פרשת השבוע [44]: האזינו

Posted on 11 בספטמבר 2010 של

0


שבת ג' תשרי תשע"א, ספר דברים, פרשת "האזינו".

הסנגור: "גברתי העדה, אנא צייני את שמך לפרוטוקול".
העדה: "האזינו שירת".
הסנגור: "ובכן גברת שירה…".
העדה: "לא שירה, שירת".
הסנגור: "סליחה, אבקש את סליחתך. ובכן גברת שירת האזינו, את יודעת למה זומנת לבית המשפט?".
העדה: "כן. כדי להעיד".
הסנגור: "להעיד על מה ומטעם מי?".
העדה: "לא יודעת. רק אמרו לי שאני עדה".
סנגור: "אני אנסה לרענן את זכרונך".

הסנגור הרים ספר עב כרס שהיה מונח על שולחן ההגנה. "הנה בספר הזה כתוב: 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בני ישראל'. 'השירה הזאת', הכוונה אליך, נכון?", שאל.

העדה: "כנראה. אבל אני לא בטוחה. לי קוראים שירת ופה כתוב שירה".
הסנגור: "שירת, שירה, לא משנה. את בעצמך אמרת שאת נמצאת כאן כדי להעיד, נכון?".
העדה: "נכון".
הסנגור: "אם כן, אז אמרי לבית המשפט מטעמו של מי את מעידה".
העדה: "אני לא יודעת, אולי מטעמו של אלוהים. אבל אני לא בטוחה".
הסנגור: "כבודו. לאור דברי העדה אני מבקש לפסול את עדותה".
השופט: "בית המשפט מקבל את בקשת הסנגור המלומד ופוסל את עדותה של גב' שירת האזינו", פסק, ודפק בפטישו. "גברתי, את משוחררת", הוסיף בפנותו לעדה.

גברת האזינו הישישה ירדה, בעזרת השמש, מדוכן העדים, נטלה את מקלה ויצאה מאולם בית המשפט.

* * *

משה הביא את הגרסה הסופית של שירת "האזינו" לאישורו של אלוהים, ובזמן שהלה עיין בה, ישב הוא והרהר בשקית שאבדה. "כולה שקית מעפנה. אז למה אני לוקח את זה ללב?".

אלוהים, ששום דבר כמעט לא נעלם מידיעתו, שם לב לפניו הנפולות של נביאו. "היי, למה יש לך פרצוף תשעה באב כשאנחנו בערב ראש השנה?", שואל האל.
– "אה? מה?", מתבלבל משה ומתנער משרעפיו.
– "שאלתי למה יש לך פרצוף איכה".
– "איכה?".
– "לא חשוב. התכוונתי, למה אתה נראה קצת בדיכי?".
– "אה! כלום! סתם, חסבתי על השקית סנתת לי".
– "השקית? על מה אתה מדבר?".
– "נו, השקית סנתת לי, דאת סהיה כתוב עליה 'אוגנדה'".
– "אה, השקית ההיא? מה איתה?".
– "היא אבדה לי", עונה משה.
– "נו באמת! זה לא דבר גדול. כולה שקית", אומר אלוהים. "אתה רוצה אחת אחרת?".
– "למה, יס לך עוד אחת כדאת?". שואל משה.
– "כן, נשארה לי עוד אחת", עונה אלוהים, ומשגר את השקית לעולמו הגשמי של משה. "למעשה היו לי יותר, אבל יום אחד עשיתי סדר וזרקתי את כולן חוץ משתיים".
– "אתה יכול לספר לי מאיפה לך השקיות הללו?", שואל משה כשהוא מקפל אותה בקפידה ותוחב אותה בגלימתו.
– "הו, זה סיפור מוזר וארוך", עונה אלוהים.
– "אני דווקא אוהב סיפורים מודרים וארוכים", משיב משה, ומתיישב בנוחות על סלע.
– "הייתי מספר לך אותו ברצון", אומר אלוהים, "אבל אני קצר בזמן. שכחת שהיום ערב חג?".
– "לא סכחתי, אבל עוד לא החדירו את סעון החורף, כך סיס לנו עוד כמה סעות טובות".
– "אולי לך יש, אבל אני בתור אלוהים גם צריך להתכונן לחג, לפתוח את ספרי החיים והמתים ולכתוב אלפי פסקי דין".
– "מה עם מחר?", שואל משה.
– "מחר? מה קרה לך? מחר אני עסוק מעל הראש. אני צריך לשמוע את כל התפילות והתחנונים, את תקיעות השופר, ללכת לתשליכים וכל זה. מחר לא. וגם לא מחרתיים, שזה יוצא 'ב' דראש השנה' ושבו חוזרים על כל התפילות והתחנונים, כי חושבים שאני חירש או טיפש, ולא שמעתי, או לא הבנתי, בפעם הראשונה". משה קולט באוזניו רשרוש דפים. "גם אחרי זה אני עסוק", ממשיך אלוהים. "הנה אני בודק ביומן שלי. יש לי את עשרת ימי תשובה, גם כן תפילות ותחנונים, שלא לדבר על יום כיפור. ובל נשכח את הושענא רבא, שגם הוא כולו תפילות ותחנונים. בקיצור, אין לי זמן לנשום עד אחרי שמחת תורה. לא, שכחתי. יש גם 'איסרו חג'".
– "שמחת תורה?", תמה משה. "אידה חג דה?".
– "לך הוא מוכר בתור 'שמיני עצרת', אבל בעתיד יקראו לו שמחת תורה", עונה אלוהים.
– "אתה בלבלת אותי לגמרי", אומר משה. "מה דה למסל 'ב' דראס הסנה'? מאיפה תת ה'ב' דראס הסנה' הדה? אתה אמרת לנו יום אחד, לא? וגם כל הדברים האלה סהדכרת: 'תסליך', 'עשרת ימי סאלה'…".
– "תשובה. 'עשרת ימי תשובה'", מתקן אותו אלוהים.
– "סיהיה. והיה עוד מסהו, עוד אידה יום סהדכרת. מסהו עם רבה".
– "הושענא רבא?".
– "כן. הוסענה רבה".
– "עם אל"ף. שתי המילים מסתיימות באל"ף. זה בארמית".
– "אד דה חג ארמי?", מתפלא משה.
– "לא, מה פתאום? רק קוראים לו כך בשפה הארמית. ובעצם זה לא חג, זה מין יום כזה שהם המציאו. לא חשוב. מה רצית לשאול?".
– "לא הבנתי מאיפה באו כל הימים והמנהגים האלו סאמרת. תסליך למסל".
– "תשליך זה מין מנהג כזה, ללכת ולזרוק את החטאים והעוונות לים".
– "לדרוק חטאים לים? מי סמע על דבר כדה?".
– "אף אחד. אבל לעתיד לבוא, יקום נביא אחד בשם מיכה שיאמר: 'ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאותם'. לקחו את המהמטאפורה הזאת כפשוטה והנהיגו את ה'תשליך' הזה".
– "אבל למה אתה תריך להתעסק בכל המנהגים האלה סאתה לא תיווית? אני לא מבין! חות מדה, כל דה יהיה בעתיד, לא? אד מה לך ולדה היום?".
– "אח, משה. שכחת כבר שאצלי אין עבר, הווה או עתיד?", מזכיר לו אלוהים. "הנה למשל בשעה זו ממש בנקודה אחרת בזמן, בני ישראל, שאז כבר יקראו להם יהודים, עוסקים בעוד מנהג – הם נוהרים לשווקים על מנת לקנות לחג תפוחים, ודבש, ודגים, וראשי עגל, ולוביה ורימונים ועוד כל מיני דברים, כל אחד לפי מנהגיו".
– "אד הם קונים מטעמים לחג, דה לא נחשב מנהג".
– "נכון שאלו מטעמים, אבל הם לא קונים אותם בתור שכאלו. זה מנהג, הם מאמינים שאכילת כל הדברים הללו בערב ראש השנה תעזור להם בחיים".
– "איך תעדור להם?".
– "למשל הדבש – שתהיה שנה מתוקה. הראש – שיהיו לראש ולא לזנב. ודגים – שיפרו וירבו כדגה. וכו' וכו'".
– "אתה רותה להגיד סהם מאמינים בסטויות האלה?", אומר משה בחיוך. "מאיפה באו המנהגים המתחיקים והמודרים הללו?".
– "זה מצחיק? אלה אולי מנהגים מוזרים, אבל לא מצחיקים", עונה אלוהים. "אני אגיד לך מה מצחיק אותי בעמישראל ההוא, של העתיד שלך. מצחיק אותי למשל שחלק מהם ימשיך ללמוד 'דיני עבד עברי' למרות שבמציאות שלהם אין עבדים, שלא לומר עבריים. יש רק עובדים זרים וערבים שאמנם מתייחסים אליהם כמו אל עבדים, אם לא יותר גרוע, אבל זה כבר סיפור אחר. מצחיק אותי שהם ימשיכו לקוות שבמהרה בימיהם ייבנה המקדש או שיבוא המשיח. ובכלל מצחיק אותי שהם ממשיכים להאמין בי למרות כל מה שקרה".
– "מה קרה?".
– "עזוב, לא רוצה להיכנס לזה!", פוסק אלוהים. "תראה לאן התגלגלנו? דיברנו על שקיות והגענו לשואה".
– "סואה? סואה על מי?".
– "די, אמרתי לך לעזוב את זה!", קורא אלוהים בהרמת קול. "רצית לדעת מאיפה השקיות? אני אגיד לך, אבל אל תשאל אחר כך יותר שאלות. בסדר?".
– "בסדר גדוד".
– "אתה זוכר שסיפרתי לך על אלו שאז, בזמנו, נתנו לי את השו אסמו?".
– "כן", עונה משה. "אלו סאחרי דה נעלמו".
– "נכון. אז כשהם נתנו לי אותו, הוא היה ארוז בכמה שקיות כאלה".
– "מה? באמת? אבל לי נראה סדה מסהו מן העתיד…".
– "עוד פעם עתיד? כבר אמרתי לך שאין דבר כזה. עכשיו די! אני כבר חייב ללכת. ולפני כן רציתי להגיד ששירת 'האזינו' נשמעת מצוין. באמת מגיע לך ולאביאסף 'ישרכח'".
– "רק לו מגיע. אני לא עשיתי כלום. לאמיתו סל דבר אני מודה ומתוודה סהייתי כל כך עסוק, סאפילו עוד לא קראתי את הנוסח הסופי".
– "מה? אתה לא מתבייש? אתה יודע איזו יצירת ענק הוא כתב?", גוער אלוהים במשה. "די! תחזור הביתה, ודבר ראשון תקרא אותה. יאללה, אני באמת ממהר. אתה סולח לי, נכון? ושתהיה לך שנה טובה ומתוקה כתפוח", קורא אלוהים, ובטרם מספיק משה לענות נשמע ה"וווששש", ואלוהים הסתלק לו.

משה ואביאסף שוקלים תזמורת בצורת

את יום "שבתון זכרון תרועה, מקרא קודש" (ככה קראו אז לראש השנה) מעביר משה בקריאת שירת "האזינו". "זאת באמת יצירת ענק, כמו שאלוהים אמר", הוא מהרהר בעיינו בפעם המי יודע כמה בטקסט. הוא נזכר ב"שירת הים" ששרו הלויים אחרי "קריעת ים סוף". "אין מה להשוות", הוא אומר בראשו. "'האזינו' היא שירה אחרת לגמרי. זה קצב אחר, שפה אחרת".

כל החג יושב משה ומתעסק בה, קורא אותה שוב ושוב, מנסה לנתח אותה. "זה מזכיר קצת 'דֶת' מֶטָאלסס'", הוא חושב. "הקדרות, המוות הזה המחכה לנו בכל מקום", הוא מעיין בטקסט. "מִחות תסכל חרב ומחדרים אימה", קורא משה בקול רם. "אידה מילים!".

למחרת החג, יום לפני המועד שנקבע להקראת "האזינו" בפומבי, מגיע אביאסף כהרגלו לאוהלו של משה ומוצא אותו עומד מול ראי הנחושת. "בוקר טוב", הוא אומר.
– "בוקר אור", עונה משה חטופות.
– "אני מפריע? אולי הגעתי מוקדם מדי?", שואל אביאסף.
– "לא, לא. להפך. הגעת בדיוק בדמן. אני מנסה ללמוד אותה בעל פה. הנה, סב", הוא אומר, ומסלק את אדרתו מעל המחצלת. "תסמע קטע ותגיד מה אתה חוסב".

אביאסף מתיישב, ומשה שב ונפנה למראה, נעמד בתנוחה דרמטית, מניף את ידו ומדקלם:

"הַאֲדינוּ הַסמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִסמַע הָאָרֶת, אִמְרֵי פִי.
יַעֲרוף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּדַל כַּטַּל אִמְרָתִי,
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶסֶא, וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.
כִּי סם יְהוָה, אֶקְרָא: הָבוּ גודֶל, לֵאלוהֵינוּ.
הַתוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כָל דְּרָכָיו מִספָּט:
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, תדִּיק וְיָסר הוּא
…".

משה מפסיק את קריאתו. "דה לא נסמע טוב בכלל", הוא אומר בייאוש. "עם המבטא סלי עוד עלולים בני ישראל להבין דברים אחרים לגמרי או לעשות מדה תחוק, חס וחלילה".
– "אז מה עושים?", שואל מזכירו.
– "לא יודע", עונה משה. "ואלוהים עוד תיווה על יהוסע ועלי: ועתה כתבו לכם את הסירה הדאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי הסירה הדאת לעד בבני ישראל".
– "אז למה שלא תטיל את זה על יהושע?".
– "חסבתי על דה. חסבתי גם על אפסרות לסכפל ולהפית אותה בין כל בתי האב, אבל אלוהים התעקס ואמר סכתוב בפירוס: וידבר מסה באדני קהל ישראל את דברי הסירה הדאת עד תומם. אמרתי לו: 'אלוהים, דחילק, אתה יודע סאני כבד פה וכבד לסון', אבל הוא לא רתה לסמוע, ממס כמו אד במעמד הסנה, כספגסתי אותו בפעם הראסונה" [פרשת שמות].

משה שב ומציץ בגיליון שבידו. "חבל מאוד סבני ישראל יסמעו את הסירה הדאת דווקא מפי, כי לדעתי דאת סירה נעלה. הכתיבה סלך היא מסהו מיוחד, והדימויים סלך מעידים על כך סהתבוננת בטבע בתורה מעמיקה. כמו הפסוק הדה, למסל: כנסר יעיר קנו, על גודליו ירחף; יפרוש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו. מאיפה לך הידע הדה על אורחות חיי הנסרים?".
– "מאבא ז"ל", עונה אביאסף ומסמיק. "הוא היה חובב צפרות, כל שבת היה לוקח אותנו לטיולי צפרות בסביבה".
– "ומה עם קטב מרירי? אתה מכיר את הלהקה?".
– "להקה?", תמה אביאסף.
– "כן, להקה. ראיתי אותם בהופעה ברעמסס באידסהו מקום קטן".
– "לא שמעתי עליהם, אבל אני התכוונתי למפלצת שאמא היתה מספרת לנו עליה, שיש לה מלא עיניים ושהיא מסוכנת במיוחד בין י"ז בתמוז לט' באב".
– "אתה מתכוון לארגוס? אבל הוא כבר מת מדמן. הרמס, סליח האלים, הרג אותו. אחרי דה אסתו של דאוס, הרה, קבעה את עיניו בדנבו סל הטווס", אומר משה ובדברו מוריד מעל ארגז העץ את מראת הנחושת ושעון החול, מניחם על הקרקע ופותח את המכסה. הוא מחטט בארגז ומוציא צרור פפירוסים מצהיבים מיושן. "הנה, הספר הדה נקרא 'המיתולוגיות הגדולות'. דהו ספר נדיר מאד ססחבתי מהספרייה המלכותית סל סבא פרעה. כדאי סתקרא אותו", הוא אומר ומושיט אותו לאביאסף.
– "מתי יש לי זמן?", עונה לו הלה.
– "אד תקרא אותו כסיהיה לך דמן. אני מעניק לך אותו במתנה. הוא מכיל את כל המיתולוגיות הידועות – המתרית, האסורית, הסומרית, האכדית והיוונית. אולי תמתא בו רעיונות לכתיבה סלך".
– "תודה רבה!", אומר אביאסף בהתרגשות. "האמת שאינני יודע אם מותר לי לקבל מתנה יקרה כזאת. לא כדאי שתיתן אותו לילדים שלך?".
– "אה, לא! האמת סניסיתי לקרוא להם מתוך הספר, אבל הם הסתעממו ואמרו סכל הסיפורים האלה על גיבורים ומפלתות מתאימים לילדים קטנים".
– "חבל", עונה אביאסף בעודו מעלעל בדפים. "אבל אם כבר אתה נותן לי אותו במתנה, אז אני מבקש שתכתוב עליו הקדשה, כדי שתהיה מזכרת אישית ממך".
– "בעונג רב!", אומר משה בעודו סוגר את מכסה הארגז, ולאחר מכן מחזיר את החפצים שעמדו עליו למקומם. הוא מתיישב ליד השולחן, נוטל עט, טובל אותו בדיו, מהרהר במשך כמה שניות ואז, מתחת לחותמת "רכוש ספמ"מ" (ספרייה מלכותית מצרית), כתב:

לידידי המשורר
אביאסף בן קורח
מי ייתן ושירתך תפרח
ולנצח לא תישכח
בהוקרה, מעריצך,
משה בן עמרם.

אביאסף קורא את ההקדשה ודמעות נקוות בעיניו. "אתה מרעיף עלי מחמאות שלא מגיעות לי", הוא אומר תוך ניגוב דמעותיו בגב ידו.

"אל תגיד את דה!", נוזף בו משה. "דה כאילו סאתה אומר סאני מלקק לך, או מנסה למתוא חן בעיניך. וחות מדה, הכל אמת לאמיתה! אתה ידידי, אתה מסורר, ואני מערית סלך", קורא משה. "ותדע לך סגם אלוהים הפך מערית סלך", הוא מוסיף. "הוא חוסב סאתה מסורר גדול. עכסיו בוא נמסיך", הוא אומר וקם ממקומו כדי לחזור לתנוחתו הקודמת. "איפה הייתי?".

אביאסף מניח את הספר על המחצלת בזהירות, ומרים שוב את דפי הטקסט. "היית בצדיק וישׁר הוא".

"יופי, אז: סִחֵת לוֹ לא, בָּנָיו מוּמָם: דּוֹר עִיקֵּס, וּפְתַלְתּול.
הַלְיְהוָה, תִּגְמְלו דאת? עַם נָבָל, וְלא חָכָם:
הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קונֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכונְנֶךָ.
דכור יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ סנוֹת דּור-וָדור;
סְאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, דקֵנֶיךָ וְיאמְרוּ לָךְ.
מה אתה אומר? נכון סלא נסמע טוב בכלל?".

"אני כבר רגיל למבטא שלך, כך שזה לא מפריע לי", עונה אביאסף, "אבל יש לי רעיון! למה שלא נעשה 'תזמורת בצורת'?".
– "'תדמורת בתורת'?".
– "כן. ככה קוראים לזה, כשמישהו עושה רק תנועות ומישהו אחר שר. אתה תעמוד על הבמה ותעשה תנועות, ומישהו אחר יקריא".
– "זה מדכיר קתת קריוקיסס?", שואל משה.
– "קריוקיסס?".
– "לא חסוב. אבל גם ה'תדמורת בתורת' סלך לא תעדור, כל העדה כבר מכירה את המבטא סלי".
– "אולי נגיד שאתה חולה?", מציע אביאסף.
– "ואד מה דה יעדור? מקסימום דה יידחה קתת", רוטן משה. "נראה לי סאין ברירה, אני אקרא ודהו", הוא מוסיף בפנים עגומות.

הלך הדור

ביום שבת שאחרי ראש השנה, בשעת בוקר מוקדמת, תוקעים הלויים בחצוצרות כדי להודיע על התכנסות, ובני ישראל מתחילים לנהור לכיכר המרכזית של המחנה, שעד מהרה מתמלאת בהמון רוחש. "אתה יודע למה קראו לנו?", שואל מאן דהו את אחד הסדרנים.
– "לא בטוח, אבל שמעתי שעומדים להקריא לנו שיר".
– "שיר? בגלל שיר מטרידים את הציבור ממנוחתו ומזעיקים אותו, ועוד ביום שבת?", תמה ראובני אחד.
– "חוצפה שאין כדוגמתה", קורא שכנו השמעוני. "אשתי מתה מפחד. בכל פעם שהיא שומעת את החצוצרות האלו היא חושבת שפרצה מלחמה".
– "ואנחנו רק הבוקר חזרנו מנסיעה", מספר אחד משבט נפתלי. "עוד לא הספקנו לפרק את הפקלאות, וכבר התכנסות".
– "לאן נסעתם?", מסתקרן דני שעומד בסמוך.
– "נסענו למדבר".
– "למדבר?", תמה איש שיחו. "למה לך לנסוע למדבר כשאתה עצמך גר במדבר?".
– "אשתי מצאה דיל זול. שלושה לילות, הכל כלול, ועוד בעשרה תשלומים. וחוץ מזה, זה יותר טוב מלעשות את החג אצל חמותי".
– "הנה משה מגיע", קורא ילד שטיפס על אחד העצים ועינו קלטה את התכונה ליד הבמה המרוחקת.
– "משה? מה? הוא עוד חי?", תמה השמעוני.
– "בטח שהוא חי", מתערב הסדרן. "למה שלא יחיה?".
– "לא, סתם, חשבתי. הוא כבר די זקן, לא?".
– "אומרים שהוא בן מאה ועשרים אבל נראה כמו בן ארבעים", מספר לוי אחד.
– "גיסתי שכנה שלו", סח יששכרי, "וגם היא אומרת עליו שלא כהתה עינו ולא נס לחו. אבל אני לא מאמין לה".
– "למה?", מתעניין אחד הזבולונים.
– "כי היא סתם רכלנית זקנה שממציאה סיפורים", טוען היששכרי. "הנה, למשל, היא סיפרה לאשתי שהיא בטוחה שמשה יצא מהארון".
– "מהארון? משה?".
– "כן. תאר לך! היא טוענת שיש למשה חבר, בחור צעיר, יפיוף כזה, ושהם כל הזמן ביחד".
– "רגע, גם אני ראיתי אותם יחד פעם. זה לא הבן של קורח?".
– "תירגעו! אני מכיר טוב את אביאסף, הבן של קורח, והוא לא כזה", טוען הראובני. "הוא בסך הכל המזכיר של משה ולא מעבר לזה".
– "איך אתה יודע?".
– "כי הוא יוצא עם הבת שלי".
– "ששש…", משתיק אותם הסדרן. "הנה משה עולה לבמה".

ממרומי הבמה מביט משה אל ים הפרצופים הנישאים אליו בציפייה דרוכה, ונופל עליו פחד במה. הוא מחפש בהמון פנים מוכרות שאיתן יוכל לתקשר במהלך הדקלום, אך לשווא. "כולם כבר מתו", הוא מהרהר בעצב. "רק יהושע, כלב ואני נותרנו מגווארדיית 'יוצאי מצרים'. אלו דור אחר לגמרי".

הוא מניף את ידו, וזמזום השיחות בקהל נודם.

"בוקר טוב וסבת סלום לכם. אני מאוד מתטער סנאלתתי להפריע את מנוחת הסבת סלכם ולהדעיק אתכם לכאן. אלוהים תיווה עלי, בהתראה קתרה, להקריא בפניכם את הסירה הדאת וגם ללמד אתכם אותה. הנה. כך הוא אמר לי, ואני מתטט: 'ועתה כתבו לכם את הסירה הדאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי הסירה הדאת לעד בבני ישראל'. לכן אני מבקס מכם להיות סבלניים, הניחו לי לקרוא אותה ברתף ואם אפסר בלי קריאות ביניים".

הוא מעיף מבט אל הטקסט המונח לפניו ומוסיף: "ייתכן סיקסה עליכם ללמוד אותה בן רגע, תוך כדי הדקלום סלי, והיה עדיף לחלק לכם עותקים סלה. אבל נפל עלינו חג וסבת ולא הספקנו להכין אותם. אבל אל דאגה, מבטיחים לי שכבר במות"ס היא תודפס, ומחר היא תופת בדואר לבתיכם". משה מכחכח בגרונו, לוגם לגימה מצפחת המים, ופונה אל ההמונים: "ברסותכם, אני אתחיל".

אבל אני אסיים. פשוט כואב לי הלב על משה, ואני לא יכול להמשיך ולתאר את מה שקרה במהלך הדקלום, את הלעג והבוז שהיו מנת חלקו, איך אנשים ממש התגלגלו מצחוק למשמע מבטאו, ואיך, למרות הכל, נאלץ משה המסכן להמשיך את קריאת השירה עד הסוף המר, ככתוב בשו אסמו: "וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תֻמם" (דברים, פרק ל"א, פסוק ל').

אני מביא לכם להלן את השירה הזאת במלואה. נסו לקרוא אותה עם המבטא של משה, ותגידו מה אתם חושבים:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי פִי.
יַעֲרוף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי,
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא, וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.
כִּי שֵׁם יְהוָה, אֶקְרָא: הָבוּ גודֶל, לֵאלוהֵינוּ.
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט:
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.
שִׁחֵת לוֹ לא, בָּנָיו מוּמָם: דּוֹר עִיקֵּשׁ, וּפְתַלְתּול.
הַלְיְהוָה, תִּגְמְלו זאת? עַם נָבָל, וְלא חָכָם:
הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קונֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכונְנֶךָ.
זְכור יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּור וָדור;
שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיאמְרוּ לָךְ.
בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם;
יַצֵּב גְּבֻולות עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ: יַעֲקב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.
יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתוהוּ יְלֵל יְשִׁמון;
יְסובְבֶנְהוּ, יכוננהו, יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.
כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף;
יִפְרושׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ.
יְהוָה, בָּדָד יַנְחֶנּוּ; וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר.
יַרְכִּיבֵהוּ עַל במותי אָרֶץ, וַיאכַל תְּנוּבות שָׂדָי;
וַיֵּנִיקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.
חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צאן, עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים,
בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים, עִם חֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה;
וְדַם עֵנָב, תִּשְׁתֶּה חָמֶר. וַיִּשְׁמַן יְשֻׁורוּן וַיִּבְעָט,
שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; וַיִּטּושׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ,
וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ. יַקְנִאֻהוּ, בְּזָרִים;
בְּתוֹעֵבות, יַכְעִיסוהוּ. יִזְבְּחוּ, לַשֵּׁדִים לא אֱלוהַּ
אֱלוהִים, לא יְדָעוּם; חֲדָשִׁים מִקָּרוב בָּאוּ,
לא שְׂעָרוּם אֲבותֵיכֶם. צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי;
וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחולְלֶךָ. וַיַּרְא יְהוָה, וַיִּנְאָץ,
מִכַּעַס בָּנָיו, וּבְנותָיו. וַיאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם
אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם: כִּי דוֹר תַּהְפֻּכות הֵמָּה,
בָּנִים לא אֵמון בָּם. הֵם קִנְאוּנִי בְלא אֵל,
כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם; וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלא עָם,
בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם. כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי,
וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית; וַתּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ,
וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים. אַסְפֶּה עָלֵימוֹ, רָעוֹת;
חִצַּי, אֲכַלֶּה בָּם. מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף,
וְקֶטֶב מְרִירִי; וְשֶׁן בְּהֵמות, אֲשַׁלַּח בָּם,
עִם חֲמַת, זוחֲלֵי עָפָר. מִחוּץ, תְּשַׁכֶּל-חֶרֶב,
וּמֵחֲדָרִים, אֵימָה; גַּם בָּחוּר, גַּם בְּתוּלָה,
יוֹנֵק, עִם אִישׁ שֵׂיבָה. אָמַרְתִּי, אַפְאֵיהֶם;
אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ,זִכְרָם. לוּלֵי, כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר
פֶּן יְנַכְּרוּ, צָרֵימוֹ: פֶּן יאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה,
לא יְהוָה פָּעַל כָּל זאת. כִּי גוֹי אובַד עֵצוֹת, הֵמָּה;
וְאֵין בָּהֶם, תְּבוּנָה. לוּ חָכְמוּ, יַשְׂכִּילוּ זאת;
יָבִינוּ, לְאַחֲרִיתָם. אֵיכָה יִרְדּוף אֶחָד, אֶלֶף,
וּשְׁנַיִם, יָנִיסוּ רְבָבָה: אִם לא כִּי צוּרָם מְכָרָם,
וַיהוָה הִסְגִּירָם. כִּי לא כְצוּרֵנוּ, צוּרָם;
וְאויְבֵינוּ, פְּלִילִים. כִּי מִגֶּפֶן סְדום גַּפְנָם,
וּמִשַּׁדְמות עֲמורָה: עֲנָבֵמוֹ, עִנְּבֵי רוֹשׁ
אַשְׁכְּלות מְרורות, לָמוֹ. חֲמַת תַּנִּינִים, יֵינָם;
וְראשׁ פְּתָנִים, אַכְזָר. הֲלוא הוּא, כָּמֻס עִמָּדִי;
חָתוּם, בְּאוֹצְרותָי. לִי נָקָם וְשִׁלֵּם,
לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם: כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם,
וְחָשׁ עֲתִידות לָמוֹ. כִּי יָדִין יְהוָה עַמּוֹ,
וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם: כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזְלַת יָד,
וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב. וְאָמַר, אֵי אֱלוהֵימוֹ?
צוּר, חָסָיוּ בוֹ. אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יאכֵלוּ,
יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם; יָקוּמוּ, וְיַעְזְרֻכֶם
יְהִי עֲלֵיכֶם, סִתְרָה. רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא,
וְאֵין אֱלוהִים, עִמָּדִי: אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה,
מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי, מַצִּיל.
כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם, יָדִי; וְאָמַרְתִּי, חַי אָנוכִי לְעולָם.
אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי, וְתאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי;
אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי, וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.
אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם, וְחַרְבִּי תּאכַל בָּשָׂר;
מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה, מֵראשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב.
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם;
וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

=

עוד:

פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

=

מודעות פרסומת