פרשת השבוע [42]: כי תבוא

Posted on 29 באוגוסט 2010 של

0


שבת י"ח אלול תש"ע, ספר דברים, פרשת "כי תבוא".

שאלו את ארי"ק (אדוננו רבנו יקיר קודשנו) איינשטיין "למה נקראה הפרשה 'כי תבוא'?". ענה: "כי שכשנבוא נמצא תשובה". שאלוהו: "איזו תשובה? אם יש תקווה?". אמר להם: "לא, אלא אם כנען היא באמת ארץ זבת חלב ודבש".

* * *

משה מגיע למרגלות הר נבו בשעת בוקר מוקדמת ומוצא שאלוהים כבר מחכה לו. "היי משה! מה שלומך? איך עברה עליך השבת?", שואל הכל יכול.
– "החום היה בלתי נסבל, אבל חות מדה עבר בסדר".
– "כן, באמת היה חם. אומרים שהיו 36 מעלות צלסיוס בצל".
– "תלסיוס? מה דה?".
– "שיטה למדידת טמפרטורות".
– "אה, נכון! סמעתי על הסיטה הדאת, אבל אני רגיל לסיטה המתרית. סם מודדים בפרנהייטסס", אומר משה, ומתיישב על הסלע הקריר, חולץ את סנדליו.
– "אי אפשר לדבר איתך יותר משני משפטים בלי שתזכיר את מצרים או את המצרים", מגחך אלוהים. "תשתה משהו קר, או שאתה מעדיף אספרסו?".
– "ואללה, מסהו קר לא היה מדיק עכסיו", אומר משה ונשען על צלע ההר.
– "הזזתי קצת את הסלע וגם החלקתי את הצלע", מעיר אלהים. "אני מקווה שעכשיו יותר נוח לך".
– "הו, תודה! תודה! לא הבנתי למה פתאום אני יוסב כל כך בנוח. באמת תודה על ההתחסבות".
– "אתה לא צריך להודות לי. אני הוא שצריך להתנצל על כך שלא חשבתי על זה לפני כן, הרי אתה האורח שלי. אפרופו שתייה קרה, יש לימונענע, תה קר וגזוז אדום של פעם".
– "תביא גדוד", אומר משה.
– "רגע, נזכרתי שיש גם שיכר קר".
– "סיכר על הבוקר? לא, תודה. תביא גדוד".
– "בסדר גזוז", עונה אלוהים, וכוס משקה מעלה קצף צפה מול פני משה. הוא מושיט יד ונוטל אותה. "לרוויה", מאחל אלוהים.
– "תודה רבה", עונה משה ולוגם לגימה ארוכה, ואחר כך מעביר את לשונו על שפתיו. "אחלה גדוד!", מחמיא משה למשקה האלוהי. "ובאמת יס לו טעם סל פעם. דה מדכיר לי סכסהייתי ילד…", הוא מתחיל, אך נעצר באמצע המשפט ומנפנף בידו בתנועת ביטול. "נעדוב את דה".
– "למה? מה רצית לספר?".
– "עדוב, דה לא חסוב! סתם. מסהו סקסור למתרים".
– "מה קרה לך? לקחת ללב את מה שאמרתי לך קודם?", שואל אלוהים. "נו, ספר! מה זה הזכיר לך?".
– "לא, עדוב, באמת", מבקש משה. "כל הדיבורים האלה על מתרים מעוררים בי, בכל פעם מחדס, גל סל נוסטלגיה סאחריו אני סוקע קתת בדיכי".
– "דיכי?", תמה אלוהים. "זה גם במצרית?".
– "לא, מה פתאום? דה בעברית, קיתור סל דיכאון", אומר משה ושב ולוגם מהגזוז, מרוקן את הכוס עד תומה ומניח אותה באוויר.
– "בא לך שנעבור על הפרשה?", שואל אלוהים.
– "מתדי, למה לא?", עונה משה ומוציא את פנקסו. "אבל לפני כן יס לי כמה סאלות סקסורות לפרסת 'כי תתא'".
– "!Shoot".
– "אד קודם כל בקסר למה סכתוב בפרק כ"א פסוקים י'-י"ב, על איסה סלוקחים בסבי. למה היא תריכה לעשות קרחת?".
– "האמת שלא התעמקתי, אבל נראה לי שזה כדי שתיראה פחות יפה, ואז אולי כבר לא יבוא לך עליה".
– "אבל יס נסים סאתלהן דה להיפך, דווקא קרחת עושה אותן יותר יפות ויותר סקסיות. כמו למסל הדמרת סיניידס אוקונורסס, או השחקנית נטליס פורטמנסס כסהיא עושה קרחת".
– "אני לא מכיר את השמות שהזכרת", אומר אלוהים, "אבל שכחת להזכיר את סיגורני ויבר ב'נוסע השמיני'".
– "סיגורני? פיכס! אידה מגעילה!!", קורא משה. "אם כבר, אד דמיס מורסס בסרט ההוא… איך קוראים לו? נו, דה סהיא משחקת לוחמת קומנדוסס ועושה קרחת".
– "גם אותה אני לא מכיר", אומר אלוהים, "אבל בקשר להערה שלך, אתה צודק. יש נשים כאלה. אבל אין לי מה להגיד אלא שכך כתוב".
– "אוקיי", אומר משה ומעיין בניירותיו. "עכסיו בקסר למקרי האונס סל הנערה הבתולה סמודכרים בפרק כ"ב פסוקים כ"ג-כ"ז. כתוב סאם היא נאנסה בעיר – היא חייבת מיתה מאחר ולא תעקה לעדרה, ואם נאנסה בשדה – היא דכאית, כי היא תעקה לעדרה, אבל אף אחד לא סמע אותה. נכון?".
– "רגע, תן לבדוק… [רשרוש מגילה] עוד רגע… כן… הנה. זה נכון. אז מה השאלה?".
– "אבל יכול להיות מתב סהנאנסת בעיר כן תעקה ואף אחד לא סמע אותה, וסדאת בשדה לא תעקה, נכון?".
– "אכן", מודה אלוהים. "יש אפשרות שמצב כזה עלול להיווצר".
– "אד למה הקביעה הדאת סהנאנסת בעיר חייבת מיתה? למה סלא יחקרו קודם אם היא תעקה או לא? חות מדה, למה בעתם סלא תתיל אותה אתה בעתמך?".
– "אני?", מתפלא אלוהים. "מה זה קשור אלי?".
– "אומרים עליך סאתה סומע סוועת עניים ומקסיב לתעקת הדל. אד עניים אתה סומע ונאנסות לא?".
– "משה, משה", נאנח אלוהים. "כבר אמרתי לך לא פעם שאני לא אחראי למה שאומרים או כותבים עלי".

משה מדפדף בפנקסו, מעיין בהערות שרשם לעצמו בעניין פרשת "כי תצא" ומעביר עליהן קווים. "מה אתה עושה?", שואל אלוהים.
– "מוחק הערות. האמת סהיו לי עוד כמה סאלות בקסר ל'כי תתא', אבל כבר אין טעם לסאול", הוא עונה וסוגר את פנקסו בטפיחה נרגזת. "מה סמתחיק דה סבסבוע סעבר, כסנתת לי את הפרסה, ביקסת ממני לקרוא אותה ואמרת סאם תהיינה לי סאלות לגביה, לסאול אותך. עכסיו כסאני סואל אותך, אתה אומר לי ככה כתוב, או סאין מה לעשות, או סאתה לא אחראי. אז כמו סאמרתי, אין טעם. תן לי את פרסת 'כי תבוא' ודהו דה".
– "אתה כועס עלי?".
– "לא. מה הטעם לכעוס עליך? אתה כולה הסליח סלהם. סבא פרעה לימד אותי סתפקידו סל הסליח הוא לעשות את סליחותו נאמנה ולא לקבל את עונסו סל סולחו".
– "משה, תגיד לי, אבל בכנות, מי מדבר עכשיו? אתה או שמא הכותב מדבר מגרונך?".
– "אני מדבר. יכול להיות סהכותב חוסב ומרגיס כמוני, אבל דה אני המדבר. דה כבר כמה עשרות סנים סאני מקבל ממך מתוות ומטלות ולא אמרתי כלום. אבל נראה לי סאלו ססלחו אותך לכלכו בגדול".
– "למה אתה מתכוון לכלכו?", שואל אלוהים.
– "אני מתכוון לכל המתוות האלה סנתנו סאין להן טעם או הסבר רתיונלי".
– "כמו מה?".
– "כמו לדוגמה האיסורים הקסורים באכילה, החוטים סתריך לקסור לבגדים, או האיסור החדס הדה ללבוס בגדי תמר ופסתים".
– "אתה מתכוון לשעטנז?".
– "כן. סעטנד. אידה מילה מסונה ואידה איסור מסונה", אומר משה. "אני כבר מתחיל להבין את אלו סרותים לחדור למתרים", הוא מוסיף לאחר הרהור.
– "למה אתה אומר את זה? שם הייתם עבדים! הוציאו אתכם מעבדות לחירות!".
– "אבל הם אלו סהכניסו אותנו לעבדות מלכתחילה! וחות מדה, נכון סהיינו סם עבדים ועבדנו קסה, אבל אם היית עומד במכסת העבודה סלך, אד בסאר הדמן היית חופסי לנפסך. המתרים לא נכנסו לנו לתלחת ולא דיבלו לנו את המח במה ללבוס ומה לא לעשות בסעות המנוחה סלנו. אד נכון סיתאנו מעבדות אחת, אבל נכנסנו לאחרת, גרועה יותר. יתכן סיתאנו מסעבוד, אבל לא דכינו בסום גאולה!".

בין השניים משתררת דממה מעיקה. משה תופף באצבעותיו על פנקסו בעצבנות, מחכה לתגובת בן שיחו. משזו מבוששת לבא, הוא יורד מהסלע, נועל סנדליו ואוסף את חפציו.

"אתה כבר הולך?", שואל אלוהים.
– "כן", אומר משה. "הפגיסה הדו התגלגלה לפסים לא רתויים. עכסיו אם בא לך לתת לי את פרסת 'כי תבוא' תפדאל, ואם לא, אבוא בפעם אחרת".
– "מתי?", שואל אלוהים.
– "לא יודע. כסיבוא לי".
– "תגיד, מה קרה לך היום? מישהו עצבן אותך?", שואל אלוהים. "דווקא עכשיו כשעומדים לסיים את ספר דברים, כאשר עוד מעט תתאחד עם משפחתך, דווקא עכשיו איבדת את סבלנותך?".
– "האמת סכן. נמאס לי כבר להיות כלי משחק. כל אחד בא ומשחק בי כמו בתעתוע. אתה, העם הדה, הסו אסמו, הכותב…".
– "ואתה חושב שלי לא נמאס?", קוטע אותו אלוהים. "גם לי נמאס. ואפילו יותר ממך. למה אני צריך לסבול את שגעונותיהם ושיגיונותיהם של בני האדם? אתה חושב שזה קל? למה לי להוביל עם משוגע כמו עם ישראל במדבר ועוד להגיד להם שאותם בחרתי מכל העמים? ובכלל, למה לי לבחור עם? מה אני צריך עם?".
– "כדי סיעריתו אותך, ויפחדו ממך, וידבחו לך, ויקטרו לך, ויביאו לך ביכורים", ממלמל משה.
– "אבל לא אני ביקשתי את כל הדברים האלה, זה הם שביקשו".
– "אד יכול להיות סאתה לא תריך עם, אבל אולי הם תריכים ומשיגים אותו דרכך", מנסה משה לתת הסבר משלו.
– "אבל אני אישית לא צריך. אגלה לך סוד? לפעמים אני מרגיש ממש פראייר שלא קראתי את השו אסמו לפני שהסכמתי לקבל את התפקיד הזה. אם הייתי יודע את מה שאני יודע עכשיו, הייתי אומר להם: 'לא תודה, חפשו לכם מישהו אחר'".
– "מה? לא קראת את הסו אסמו לפני סקיבלת את התפקיד? דה באמת מעשה חמורוּת, אם לא מעשה אהבלות".
– "לא, לא קראתי. הייתי צעיר ונלהב, כמוכם אז, כשרציתי לתת לכם את 'עשרת החוקים' והתלהבתם ואמרתם 'נעשה ונשמע'. זוכר?".
– "דוכר ועוד איך", עונה משה. "אגב, לא פעם אני סואל את עתמי מה היית עושה אם לא היינו מסכימים לקבל את 'עשרת החוקים'".
– "וכי מה הייתי יכול לעשות? כלום".
– "אבל יס כאלו סאומרים סאם לא היינו מסכימים היית מחדיר את העולם לתוהו ובוהו. דה נכון?".
– "שקר וכזב! אני שב ומזכיר לך שאני לא אחראי למה שאומרים עלי".
– "רגע אחד, אני יכול להכריד על דה?".
– "על מה?".
– "להכריד ולפרסם ברבים סיס אנסים מסוימים סמייחסים לך תכונות סמעולם לא ייחסת לעתמך, ואמירות סמעולם לא אמרת, וסאתה לא אחראי לכל הסטויות, והסיפורים, והאגדות סמספרים עליך".
– "איזו שאלה? בטח שאתה יכול", עונה אלוהים. "עכשיו, למה שלא תתיישב ונעבור על 'כי תבוא'?", הוא מוסיף בטון מפציר.

משה שכבר התעייף, מקבל את ההצעה ושב ומתיישב על הסלע, ואלוהים מוזג לו כוס גזוז נוספת. "תודה", אומר משה בקול ניחר. "באמת הייתי תריך את דה".
– "על לא דבר. שמעתי גם את קיבתך מקרקרת. רוצה משהו לאכול? אולי איזה כריך טעים?", שואל אלוהים.
– "כריך נסמע לא רע. אתה יודע להכין כריך טוניסאי?", שואל משה, שכבר למד כי בן שיחו ניחן ביכולות קולינריות בלתי מבוטלות.
– "עוד לא, אבל רק תגיד לי איך וממה עושים אותו ואני כבר אכין לך אחד".
– "בלחמניה, או בבגט, מורחים אריסה מסני התדדים ושמים טונה, ביתה קסה, תפוחי אדמה, לימון כבוס, דיתים סחורים מגולענים ותלפים".
– "מה זה ארישה?".
– "לא, אריסה! עם סמ"ך. אריסה דה מין ממרח חריף סעושים הטוניסאים מפלפל יבס חריף, סום, סמן דית. לפעמים מוסיפים לדה גם קימל טחון".
– "אה", אומר אלוהים. "זה דומה מאוד ל'פלפל צ'ומה' שעושים הטריפוליטאים".
– "כן, דומה. אבל אריסה דה יותר טעים".
– "אז מה אתה מעדיף? לחמנייה או בגט?".
– "האמת סהייתי מעדיף אותו בגרסת ה'פריקסה'", אומר משה, "אבל עדוב. דה יותר מסובך, למרות שההבדל היחידי הוא סבפריקסה הלחמנייה מטוגנת במקום אפויה".
– "רוצה פריקסה? יהיה פריקסה!", אומר אלוהים, ובנחיריו של משה כבר מתחילים לעלות ריחות הטיגון וניחוחות כל שאר הפרודוקטים שהזכיר קודם. לאוזניו מגיע קול הבצק הנטבל בשמן עמוק, הקררק-קררק של שבירת קליפת הביצה והצליל המתכתי המלווה את פתיחת פחית הטונה.

"אתה רוצה יותר חריף?", מתעניין אלוהים.
– "לא, רק טיפה. אתה יודע, רק בסביל הטעם".
– "מנין לך הבקיאות הזאת בכריכים טוניסאיים?", שואל אלוהים בעודו מגלען את הזיתים. "היה לכם טבח טוניסאי בארמון?".
– "לא, למדתי להכין את דה מבחור טוניסאי סהכרתי בסוק סל רעמסס. הדמנתי אותו להתארח אתלנו בארמון, והוא הכין לנו כל מיני מטעמים טוניסאיים", אומר משה ושולח את ידו כדי לתפוס את המגש שצץ מולו, ומניח אותו על ברכיו. "הוא היה בחור די מסונה", הוא אומר בעודו מקלף את העטיפה, מגלה את קצה הפריקסה ונוגס בו.
– "הממ… טעים מאוד!", מהמהם משה בפה מלא. "ממס מדכיר את מה סהוא הכין".
– "ולמה הבחור ההוא היה משונה?", מתעניין אלוהים.
– "הוא אמנם טען סהוא טוניסאי, אבל היה לו סם מתרי. קראו לו רפרמסס, ספירוסו במתרית: הגסטרונום. כולם חיבבו אותו חות מסבא פרעה".
– "למה הוא לא חיבב אותו?".
– "סבא חסד בו סהוא מרגל", עונה משה ולוקח עוד ביס.
– "מרגל? באמת? של מי?".
– "אני לא חוסב סהוא היה מרגל. לא חסדתי בו אד וגם לא כיום, כסאני כבר קתת יותר בקי בענייני ריגול", מספר משה תוך כדי אכילה. "אבל אחרי כמה ימים הוא נעלם פתאום. סאלתי בארמון, אבל אף אחד לא ראה אותו יותא. בהתחלה חסדתי ססבא הורה לחסל אותו וכעסתי עליו בגלל דה. רק אחרי כמה סבועות העדתי לסאול אותו עליו. סבא נסבע לי סרק עתרו אותו לכמה חודסים ואחר כך סחררו אותו".
– "ואתה מאמין לסבא שלך? ששחררו אותו?".
– "בטח סכן! סבא אף פעם לא סיקר לי!", קורא משה בתרעומת. "סבא מעולם לא סיקר. הוא היה אומר: 'מוטב סלא תסקר מאסר סתיתפס פעם אחת מסקר'. חות מדה, אמא בתיה סיפרה לי סחבר טוב סל סבא, מרטינסס סלאפסס, התערב למען סחרורו סל רפרמסס המסכן ואפילו סלח אורחת גמלים כדי להחדיר אותו הביתה".
– "אז הוא חזר לטוניסיה?".
– "לא, דה עוד מסהו מסונה. הוא חדר דווקא לכנען".
– "באמת משונה", אומר אלוהים. "תגיד, מי זה חבר של סבא שלך שהזכרת קודם?".
– "מרטינסס סלאפסס?".
– כן. מרטינסס סלאפסס…".
– "לא סלאפסס!", קוטע אותו משה. "סלאפסס! עם סי"ן בהתחלה".
– "הא, שלאפסס. מי זה?".
– "דה איס עסקים עסיר מאוד, כמעט כמו קורח דכר תדיק לברכה. היה לו כל מיני בידנס עם סבא".
– "אפרופו קורח. מה שלום אביאסף בנו?", משנה אלוהים את הנושא.
– "סלומו מתוין. אידה חמד של בחור, מהרגע סהוא מגיע הוא יוסב ועובד", עונה משה בהתלהבות. "אני תריך להדכיר לו לעשות מדי פעם הפסקת אוכל, תאר לך!", הוא מוסיף ומקנח את פיו ואת אצבעותיו המשומנות במפית לחה, נשען אחורה ולוגם מהאספרסו שנמזג לו זה עתה.
– "מה עם שירה? הוא ושני אחיו עדיין כותבים שירה?".
– "האמת שמאד פרסת 'עקב' לא התעניינתי בדה יותר מדי. למה אתה סואל?".
– "כי בעוד שתיים-שלוש פרשות צריכה לבא פרשת 'האזינו' שכתובה כפרק שירה ולכאורה נאמרת מפיך לכל בני ישראל".
– "מפי? לכל בני ישראל?", מתפלא משה. "למה אני תריך לקרוא סירה באדני העם הדה? אלו וחסים לגמרי! אין להם סום עידון. יותר טוב סאקריא סירה באודני העתים והאבנים. יס להם יותר רגס מהם".
– "בקשר לזה אתה צודק לחלוטין", מסכים עמו אלוהים, "אבל למרות שאט נפשך המובנת לי, זאת הפרשה הלפני-אחרונה, אז אני מאוד מבקש ממך להיות סבלני עד הסוף. תעשה לי טובה גדולה ותניח לי לסיים את החלק הזה של השו אסמו בשלום, בסדר?".
– "נו! סוין!", אומר משה ומניד בראשו בהכנעה.
– "סוין?", תמה אלוהים.
– "לא סוין, סוין! עם סי"ן!".
– "הא! שוין. ומה זה אומר?".
– "דה ביידיס, ודה כמו: בסדר, יופי, סיהיה. מסהו כדה".
– "יידיס? יש שפה כזאת?".
– "לא יידיס! יידיס, עם סי"ן!".
– "יידיש? נו שוין. אז תראה, עברתי על פרשת 'האזינו' אתמול ונראה לי שמשהו חורק שם בקצב או במשקל או בשניהם. רציתי שתעברו עליה אתה ואביאסף, אולי תוכלו לעשות משהו עם זה", אומר אלוהים ומניח בידיו של משה מגילה.
– "נהיה מאוחר", מעיר משה ומציץ לכיוון השמש הנוטה מערבה. "פטפטנו ודיברנו ועוד לא הגענו לפרסת 'כי תבוא'".
– "כן, באמת נסחפנו קצת, אבל לא חשוב. עיקרה של הפרשה היא עניין הברכות והקללות".
– "מה סתריכים להקריא על הר גרידים והר עיבל?".
– "בדיוק. הכנתי כאן רשימה שתוכל לשלב בתוך הפרשה".
– "מה יס בה עוד?", שואל משה בעודו מעיין ברשימה שקיבל.
– "היא מתחילה בהבאת ביכורים. הנה, תשמע: וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלוהֶיךָ נותֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלוהֶיךָ נותֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלוהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלוהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבותֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלוהֶיךָ".
– "ואחר כך אני תריך לסלב את דה", אומר משה ומצביע על הרשימה שבידו, שבה נכתבו הדברים שכדלקמן:

"אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִיזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי. וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם:

א. אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְהוָה, מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר; וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ, אָמֵן.
ב.
אָרוּר, מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ; וְאָמַר כָּל הָעָם, אָמֵן.
ג.
אָרוּר, מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ; וְאָמַר כָּל הָעָם, אָמֵן.
ד.
אָרוּר, מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן.
ה.
אָרוּר, מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר, יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאָמַר כָּל הָעָם, אָמֵן.
ו.
אָרוּר, שׁוכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה, כְּנַף אָבִיו; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן.
ז.
אָרוּר, שׁוכֵב עִם כָּל-בְּהֵמָה; וְאָמַר כָּל הָעָם, אָמֵן.
ח.
אָרוּר, שׁוכֵב עִם-אֲחותוֹ בַּת אָבִיו, אוֹ בַת אִמּוֹ; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן.
ט.
אָרוּר, שׁוכֵב עִם חותַנְתּוֹ; וְאָמַר כָּל הָעָם, אָמֵן.
י.
אָרוּר, מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר; וְאָמַר כָּל הָעָם, אָמֵן.
יא.
אָרוּר לוקֵחַ שׁוחַד, לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי; וְאָמַר כָּל הָעָם, אָמֵן.
יב.
אָרוּר, אֲשֶׁר לא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם; וְאָמַר כָּל הָעָם, אָמֵן".

"כן, בדיוק", אומר אלוהים. "ואם לא קשה לך, אולי כדאי לפני כן לספר שבני ישראל כבר עברו את הירדן וכבשו את ארץ כנען וכולי".
– "נו באמת!", קורא משה. "ואם לא אספר? נראה לך סמי סיקרא את הקטע הדה עלול לחסוב סבני ישראל הגיעו להר גרידים והר עיבל בלי לעבור את הירדן ולכבוס את ארת כנען?".
– "לא יודע, אני רק רוצה להעמיד דברים על דיוקם", מתנצל אלוהים. "אם זה מקשה עליך, אז לא צריך".
– "נו סוין", אומר משה תוך כבישת פיהוק. "אני פסוט עייף מת", הוא אומר, ושב לעיין ברשימת הקללות. "טוב לדעת סאני ארור", הוא מפטיר.
– "למה אתה אומר את זה?".
– "כי ברגע סאעדוב את התפקיד הדה אני לא מתכוון לקיים את דברי התורה המטופסת הדאת. ולפי קללה י"ב, אני אחסב אד כארור".
– "טוב, אתה יודע שזאת לא דעתי", מתנצל אלוהים, "ואצלי אף פעם לא תיחשב כארור, להפך, לא יכולתי למצוא אדם יותר ישר והגון ממך. כמו שנאמר עליך בספר במדבר פרק י"ב פסוק ז': בכל ביתי נאמן הוא".

האלטרנטיבה של ארץ כנען

משה יורד מהסלע, נועל את סנדליו בקפידה, אוסף את חפציו ומנסה לתחוב אותם באבנטו, אלא שהמגילות שקיבל מחליקות ממקומן, והוא נאלץ להתכופף ולהרימן.
– "רוצה שקית?", שואל אלוהים, ושקית לבנה נוחתת על הסלע. משה מרים אותה וחש את מרקמה המשונה. מצדה האחד מופיע איור של גזע עץ בעל שורשים וענפים דקים וישרים ומצדה השני כיתוב שמשה מתקשה בקריאתו.
– "מה כתוב פה?", הוא שואל.
– "אוגנדה", עונה אלוהים.
– "מה דה אוגנדה?".
– "מה זה אוגנדה? אפשר להגיד שזאת האלטרנטיבה של ארץ כנען".
– "נו סוין!", אומר משה ומניח את חפציו בשקית. "חסבתי סדה סתם בית מרדח עם הופעות".
– "למה חשבת כך?".
– "כי לפני סבועיים הכותב הפסיק באמתע ואמר סהוא הולך להופעה ב'אוגנדה'".
– "נראה לי שהוא התכוון למשהו אחר", אומר אלוהים.
– "יכול להיות. טוב, אז ערב טוב ותודה על הכל".
– "תודה לך על הסבלנות", עונה אלוהים. "ולהתראות בשמחות".

משה לא מספיק להתרחק יותר מעשרה צעדים כשהוא נזכר שאלוהים שכח לצרף את רשימת הברכות. הוא כבר עומד לפנות חזרה, ואז נמלך בדעתו ומניף את ידו בתנועת ביטול. "נו! שוין!", הוא חושב לעצמו וממשיך לפסוע לכיוון המחנה.

נו שוין, באמת! אלוהים ומשה, כשהם מתחילים לדבר, אי אפשר להפסיק אותם. שני אלו? הם ממש ממטרות של מילים. מה הם חושבים? שאין לי עיסוקים חוץ מאשר להיות הכתבנית שלהם? והאלו שכתבו את השו אסמו? למה הם מרחו אותו עד כדי יציאה מהאף? בשביל מה היו צריכים להוסיף את ספר "דברים"? "ארבעה רובעי תורה" נשמע פחות טוב מ"חמישה חומשי תורה"?

יאללה ביי!

=

עוד:

פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

=

מודעות פרסומת