פרשת השבוע [43]: ניצבים-וילך

Posted on 4 בספטמבר 2010 של

0


שבת כ"ה אלול תש"ע, ספר דברים, פרשות "ניצבים-וילך".

שנו רבותנו: "למה נסמכה פרשת 'ניצבים' ל'וילך'? שבשעה שמונה המפכ"ל (ה'רב מ'סעוד פ'נחס כ'הן ל'וי) למפכ"ל המשטרה – התפטרו שאר הניצבים מתפקידם" (מינויים, פרק כך וכך, פסוק זה וזה).

*  *  *

באותו בוקר התעורר משה במצב רוח מרומם והחליט ליטול לעצמו יום חופש וללכת לטבול בבריכת המים שגילה בגיא, מול בית פעור שלמרגלות הר נבו. הוא עסק באריזת מגבת וכלי רחצה תוך שהוא מזמזם לעצמו מנגינה עליזה כאשר מגיע מזכירו אביאסף. "בוקר טוב!", מברך אותו משה במאור פנים. "מה סלומך הבוקר?".
– "בוקר אור!", עונה אביאסף. "שלומי בסדר, ומה איתך? אתה נוסע לאנשהו?".
– "נוסע? מה פתאום. רק הולך להסתכסך קתת במים".
– "אה". אומר אביאסף ולובש ארשת פנים מאוכזבת שלא נעלמת מעיניו של ה"בוס".
– "מה קרה? למה נפלו פניך?", שואל משה.
– "סתם, כלום. חשבתי שנשב ונעבור על שירת 'האזינו', עבדתי עליה כל הלילה".
– "אתה יודע מה? אולי תבוא איתי ונעבוד עליה סם, בחיק הטבע?".
– "אבל אני צריך לקחת מגבת ודברים".
– "אד מה הבעיה? רות הביתה, תכין לך מה סאתה תריך, ואני אעבור דרכך בעוד עשר דקות ואאסוף אותך. בסדר?".
– "בסדר גזוז", עונה אביאסף בהתלהבות, "אני כבר רץ", ויוצא בחיפזון. לאחר כמה שניות נפתחת היריעה ואביאסף מציץ בעדה: "להביא מטקותסס?".
– "היי, מאין לך מטקותסס?", שואל משה, כולו מופתע. "לא ראיתי מטקותסס מאד אני לא דוכר מתי".
– "הן היו של אבא. הוא סיפר שקיבל אותן במתנה בבר מצווה שלו מדודתו יוכבד".
– "ואללה? קיבל אותן מדודה יוכבד? אתה יודע סהיא אמא סלי?".
– "חשבתי שלאמך קוראים בתיה", אומר אביאסף.
– "אמא יוכבד ילדה אותי, ואמא בתיה גידלה אותי", מסביר משה. "ובקסר למטקותסס, אל תביא. במקום אליו אנחנו הולכים אי אפשר לשחק. הכל סלעים. יאללה רות כבר, חבל על הדמן".

השקית

משה כמעט מגיע לאוהל משפחת אביאסף כאשר מתקשר אליו אלוהים במוחו. "בוקר טוב משה", הוא אומר. "מאין ולאין?".
– "בוקר אור. לקחתי יום חופש ואני בדרכי לאסוף את אביאסף", חושב משה. "אנחנו הולכים להשתכשך קצת במים".
– "אחח, חבל שלא הודעת לי מראש. אם הייתי יודע, הייתי מנסה לדחות את זה".
– "לדחות את מה?", שואל משה בחשדנות. "בדקתי ביומן סלי, אין לנו היום פגיסה".
– "לא, אין לנו. אבל אתה צריך להקהיל את כל בני ישראל על מנת למסור להם כמה הוראות".
– "מה? לא ולא! למ"ד ואל"ף! לא! בשום פנים ואופן! אני כבר בפנסיה!", חושב משה ברתחה. "תטיל את זה על יהושע בן נון! זה התפקיד שלו!".
– "אם הייתי יכול, הייתי עושה זאת", לוחש לו אלוהים בטון מפייס, "אבל מה לעשות? כתוב בפירוש שאתה הוא שמקריא להם את ההוראות הללו".
– "אבל למה דווקא היום? אולי תדחה את זה למחר? מה בוער? אלו בטח עוד כמה מצוות מטופשות שהם המציאו כדי לחנוק עוד יותר את הבן אדם".
– "יכול להיות שאתה צודק, אבל מצטער, אי אפשר לדחות את זה", מתנצל אלוהים. "הנה. קח", הוא אומר, ופיסת קלף צצה מול פניו המכורכמות של משה.

משה נוטל את הקלף ותוחב אותו באבנטו בתנועה נרגזת מבלי להציץ בו. "עוד דבר אחד לפני שתלך", מוסיף אלוהים. "ההוראות מיועדות לכל המחנה: אנשים, נשים, טף, גרים וערב רב. בקיצור, כל מי שגר במחנה". משה לא עונה ונפנה לדרכו.

כשהוא מגיע לאוהל משפחת קורח הוא מוצא את אביאסף ממתין לו בחוץ. "מה קרה?", שואל הלה בראותו את הארשת הקודרת על פני מעבידו.
– "הנחיתו עלי משימה", נאנח משה. "אני מתטער, אבל הכל מבוטל".
– "מי הנחית?", שואל אביאסף.
– "הבוס הגדול", עונה משה וזוקר אצבע כלפי מעלה. "אני מתיע סבינתיים תיסאר כאן, כי בין כה אני עומד להקהיל את כולם. עכסיו סלח לי, אבל אני ממהר. יס לי עוד כמה סידורים לעשות".
– "אני יכול לעזור?".
– "בעתם למה לא? אני תריך קתת עדרה".
– "רק אניח את החפצים באוהל, ואני איתך", אומר אביאסף.
– "אני יכול להסאיר את החפתים סלי אתלכם?", מבקש משה. "לא בא לי להיסחב איתם עכסיו".
– "כן בטח, איזו שאלה?", עונה אביאסף ונוטל את השקית שמושיט לו משה. "היי, איזה קטע!", הוא קורא בהפתעה ומצביע עליה. "זה בדיוק אותו ציור שהיה על החולצה של הבחור ההוא שבא לקרוא לך בפרשת 'כי תצא'".
– "מי? הגרפומנסס?", שואל משה.
– "כן, הגרפומנסס. איזה מרקם מוזר. מעניין ממה היא עשויה", ממלמל אביאסף בעודו ממשש את השקית. "מאיפה השגת את הדבר המוזר הזה?", הוא שואל.
– "כן, באמת מודר. כל הסיפור הדה מודר. הגרפומנסס, השקית הדו ומה סכתוב עליה. אבל בוא נעדוב את דה עכסיו, חבל על הדמן סלנו".

משה ואביאסף לועגים להיררכיה

משה ואביאסף מכתתים רגליהם בחום הכבד אל אוהלו של יהושע בן נון, ומוצאים אותו יושב בחצר לבוש אזור חלציים בלבד, משתכשך במים עם ילדיו בבריכה מאולתרת שבנה מעורות של בהמות. הוא מקדם אותם בברכת "ברוכים הבאים" ומורה לאחד מילדיו לרוץ ולהודיע לאמא שהגיעו אורחים. "לא, אין תורך, אנחנו לא נסארים", אומר משה. "באנו רק כדי לבקס ממך להורות לתקוע בחתותרות המכריזות על כינוס".
– "את מי לכנס?", שואל יהושע תוך שהוא קם על רגליו. "את ראשי השבטים או גם את הזקנים?".
– "את כולם", עונה משה. "אלוהים אמר את ראסיכם, סבטיכם, דקניכם וסוטריכם. כל איס ישראל. טפיכם, נסיכם, וגרך אסר בקרב מחניך. מחוטב עתיך ועד סואב מימיך".
– "גם השומרים והשי"ן גימ"לים?".
– "אמרתי כולם, לא?", עונה משה בקוצר רוח. "יאללה, תעשה את דה דריד. אני לא רותה לבדבד את כל היום על דה".
– "רק רגע, ומי ישמור על המחנה?".
– "לא יודע ולא מעניין אותי. אלוהים תיווה לכנס את כולם, אד מתדי סהוא יסמור".
– "אוקיי", עונה יהושע, נוטל את המגבת התלויה על מיתר האוהל ומתחיל להתנגב במרץ. "תן לי חצי שעה-שעה, בסדר?".
– "אני אהיה באוהל שלי. תסלח אלי רת סיודיע לי ברגע סכולם יהיו מכונסים".

משה ואביאסף יושבים באוהל ומעיינים בפיסת הקלף שקיבל משה מאלוהים, המכילה את ההוראות החדשות. משה מנסה ללמוד אותה בעל פה, אולם הוא עצבני מדי ולא מצליח לזכור אלא את משפט הפתיחה: אתם ניצבים היום כולכם לפני יהוה אלוהיכם.

"אתה רוצה שאני אקריא אותה?", מציע אביאסף. משה מנענע את ראשו לשלילה. "אלוהים הורה לי להקריא אותה בעתמי", הוא אומר. "אבל תוכל לעדור לי בדה סתעתיק אותה לכתב גדול יותר". "אין בעיה", עונה מזכירו, נוטל גיליון קלף נקי ומתחיל לשרבט בו בזריזות. לאחר כמה שורות הוא עוצר ומעיין במקור. "אני לא מבין מה פשר הכתוב כאן".
– "תן לראות", אומר משה.
– "הנה, כאן. אתה רואה?", אומר אביאסף ומורה בעטו על אחד המשפטים. "הפסוק הזה: והיה בשמעו את האלה [קללה] הזאת והתברך בלבבו לאמור: שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך. עד כאן הכל מובן, ואז כתוב: למען סְפות הָרָוָה את הצמאה. את זה לא הבנתי. מה זה סְפות הָרָוָה?".
– "כן אני רואה", ממלמל משה. "גם אני לא מבין את המסמעות", הוא מוסיף לאחר עיון קצר.
– "אולי כדאי שתשאל את אלוהים?".
– "עדוב, אין דמן לדה עכסיו. חות מדה, את מי דה מעניין? כתוב כך, סיהיה כך".
– "אבל אם מישהו ישאל? אז…".
– "די, עדוב!", קוטע אותו משה. "מנסיוני, בכינוסים כאלה אף אחד לא בא לסמוע את הנאום. כולם באים בסביל הכיבוד או כדי להעביר את הדמן".

טפיחה נשמעת על יריעת הכניסה. "יבוא", קורא משה. לאוהל נכנס בחור צעיר ומצדיע. "היי אלקנה!", קורא אביאסף ופונה למשה. "תכיר, זה אחי, אלקנה".
– "סלום לך אלקנה", מברך אותו משה. "בטח נסלחת על ידי יהוסע להודיע סהכינוס מוכן".
– "מוכן ומזומן אדוני", עונה הבחור.
– "יופי. תחדור ותודיע לו סאנחנו כבר באים. רק עוד דבר אחד: אל תתדיע לי ואל תקרא לי אדוני, אתה יכול לקרוא לי דוד מסה".
– "כן אדוני, כלומר דוד משה, אדוני", אומר אלקנה, מצדיע ויוצא.

משה ואביאסף מביטים אחד בשני ואז פורצים בצחוק מתגלגל. "כן אדוני! לא אדוני!", קורא משה כשהוא נקרע מצחוק. "דוד משה, כלומר אדוני, כלומר אדוני דוד משה, כלומר דוד משה אדוני", מתנשף אביאסף, שנחנק וכמעט משתנק.

לאחר שמתאוששים השניים ונשימתם שבה לתקנה, קם משה, נעמד על רגליו ומיישר את גלימתו. "יאללה, בוא נדדרד, סלא ניתן לעדה לחכות לנו בחום הדה".
– "אבל עוד לא גמרתי להעתיק את ההוראות", טוען אביאסף לעומתו.
– "לא חסוב, נסתדר עם מה סיס", עונה משה.
– "כן אדוני!".
– "אל תתחיל עוד פעם", נוזף בו משה.
– "לא אדוני! כלומר…".

משה מניף מולו אצבע מאיימת: "אם תמסיך, אסלח אותך לעבוד אתל יהוסע, ואד נראה אותך עם 'כן אדוני לא אדוני' הדה".

געגועים לדגים

כשמגיעים משה ואביאסף לרחבה הם מגלים שכבר הספיקה להשחיר מאדם. שני שוטרים מפלסים עבורם דרך בהמון עד שהם מגיעים לבמה. משה עולה, ולמראהו מושלך הס בקהל. "אתם ניתבים היום כולכם לפני יהוה אלוהיכם, ראסיכם, סבטיכם, דקניכם וסוטריכם. כל בית ישראל. טפכם, נסיכם וגרך אסר בקרב מחניך. מחוטב עתיך עד סואב מימך. כן? מה הסאלה?", הוא אומר בראותו אצבע מונפת בקהל.
– "סליחה, אתה אמרת שכולנו כאן, גם נשים וילדים. נכון?", שואל האיש.
– "נכון", משיב משה, "דה בדיוק מה סאמרתי".
– "אבל אשתי ובני הקטן לא כאן", מקשה האיש. "לילד יש קצת חום, והרופא אמר שהוא צריך לשכב. אשתי נשארה לשמור עליו".
– "אד קודם כל אני מאחל לבנך רפואה סלמה", אומר משה, "ובמקרה סלך, אתה אחראי להעביר להם את הדברים סאני עומד לקרוא לכם. בסדר?".
– "בסדר גזוז", עונה האיש.

"טוב, אד בואו נעבור הלאה", אומר משה ומעיין בקלף שבידו.
– "רגע רגע, גם לי יש שאלה", קורא מישהו אחר. "אתה אמרת שאנחנו ניצבים. ניצבים בדרך כלל מקבלים תשלום על השתתפותם בהפקה. מי אמור לשלם לנו?".
– "כסאמרתי ניתבים לא התכוונתי להפקה, התכוונתי סאתם עומדים לפני אלוהים".
– "אתה מתכוון לומר אלוקים", צועק אליו אחד שלפי מלבושו משתייך לזרם החרדי, שהלך ופשה כמגיפה בקרב העדה.
– "אתה תקרא לו כך, ואני אקרא לו איך סאני רותה", אומר משה.
– "חילול קודש! מחרף ומגדף!", צועק הלז ומנסה להתפרץ לעבר הבמה. עשרה מאבטחים מזנקים עליו ומכריעים אותו ארצה. "חירוף וגידוף! חילול קודש!!", ממשיך האיש לצעוק, עד שאחד המאבטחים סותם לו את הפה, והוא נכבל ומורחק מהמקום.

משה מחכה עד שוך המהומה, וממשיך: "אד כמו סאמרתי קודם, אתם כולכם עומדים כאן לפני אלוהים לעברך, בברית אסר יהוה אלוהיך, כורת עמך היום. למען הקים אותך היום לו לעם, והוא יהיה לך לאלוהים". משה מציץ אל פיסת הקלף. "כי אתֶם ידעְתם, את אסר יסבנו בארת מתרים, אתם דוכרים ס…".
– "כן, אני זוכר!", קורא ישיש אחד מיוצאי מצרים. "ישבנו שם על סיר הבשר".
– "על סיר הבשר?", מתעניין שכנו, איש שבט אשר. "אבא ז"ל הרבה לדבר על המנה המיוחדת הזאת שהמציא אשר בן יעקב בכבודו ובעצמו. הוא אפילו ניסה פעם להכין אותה מבשר שליו, אבל מה שיצא לו היה מרק עוף דליל ודלוח, ואבא השליך את הכל לכלבים".
– "כן! סיר הבשר! כמו ששמעת!", עונה הקשיש. "היה לנו טוב שם, במצרים. שלא יספרו לכם סיפורים שהעבידו אותנו בפרך ועינו אותנו ושאכלנו מרורים. אני עוד זוכר את הדגים שהיינו מקבלים בחינם. כל ערב שבת היו עוברים ומחלקים לנו".
– "מה דגים? אתה אכלת דגים?", שואל אותו איש זבולוני. "אני מקנא בך. לאבא ז"ל היתה מסעדת דגים ברובע זבולון, והוא היה מספר לנו סיפורי אלף לילה ולילה על הדגים של מצרים".
– "איך קראו לאבא שלך?", חוקר הקשיש.
– "אורי בן בורי. גם למסעדה קראו כך".
– "מה? אתה הבן של אורי בן בורי? באמת? אבא שלך היה אלוף הדגים של מצרים. מי לא אכל אצל אורי בן בורי. אפילו האצולה המצרית היתה באה ביום שישי כדי לאכול את החריימסס שלו", מספר הקשיש בהתלהבות. "אגב, איך אמרת שקוראים לך?".
– "עוד לא אמרתי, אבל קוראים לי בורי בן אורי".
– "גם אני עוד הספקתי לאכול שם", קורא קשיש נוסף שעומד לא הרחק משם.
– "אני צמחוני", מתערב בשיחה ישיש מופלג אחד, "ולכן אני זוכר במיוחד את האבטיחים והקישואים והשומים והבצלים ושאר הירקות שמצרים התפרסמה בהם".
– "אז למה מספרים לנו דברים אחרים?", שואל יששכרי אחד. "כל ערב פסח מפמפמים לנו איך היה רע שם לאבותינו".
– "הכל המצאות!", פוסק הקשיש הראשון.
– "אתה יודע מה? אתה תודק. הכל המתאות!", מרים משה את קולו. "היה לנו מתוין במתרים. אכלנו בשר עד סיתא לנו מהאף, והדגים יתאו לנו מסאר החורים. אבל לא בוכים על בשר סנשרף, וכל דה היה ונסכח. היום אנחנו חונים כאן, בערבות יריחו, ואוטוטו עומדים לעבור את הירדן אל הארת סאלוהים אומר עליה סהיא ארת דבת חלב ודבס".
– "אבל במצרים…", מנסה הקשיש להעיר.
– "אתה רותה לחדור למתרים? תפאדל. אני אפילו אדאג סתקבל מורי דרך וכיתת מסמר סילוו אותך לסם. עוד מיסהו רותה להתטרף אליו?", שואל משה ופונה אל הקהל. "בבקסה! אל תתבייסו! כל מי סרותה לחדור למצרים סיתביע! ובכלל, כל מי סלא רותה להיכנס לארת כנען, סיגיד את דה עכסיו!".

חבורת הצעירים שמקיפה את הקשיש מתבדלת ממנו חיש מהר, והוא נותר לעמוד לבדו. "אד רק אתה רוצה לחדור למתרים, מר… הוממ…".
– "לא… חשוב…", מגמגם הבן אדם.
– "אד בבקסה!", קורא משה לעבר הקהל. "אדון לא חסוב רותה לחדור למתרים".
– "לא קוראים לי לא חשוב ולא אמרתי שאני רוצה לחזור למצרים", מוחה הקשיש.
– "אד בבקסה! האדון סלא קוראים לו לא חסוב לא רותה לחדור למתרים", מסכם משה לקול מצהלות הצחוק של הקהל. "הוא רק מתגעגע לסם".

אביאסף מושיט למשה צפחת מים, והוא שותה אותה עד תומה. "תחוק בתד, בואו נחדור לפסים יותר רתיניים", מתעשת משה. "אלוהים אומר סכסתיכנסו לארת כנען ותתנחלו בה, אתם תריכים לדכור סהוא, ורק הוא, האלוהים סלכם, וסהוא לא סובל אלים אחרים", קורא משה. "אוי ואבוי למי סיעדוב את בריתו וילך לעבוד אלוהים אחרים. במקרה כדה לא יאבה יהוה, סלוח לו, כִי אד יעסן אף יהוה וקנאתו בָאיס ההוא, ורבתה בו כל האלה הכתובה בספר הדה; ומחה יהוָה את סמו, מתחת הסמיִם".

"יש לי שאלה", נשמע קול מקרב הערב רב, שכרגיל עמדו מקובצים מאחור, נבדלים מעדת בני ישראל. "מה קורה למי שעוזב את ברית יהוה אבל לא הולך לעבוד אלוהים אחרים? מה איתו? ובכלל, מה קורה למי שלא מאמין באלוהים כלשהו?".
– "עם מי יס לי הכבוד?", שואל משה.
– "אתה יכול לקרוא לי הבלוגר", עונה לו הקול.
– "ובכן מר הבלוגר, לפי מה סאני הבנתי מהקונטקסט, אלוהים יכעס עליך גם אם רק תפסיק להאמין בו".
– "אבל למה שיכעס? איזה סוג של אמונה היא זאת אם הוא רוצה להכריח אותי להאמין בו?".
– "דאת האמונה סלו, וכך הוא רותה", עונה משה. "אתה רותה חופס בחירה, אבל תדע לך סאתלו אין דבר כדה. הנה, תסמעו כולכם מה הוא אומר בקסר לחופס הבחירה: ראֵה נתתי לפָניך היום את החיִים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", מקריא משה מתוך הקלף. "העידותי בכם היום את הסמים ואת הארת, החיִים והמות נתתִי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת בחיִים. למען תחיה…", מדקלם משה, ומגולל את פיסת הקלף ומושיטה לאביאסף, ושוב פונה אל הקהל: "לסיכום: כל מה סאמרתי לכם היום בא מפי אלוהים, אני לא הוספתי ולא גרעתי ולא המתאתי כלום. דה מה סהוא תיווה עלי להעביר לכם. אתם תעשו מה סאתם רותים. ותודה על הקסבתכם".

משה יורד מהבמה ורומז לאביאסף וליהושע לגשת אליו. "מה השעה?", הוא שואל את יהושע. יהושע מביט בשמים. "הייתי אומר אחד עשרה-אחד עשרה וחצי".
– "טוב מאוד! עדיין מוקדם! אביאסף, בוא נקפות אליך הביתה, ניקח את חפתינו ונלך להסתכסך כמו סתכננו. אולי תתטרף אלינו?", הוא שואל את יהושע.
– "לא, שבעתי שכשוכים להיום. חוץ מזה יש לי ישיבה עם כלב בן יפונה. אגב, אתה רוצה שאגלה מי זה הבלוגר?".
– "לא, אין תורך. אני חוסב סאני יודע מי דה. אבל לא חסוב, עדוב אותו, ותגיד גם לכלב סיורה לכל המנגנונים סלו סיעדבו אותו, בסדר?".
– "גזוז!", עונה יהושע. "אז שתהיה לכם השתכשכות נעימה".

זום אאוט

משה ואביאסף שכובים על הסלע, נהנים מחומה הרך של שמש ערב. בידיו של משה השקית שקיבל מאלוהים, והוא מנסה לפענח את הכתוב עליה בפעם המי יודע כמה. "דה נראה כמו כתב אסורי", הוא מעיר בקול רם.
– "כתב אסורי?", שואל אביאסף.
– "לא אסורי, אסורי! עם סי"ן".
– "אה, סליחה, אשורי. תן לי לראות רגע". משה מושיט לו את השקית, "כן. זה באמת אשורית. נראה כמו Arial".
– "ומה דה אומר?".
– "'קומיקס תקליטים קפה בירה'", קורא אביאסף.
– "מה אתה מחרטט לי? תקרא מה סכתוב".
– "אבל זה מה שכתוב", טוען אביאסף. "קומיקס תקליטים קפה בירה".
– "המילה קומיקס מזכירה לי את המילה המתרית קומיקסְסֶס, ספירוסה חוברת מתוירת", מעיר משה. "כסהייתי קטן הייתי מסוגע לקומיקסְסֶסִים, היה לי אוסף ענק. עד שיום יום אחד תיוותה אמא בתיה לדרוק את כולן, והיו לי סם חוברות נדירות מאוד. אחרי דה התברר לי באיבייסס סכמה מהן היו סוות הון עתק". הזכרונות מעלים על פני משה חיוך עגום. "כן, היו דמנים", הוא נאנח.
– "ושאר המילים? תקליטים, קפה, בירה. יש לך מושג מה זה?".
– "לא, אין לי מושג", מודה משה.
– "למעלה, בפונט אחר, אבל גם בכתב אשורי, כתוב 'אוגנדה'", מוסיף אביאסף.
– "כן, את דה אני כבר יודע", אומר משה ונוטל את השקית, ואז הופך אותה לצד השני. "והתיור הדה, מה הוא אומר?", הוא תוהה. "עת מסריס תלוי באוויר. אולי ניכור? דרות? אי הסתייכות?".
– "לדעתי זה סתם ציור", אומר אביאסף. "גם לגרפומנסס היה כזה על הכותונת שלו. אולי זה סמל של מותג אופנה".
– "לא לא. דה לא סתם תיור ודה לא מותג אופנה", אומר משה בטון מהורהר. "מעניין היכן נמתאת האוגנדה הדאת, ולמה לא בחר בה אלוהים".

אביאסף לא עונה, ומשה מסתובב על צדו ומבחין שהוא נרדם. הוא חוזר ונשכב על גבו. העייפות של כל היום המתיש הזה הכריעה אותו. עיניו נעצמות מאליהן, ידיו נשמטות לצדי גופו. אט-אט נרפית אחיזתו בשקית, והיא נשמטת מידו. רוח קלה שקמה אוחזת בה, והשקית מתנודדת, מתבלטת בין האבנים, נעה קדימה, הצדה, למעלה, מתרחקת ממשה, עוד קצת, ועוד, נופלת לבריכה, צפה על המים ונישאת על גבי הזרם, נסחפת איתה עד שהיא נעלמת.

וכאן גם הזמן והמקום שניעלם אף אנחנו ונצא על בהונות רגלינו לבל נפריע את מנוחת גיבורינו העייפים.

ובשבוע הבא: שירת האזינו, ה"מגנום אופוס" של אביאסף בן קורח, רואה אור בפעם הראשונה. הביקורות בטורים הספרותיים חלוקות; מצד אחד תשבוחות דוגמת "אב"ק (אביאסף בן קורח) הוכיח שיש עתיד ורוד לשירה העברית הפוסט עבדותית…", ומנגד ירידות כגון: "אב"ק שרבט אבק של חרוזים קלוקלים וקורא לזה שירה".

=

עוד:

פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

=

מודעות פרסומת