את דה".
– "די משה, אל תיקח יותר מדי ללב! זה לא בריא!", גוער בו אלוהים ברוח טובה. "חוץ מזה, בכל זאת מגיע לו קצת קרדיט. אל תשכח שבגללו אתה תישאר בחיים בסוף הספר הזה".
– "אני לא הייתי מתערב על דה. לך תדע מה יקרה עד סוף הספר. הוא עוד עלול לסנות את דעתו".
– "אני לא מאמין שהוא יעשה את זה", אומר אלוהים. "נראה לי שהוא מחבב אותך מאוד. אתה בעצמך אמרת שהוא חזר והפציר בך להמשיך, לא?".
– "דה נכון, אבל אם החבר סלו, הרבב"י (הרב בנימין בן יואל), לא היה מבריד לו, הוא לא היה חודר".
– "אבל עובדה שהוא הבריז לו", פוסק אלוהים. "זה סימן שהשו אסמו הקוסמי קבע שהוא יבריז לו".
– "עוד פעם הסו אסמו?".
– "כן, עוד פעם. שום דבר לא יעזור לך. השו אסמו הוא ששולט, גם על הכותב הוא שולט. הוא יכול לחשוב שהוא ממציא את כל העלילה הזאת ממוחו הקודח, אבל לא! השו אסמו הוא שקבע מתי, מה, ואיך יכתוב".
– "די, נכנעתי", מודה משה. "כסאתה מעמיד את הדברים באור כדה אי אפסר להתווכח איתך".
– "אתה לא מתווכח איתי, אלא עם השו אסמו", אומר אלוהים. "אתה סתם הולך עם הראש בקיר".
– "אתה תודק", עונה משה. "לא כדאי להתעסק בדה יותר מדי. אבל עדיין מעניין אותי דה מי דה הדוד לוי הדה סהוא הדכיר".
– "אני אנסה לבדוק את זה אצל מקורותי", משיב אלוהים. "עכשיו, כדי לשנות את האווירה, מה דעתך שנעבור לדבר על פרשת 'כי תצא', שזאת פרשת השבוע?".
– "לא, עדוב". עונה משה בליאות. "אין לי כוח לדה היום".
– "אתה יודע מה? אני אתן לך אותה מוכנה", אומר אלוהים, ומגילה גלולה מגיחה מול פניו של משה. "תקרא אותה, ואם תהיינה לך שאלות תוכל לשאול אותי בשבוע הבא, בסדר?".
– "בסדר גדוד", עונה משה, נוטל את המגילה ותוחב אותה באבנטו, קם ממקומו ומחלץ את איבריו. "נראה לי סאני אתחפף עכסיו", הוא אומר, "לפני סהכותב יסנה את דעתו. תודה על הכל. על הארוחה, ועל השיחה במיוחד".
– "ואני שמח שנתת לי את הכבוד לארח אותך ולארח לך לחברה", מודה לו אלוהים בטון נרגש. "נתראה בשבוע הבא, ואם יבוא לך לקפוץ לפני כן לכוס קפה, אל תתבייש, בסדר?".
– "בסדר גדוד", עונה משה. "אד להתראות, וסוב תודה על הכל".

אחרי מה שקרה בשבוע שעבר, לא בא לי לקלקל למשה את מצב הרוח, ולכן אסיים את הפרשה כאן, כל עוד יש לו טעם מתוק בפה (האמת שאני גם קצת ממהר כי אני מתכונן ללכת לתקלוט של ירון פרץ ב"סירה", אבל אל תגלו לו, כי יכול להיות שבסופו של דבר, כרגיל, אני לא אלך).

נ"ב: בשבוע הבא פרשת "כי תבוא". אם יבוא לי. יאללה ביי!

=

עוד:

פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

=

מודעות פרסומת