פרשת השבוע [45]: וזאת הברכה

Posted on 2 באוקטובר 2010 של

0


שמחת תורה, כ"ב תשרי תשע"א, ספר דברים, פרשת "וזאת הברכה".

בניגוד לכל שאר פרשות השבוע, שאותן קוראים בשבתות, את פרשת "וזאת הברכה" קוראים בחג שמחת תורה, שנקבע לציון סיום מחזור קריאת התורה על פי מנהג הקריאה הבבלי, שבו מסיימים את התורה כולה בכל שנה. העולה האחרון לקריאת הפרשה נקרא "חתן תורה", ומיד אחריו קוראים לעולה נוסף המתחיל לקרוא את פרשת בראשית, והוא נקרא "חתן בראשית".

*  *  *

שאל השמו"ק (הרב שמואל קדוש) את תלמידיו: "על שום מה לא נכנס איתם משה לארץ הבחירה?". ענו לו: "על שום 'מי מריבה'". אמר להם: "מי מריבה, שמי מריבה! הוא פשוט התחמק מאחריות!" (מאוצר אגדות השמו"ק הקדוש).

*  *  *

אחרי הפיאסקו של שירת "האזינו" הסתגר משה באוהלו במשך כמה ימים וסירב לצאת חרף הפצרותיו החוזרות ונשנות של מזכירו, אביאסף בן קורח. בבוקר שבו מתרחש סיפורנו עשה אביאסף את דרכו לעבודתו אצל משה כאשר פגש את יהושע בן נון. לאחר שהחליפו ברכות, מתעניין יהושע בשלומו של הבוס.
– "שלומו לא טוב", עונה אביאסף בפנים עגומות. "מאז תקרית 'האזינו' הוא שקוע בדיכאון ומסרב לצאת מהאוהל".
– "זה לא מתאים לו", אומר יהושע. "תדע לך שהיו לו כבר תקריות יותר חמורות מאלו, וזה לא מנע ממנו להראות את פניו בציבור".
– "כן, אני יודע. קראתי על כמה מהן, וגם הזכרתי לו את התקריות הללו, אבל זה לא עזר".
– "אולי אבוא איתך וננסה שנינו?", שואל יהושע.
– "נראה לי שזה רעיון טוב", מסכים אביאסף.

כשמגיעים השניים לאוהל הם מוצאים את משה יושב על המחצלת בראש מורכן. הוא לא נושא את עיניו כשהם נכנסים, ומשיב לברכותיהם במנוד ראש קצר. יהושע רומז לאביאסף לשבת לצד משה, והוא עצמו לוקח דלי ריק, הופך אותו ומתיישב מולם. "מה העניינים רבנו? מזמן לא ראינו אותך", הוא פונה אל משה בנימה מבודחת.

משה לא עונה, רק מנפנף בידו בתנועת ייאוש. "מה קרה כבר?", ממשיך יהושע בשלו. "אז כמה אנשים בורים ועמי ארצות וצרי אופק עשו מה שעשו. זה לא סוף העולם. זה לא יותר גרוע מ'מי מריבה' או 'עגל הזהב'".

"זה בדיוק מה שאני אומר לו כל זמן", קורא אביאסף. "זאת כניעה להמונים, פשוטו כמשמעו! במקום להראות להם שהביקורת שלהם לא השפיעה על אמירת האמת הפנימית שלך…".

"על אידה אמת פנימית אתה מדבר?", קוטע אותו משה בכעס. "למה אני כתבתי את הסירה המדוינת הדאת? אפילו לא מילה אחת! אמת פנימית אלק! התחקת אותי. וחות מדה, לא על הסיר הם תחקו, אלא עלי! על המבטא סלי!", אומר משה, ומכניס את ידו אל מתחת לגלימתו ומגרד את חזהו. כבר כמה ימים שהוא לא התרחץ, וזה מציק לו ומוסיף על כעסו.

יהושע חד העין קולט את תנועת ידו של משה, ורעיון מנצנץ במוחו. "עזוב אותו, אביאסף. כשהוא במצב רוח כזה, אי אפשר לדבר איתו", אומר יהושע בעודו קם ומתמתח. "טוב. אז היה נעים מאוד לשבת אתכם, אבל אני חייב להתחפף".
– "לאן אתה הולך?", שואל משה.
– "יש לי טונה פגישות אחרי הצהריים".
– "אבל עכסיו בקוסי תסע בבוקר".
– "נכון", עונה יהושע, "אבל חשבתי לנצל את הזמן הפנוי ולקפוץ לבריכה שגילית בגיא ולהתרענן קצת". הוא מיישר את גלימתו. "מה איתך אביאסף? רוצה להצטרף?", הוא שואל וקורץ לו.
– "כן, למה לא בעצם?", משיב אביאסף וקם ממקומו.
– "ומה איתי? אותי אתה לא סואל?", קורא משה בתרעומת.
– "לא", עונה יהושע באדישות. "אתה הרי לא רוצה לצאת מהאוהל, אז למה לשאול אותך?".
– "בסביל הנימוס!".
– "בשביל הנימוס? אתה מדבר איתי על נימוסים? כשנכנסנו בקושי אמרת לנו שלום, אפילו כוס מים לא הצעת לנו!".
– "למה מיסהו ביקס מכם לבוא?!", מרעים משה בקולו וקופץ ממקומו. "היה לי נוח לבדי, לא רתיתי לראות אף אחד!".
– "היי! מה קרה לכם שניכם?", קורא אביאסף ומתייצב ביניהם. "אתם באמת צריכים להצטנן! יאללה, בואו נלך לבריכה וחלאס!".

משה ויהושע ממשיכים להתבונן זה בזה כזוג תרנגולים, אך משה נשבר ראשון ומתחיל לחייך. אז פורצים השניים בצחוק מתגלגל, וטופחים אחד לשני על הכתפיים. אביאסף נאנח אנחת רווחה. "חשבתי שעוד מעט תלכו מכות".

"אנחנו? מכות? מה קרה לך? שאני ארים יד על מורי ורבי?", קורא יהושע. "וסאני ארבית לידידי ותלמידי?", החרה והחזיק אחריו משה בחיוך. רוחו הטובה שבה אליו והוא התמלא מרץ. הוא ניגש לאצטבה, נוטל ממנה מגבת, גלימה ואבנט נקיים. "נו! חבל על הדמן!", הוא קורא לעברם. "אתם סניכם רותו הביתה ותתארגנו. ניפגס בכניסה למתחם דבולון".

יהושע יוצא. אביאסף, שהתעכב לאסוף את רשימותיו, מביט במשה הצורר את חפציו במגבת. "חבל על השקית, אה?", הוא אומר.
– "שקית?", תמה משה.
– "השקית עם הציור של העץ, זאת שאיבדת כשהיינו בבריכה" (פרשת ניצבים-וילך).
– "אה! השקית סל 'אוגנדה'? כן, באמת חבל עליה", עונה משה. הוא לא מוצא לנכון לספר לאביאסף שהשיג שקית חדשה, ולא חש בנוח על שהוא מסתיר זאת ממנו. "נו! תדדרד כבר!", הוא אומר ומנפנף בידו. אביאסף פוער פיו כדי לומר עוד משהו, אך נמלך בדעתו ויוצא מהאוהל.

ביקור בשוק וכדורי חימצה מטוגנים

השלושה נפגשים שוב בכניסה למתחם זבולון. יהושע מודיע כי ביטל את כל הפגישות שנועדו לו לאחרי הצהריים. "יופי, אד יס לנו דמן! בואו נעשה פיקניקסס", אומר משה. "פיקניקסס?", תמה יהושע. "ככה קוראים המתרים לארוחה בחיק הטבע", מסביר משה, ומציע שילכו לשוק כדי לקנות כמה מצרכים.

גם משה, שגדל בחצר המלוכה, מצליח להתבלבל משפע הגבינות, הנקניקים, החמוצים, הממתקים והמשקאות שגדשו את הדוכנים. יהושע מספר לו שמספר יזמים זריזים החלו לייבא ממואב, בני עמון, אדום ואפילו ממצרים הרחוקה, מעדנים ומזונות מכל המינים שאפשר לעלות על הדעת – וכך יכלו בני ישראל, שכבר מזמן לא הסתובבו במדבריות שכוחי אל, להעשיר את תפריטם החדגוני. רק דלת העם המשיכה להתקיים על מן ושליו.

משה "נגנב". הוא נעצר ליד כל דוכן, כאן מרחרח גבינות, שם טועם יינות או דגים מיובשים, או נכנס לשיחה עם בעל הדוכן על אופן הכנתו של ממתק מסוים. הוא רוכש מכל הבא ליד ודוחף לסל שנושא עמו אביאסף, שלא חדל לשאול: "זה כשר? זה כשר?". בשלב כלשהו הוא מגלה דוכן שמוכר כדורי עיסת חמצה (חומוס בלע"ז) מטוגנים המוגשים בתוך לחם עגול ושטוח עם רוטב שומשומין. "פלאפלסס!", הוא קורא בהתלהבות. "לא אכלתי פלאפלסס מאד אני לא דוכר מתי", הוא אומר, ומתעקש שיאכלו שם.
– "אולי נעשה טייק אוויי?", מציע אביאסף.
– "לא!", פוסק משה. "פלאפלסס אוכלים ליד הדוכן. ככה אתה יכול להוסיף טחינסס אחרי כל ביס". השלושה נעמדים ליד הדוכן, ומשה מזמין שלוש מנות.
– "נו, איך דה?", שואל אותם משה תוך כדי אכילה.
– "די בסדר", עונה יהושע, "אבל הייתי מסתפק בכדורים בלי הלחם והטחסס".
– "טחינסס", מתקן אותו משה.
– "סלח לי דוד משה, אבל אני ממש לא מתלהב", מעיר אביאסף. "הכדורים האלה ספוגים כל כך הרבה שמן שזה ממש רעל. חוץ מזה, זה ממש לא טעים. אני לא חושב שהפלאפלסס הזה יתפוס", הוא אומר, ומתבונן על מה שנשאר ממנתו בפנים עגומות. "רוצה לגמור את זה?", הוא שואל ומושיט אותה למשה.
– "לא! לא! אני כבר התמלאתי. אם אתה לא אוהב את דה, את תדרוק", אומר משה. "האמת סגם לי הטעם קתת מודר. אני רגיל לפלאפלסס המתרי. סם עושים אותו מפול ולא מחמתה".

לאחר שהם מסיימים לאכול, פונים השלושה סוף-סוף לדרכם. אלא שממש ביציאה צדה עינו של משה דוכן ממתקים ומיני מאפה. כאשר הם עוברים לידו, הם מבחינים בבעל הבית מוציא מגש ומניח אותו על הדוכן. "כנאפסס!", צוהל משה. "הממתק האהוב עלי!". הוא רוצה לגשת לדוכן, אך בשלב זה כבר פוקעת סבלנותם של יהושע ואביאסף, והם נאלצים לגרור אותו החוצה בכוח.

עמוסים לעייפה בכל טוב מגיעים השלושה לבריכה. משה, שלא חדל להתגרד כל הדרך, מניח לחבריו לדאוג למצרכים. הוא מתפשט בחופזה, קורע את בגדיו מעליו וזורק אותם לכל עבר, מדלג על הסלעים וקופץ למים הצוננים.

תנוחת המוות הנפוצה ביותר

לפנות ערב חוזרים גיבורינו עייפים ורחוצים למחנה, וכל אחד פונה לאוהלו. משה הולך ושורק לו מנגינה עליזה, כאשר לפתע הוא שומע במוחו קול כעכוע גרון.

"הום…הם…", לוחש אלוהים. "מה שלומך? סוף-סוף יצאת?".
– "יצאתי להתרחץ, ולקנות כמה מצרכים", חושב משה. "אתה יודע, להסתדר קצת".
– "כן, אני יודע. ולמרות שהיו לי כמה דברים חשובים, לא רציתי להפריע לך, כי ראיתי שאתה קצת בדיכי אחרי פרשת 'האזינו'".
– "מדל סרק קתת", ממלמל משה, שדבריו של אלוהים מחזירים אותו באחת למצב רוחו הקודר.
– "היי, תפסיק כבר! באמת!", נוזף בו אלוהים. "במקום להתעודד שזאת הפרשה האחרונה ועוד מעט אתה 'נעלם' הביתה לאשתך ולילדיך, אתה מתבכיין".
– "מה אחרונה? זאת הפרשה האחרונה?", חושב משה. "אתה לא עובד עלי?".
– "בחיי אלוהים, שאני אמות", נשבע אלוהים חגיגית. "זאת פרשת 'וזאת הברכה' שחותמת את ספר 'דברים' ואת התורה כולה".
– "סוף-סוף!", חושב משה ופולט אנחת רווחה. "אגב, למה קוראים לה 'וזאת הברכה'? את מי מברכים?".
– "אתה את בני ישראל", עונה אלוהים.
– "אני? את בני ישראל? אחרי מה סעשו לי ב'האדינו'? בסום פנים ואופן", קורא משה בקול.
– "ששש… ששש…", לוחש לו אלוהים במוחו. "עוד יחשבו שאתה מדבר לעצמך".
– "אני לא מברך את בני ישראל!", חושב משה. "מצדי תברך אותם אתה".
– "שמע, אני לא מתכוון להתווכח איתך", לוחש לו אלוהים, "מאחר וזה כתוב בשו אסמו, אז זה סימן שאתה בין כה וכה תברך אותם".
– "אבל אני לא מוכן לעשות מעצמי צחוק פעם נוספת", חושב משה בתשובה, ומושך בכתפיו בעקשנות.
– "לא כתוב בשום מקום שאתה צריך להקריא את הברכות", לוחש אלוהים. "מצדי אתה יכול לכתוב אותן ולחלק בין השבטים, ושיקראו אותן בעצמם. מה אתה אומר?".
– "אני אומר שלא מגיע להם שיברכו אותם. אני לא מבין מה מצאת בעם הזה שעשית אותו 'עם סגולה'. תאמין לי שהכרתי הרבה עמים, ולא נתקלתי בעם קשה עורף וברברי כמו זה".
– "גם אני חושב כמוך", עונה אלוהים. "אם זה לא היה כתוב בשו אסמו, לא הייתי בוחר בו. האמת שאני לא מבין למה אלוהים צריך לבחור לו עם, אבל זה כבר סיפור אחר".
– "טוב, שכנעת אותי. אז אני מחלק להם את הברכות בלי להקריא אותן, ואחר כך מה?".
– "אחר כך אתה 'מת'", לוחש אלוהים בקול מבודח. "רוצה לשמוע מה כתבו על ה'מוות' שלך?".
– "הייתי רוצה", חושב משה, שבינתיים מגיע לאוהלו ונכנס פנימה. הוא זורק את חפציו לפינת החדר ומתיישב על המחצלת. "אני יכול להשתרע בזמן שאתה מקריא את זה?".
– "בטח שכן! אומרים שזאת תנוחת המוות הנפוצה ביותר", צוחק אלוהים.

משה נשכב על גבו, מניח את ידיו על בטנו ועוצם את עיניו. "קדימה! אני כבר מת לשמוע". נשמע רשרוש של מגילה נגללת, אלוהים מכחכח בגרונו כדי לצחצחו, ופותח בקול דרמטי: "וַיַּעַל משֶׁה מֵעַרְבות מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ ראשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵיחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן. וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵיחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צועַר. וַיאמֶר יְהוָה אֵלָיו: זאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב לֵאמור לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה, הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לא תַעֲבור. וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהוָה. וַיִּקְבור אותוֹ בַגַּיְא [ליד הבריכה] בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וּמשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמותוֹ לא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלא נָס לחו. וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת משֶׁה בְּעַרְבות מוֹאָב שְׁלושִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל משֶׁה. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ משֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת משֶׁה. וְלא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל הָאותוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. יפה. לא?", שואל אלוהים, ונענה בקול נחרתו השלווה של נביאו. "אנשים!", הוא מחייך לעצמו. כוח רצונו פורש שמיכה על משה, והוא מתפוגג ללא רחש.

משה חולם שהוא במצרים, עומד על שפת היאור בדיוק במקום שבו מצאה אותו אמא בתיה. בפעם המי יודע כמה, הוא קורא את הכתובת החקוקה על עמוד האבן שהוצב שם בהוראת סבו פרעה, שסיפרה את דבר הצלתו המופלאה, על איך שהאל המצרי רע שלח רוח שהסיטה את התיבה הישר אל זרועות הנסיכה בתיסס.

לפתע נשמעות צעקות מאחוריו, והוא מסתובב. בנהר צפה תיבת גומא רעועה ששטה במורד הזרם, ובתוכה אשתו וילדיו בוכים וקוראים לו לעזרה. "אבא!", צועק אליעזר הקטן, "אבא!".

"משה! משה! אנחנו נסחפים למפלים!", מייללת ציפורה. "אני לא יכול לעשות כלום!", קורא לעברם משה בייאוש. "אני צריך קודם למות, אתם מבינים? אם לא אמות, לעולם לא אראה אתכם". התיבה נסחפת בזרם הגובר, ומשה רץ לאורך הגדה כשהוא קורא במלוא גרונו: "אני אמות בקרוב. אתם שומעים? אל תדאגו, אני אמות…".

משה אורז פקלאות

בבוקר מתעורר משה במצב רוח מרומם. "זהו זה, הגיע הזמן לסגור את הבאסטה", הוא מהרהר. על השולחן הנמוך שלידו הוא קולט מגילה גלולה, ועליה מודבקת פיתקית:

משה בוקר טוב!
רצ"ב הברכות לבני ישראל.
מאחל לך מוות קרוב.

ידידך, אלוהים.

הוא מחייך, ותוחב את הפתקית לתוך פנקסו האישי. "זאת תהיה מזכרת יפה ממך", הוא מהרהר. כאשר מגיע אביאסף לעבודה כהרגלו, הוא מוצא את משה עסוק באריזת חפציו. "מה יום מיומיים?", הוא שואל. "אני נוסע לבקר את המספחה", עונה משה. "אבל בוא, סב, יס לנו קתת עבודה", הוא מוסיף, ומושיט לאביאסף את המגילה האחרונה שקיבל מאלוהים. "יס כאן ברכות סאני תריך לברך את בני ישראל", הוא אומר.

אביאסף פותח את המגילה ומעיין בה, ומשה ממשיך בהסבריו: "מה סאני מבקס ממך דה להעתיק את הברכות לפיסות קלף. כל סבט בנפרד".
– "למה כל זה?".
– "מה חסבת? סאני אקריא את הברכות? רק דה חסר לי", נוזף בו משה. "אני אחלק להם אותן ודהו דה – וסיגידו תודה סהם מקבלים ברכות ולא מסהו אחר", הוא מוסיף ברטינה.
– "סליחה! לא התכוונתי להרגיז אותך", קורא אביאסף.
– "אני יודע", מרגיע אותו משה, "אבל בבקסה בוא נדדרד קתת עם דה כי אני קתר בדמן. אני חייב לסיים את המטלה הדאת לפני סאני נוסע".

אביאסף שב לעיין במגילה: "יש כאן כמה ברכות קצרות, בקושי שורה או שתיים, כמו: 'יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר', ויש משותפות, כמו: 'ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך. עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כּי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול'. דרך אגב, מה זה וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל?".
– "לא יודע ולא מעניין אותי. למרות סהברכות לכאורה סלי, לא אני כתבתי אותן", עונה משה. "אבל מה רתית להגיד מקודם?".
– "לא יודע", עונה אביאסף בטון מהורהר. "לא נראה לי מכובד לקרוא לראש שבט ולתת לו פיסת קלף ביד. חשבתי אולי לשים כל ברכה בתוך חתיכת קנה סוף חלולה שעליה יהיה רשום שם השבט או השבטים. מה אתה אומר?".
– "אם אתה רותה להתעסק בדה, תפדאל", עונה משה. "מתדי הייתי דוחף להם את הברכה אתה יודע לאן. ראסי סבטים אלק. אתה דוכר איך כמה מהם תחקו בפה מלא כסקראתי את 'האדינו'? וראס סבט סמעון? סיפרו לי סהוא עושה חיקויים סלי ומסכיב את הקהל על הרתפה. לאחד כדה מגיעה ברכה?". הוא נעמד מול הראי, מיישר את גלימתו ומהדק את אבנטו. "אני תריך לרות, יס לי עוד כמה סידורים סקסורים לנסיעה, אני תריך לקנות דוּדים".
– "דוּדים?", תמה אביאסף.
– "לא דוּדים! דוּדים עם סני די"נים. דה סוג המטבע סנהוג באדור תידון".
– "אה! זוזים!", אומר אביאסף. "אני מכיר חלפן ישר ומהימן, שמו שער בן יציג, משבט ראובן. תגיד לו ששלחתי אותך, הוא יעשה לך מחיר".
– "מה לך ולחלפנים?", מתפלא משה.
– "לחלפנים לא. הוא אבא של חברה שלי".
– "לא סיפרת לי סיס לך חברה".
– "גם אתה לא מספר לי הכל".
– "דה נכון. יס דברים סאני לא יכול לספר", מודה משה. "ואם יורסה לסאול, מה סמה?".
– "עמלה בת שער".
– "הקסר הדה רתיני?".
– "כן", עונה אביאסף, ומסמיק עד שורשי שיערותיו. "אנחנו מתכוננים להינשא אחרי שנעבור את הירדן. עמלה היא שהתעקשה על זה. היא רוצה להתחתן בארץ המובטחת".
– "סבא פרעה היה אומר: 'כל בחורה עם עקרונות הופכת לעקרת בית עם תקנות'", אומר משה.
– "ומה זה אומר?", שואל אביאסף.
– "דה אומר סאתה תותיא את הדבל", אומר משה, מחייך במלוא פיו. "לא! סתם! אני תוחק. אני באמת מאחל לכם אוסר עד אין קת מעומק לבי". הוא מושיט את ידו, ואביאסף לוחץ אותה בהתרגשות.
– "יאללה, להתראות בינתיים, אני ארות לסידורים סלי", אומר משה ופונה לצאת. "תעשה לי טובה ותדדרד עם העניין סל הברכות, בסדר?".

אחרי לכתו של משה יושב אביאסף וקורא את המגילה עד סופה. הברכות ציוריות מאוד, עם דימויים מעולם החי, כמו אצל יוסף: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח, או למשל: דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן. לאחר שהוא מעתיק את כל הברכות על פיסות קלף וסופר אותן, מגלה אביאסף שהברכה לשמעון חסרה. הוא שב וקורא את המגילה, ואכן שמו של שמעון נעדר מהברכות. "מעניין אם זה קשור למה שאמר דוד משה קודם, שלא מגיעה לשמעון ברכה", הוא מהרהר לעצמו.

הוא הולך הביתה כדי להביא את קנה הסוף, ובדרך מנצנץ במוחו רעיון. כשמשה חוזר, הוא מוצא את אביאסף עוסק בתחיבת הברכות לתוך הנרתיקים שהכין מקנה הסוף. הוא אף הגדיל לעשות וחתם את שתי הקצוות בשעווה אדומה. כל נרתיק נשא את שם השבט בכתב מקושט. "יפה מאוד! באמת יפה!", מתפעל משה. "חבל סתריך לתת דבר יפה כדה לדבלים האלה. אגב, יס לך ד"ס מעמלה. פגסתי אותה אתל אבא סלה. מסתבר סהיא מחדיקה את העסק ועל פיה ייסק דבר. אביה רק יוסב סם ומפטפט עם הלקוחות". הוא הבחין בסומק שעלה בלחייו של אביאסף. "אחלה בחורה. באמת!", הוא קורא, וטופח לו על כתפו. "ואתה, בתור מסורר מעופף, תריך מיסהי סתחדיק אותך תמוד לקרקע".
– "מתי צריך לחלק את הברכות לשבטים?", משנה אביאסף את הנושא.
– "מחר בבוקר. עשיתי כבר את כל הסידורים עם יהוסע. מחר בסעה תסע בבוקר יתכנסו כל ראסי הסבטים באוהל המפקדה, ואני אחלק להם את הברכות. אני מבקס סתעדור לי בדה. אתה תקריא את הסמות. בסדר?".
– "בעונג רב", אומר אביאסף.

משה מתחפף

טקס חלוקת הברכות היה משעמם. לא נישאו בו נאומים ולא הורמו בו כוסיות "לחיים". למשה זה הזכיר טקס חלוקת תעודת "עבד מצטיין" שהיה עורך סבא פרעה כל שנה בארמונו. אחד, אחד ניגשו ראשי השבטים אל משה, שהעניק להם את הברכה מבלי להביט בפניהם. הם נתבקשו על ידי אביאסף שלא לפתוח אותן עד שיכנסו את השבט ויקריאו את הברכה בציבור.

לאחר שמסתיים הטקס וראשי השבטים הולכים לדרכם, יוצאים משה, יהושע ואביאסף מהאוהל. עגלה רתומה לפרד ממתינה בחוץ, ומשה לוחץ את ידיהם של מלוויו. "אני אחדור בעוד חודסיים-סלוסה, ועד אד תסדרו בלעדי. אתם כבר ילדים גדולים". קולו רעד בדברו.

יהושע, שהיה בסוד העניינים, יודע שזו פרידתם הסופית ומתאמץ לא לבכות. אביאסף, שלא היה שותף לסוד, מתנהג כרגיל ומתחקר את משה בענייני עבודה. "הו, אתה תמסיך לעבוד כרגיל. אם תסיים לערוך את כל הספרים לפני סאחדור, תביא אותם ליהוסע. הוא כבר יידע מה לעשות הלאה".

משה עולה על העגלה ומתיישב ליד הרכב. הוא שולח את ידו ופורע בחיבה את שערותיו של אביאסף. "היו סלום", הוא מפליט בקול עמום, נותן אות לרכב, והעגלה נעקרת ממקומה. השניים מוסיפים ללוות אותה במבטם עד שהיא נעלמת באופק.

במתחם שבט שמעון נאספו אנשים, נשים וטף לשמוע את הברכה שבירך אותם משה. ראש השבט, אליהו בן יצפן, עומד על אבן גדולה ולעיני ההמון שובר את החותמים ומושך את פיסת הקלף החוצה. "דוהי ברכתו סל מסה איס האלוהים לסבטנו המפואר", הוא מכריז בעודו מנופף בפיסת הקלף. "אני מבקס להתנהג בהתאם למעמד ולהיות רתיניים", הוא מוסיף לקול מצהלות הקהל. הוא נושא את ידו, והקהל משתתק.

בן יצפן מרים את הקלף לגובה עיניו וקורא: "תוחק מי סתוחק אחרון".

"נו! בלי צחוק!", קורא מישהו מהשורות הראשונות. "תקרא לנו את הברכה!".
– "מה… מ… מה?", מגמגם ראש השבט, עדיין המום.
– "את הברכה!", קוראת אשה אחת. "תקרא את הברכה".
– "תוחק מי סתוחק אחרון. זאת הברכה", משיב בן יצפן.
– "זה הכל בגללך!", צועק אחד. "זה בגלל שעשית ממנו צחוק!".
– "אז מה? אז עשיתי קצת סאטירה. זה עדיין לגיטימי".
– "סאטירה? אתה חיקית את המבטא שלו ועשית ממנו צחוק", קורא מישהו אחר.
– "ואתם כולכם צחקתם. אף אחד מכם לא הסתייג מזה".
– "חבר'ה, חבר'ה", קורא הסר"ש (סגן ראש השבט). "אני מבקש מכם להפסיק עם ההאשמות ההדדיות. אני מציע שנשלח משלחת למשה, נבקש ממנו סליחה ושיחליף לנו את הברכה. מה אתם אומרים?".

"מסכים", עונה אחד. "מסכים", משיב אחר. "אני מסכים בתנאי שבן יצפן לא יצטרף למשלחת!", מכריז שלישי.

למחרת מגיעה המשלחת השמעונית לאוהלו של משה. הסש"ר טופח על היריעה, אך לא נענה. הוא מנסה עוד פעם ועוד פעם. לשמע הרעש יוצאת שכנתו של משה מאוהלה. "את מי אתם מחפשים?", היא שואלת אותם.
– "את משה רבנו", עונה הסש"ר.
– "הא! משה! הוא נסע לבקר את משפחתו. הוא לא יחזור בזמן הקרוב", היא אומרת, ונכנסת בחזרה לביתה.
– "אז מה עושים עכשיו?", שאל אחד מחברי המשלחת.
– "לא יודע. אולי נברר אצל יהושע בן נון", עונה הסש"ר. בעודם עושים את דרכם לאוהל המטה של יהושע, נשמעות לפתע תרועות חצוצרה המכריזות על אסיפת חירום של כל בני ישראל.

לא בטיח

יהושע עומד על הבמה ומביט אל אלפי הפרצופים הנישאים אליו. הוא ממתין עד שהסדרן הראשי מאותת לו שכל העם מכונס, ואז נושא את ידיו. זמזום הקהל נדם. "גבירותי ורבותי, בתור מנהיגכם הנבחר, מוטלת עלי החובה הלא נעימה להביא לידיעתכם את ההודעה הבאה", הוא פותח, ומוציא מאבנטו פיסת קלף ומקריא: "בצער ובתדהמה הננו מכריזים על מותו של מנהיגנו הנערץ והאהוב משה בן עמרם".

לרגע מוכה הקהל בשיתוק, ואז החלו להישמע יללות קינה מקרב הנשים. הגברים מנידים בראשם כלא מאמינים. "משה מת?", קורא איש נפתלי, "אני לא מאמין!".

"זאת קונספירציה!", צועק זבולוני אחד. "אל תאמינו להם!".

יהושע ממתין עד אשר הידיעה מחלחלת להכרתם של בני ישראל, וממשיך: "משה בן עמרם נרצח על ידי שודדים כשהיה בדרכו לבקר את משפחתו. גופתו התגלתה אתמול בערב על ידי סיור של כוחותינו בגיא, מול בית פעור, ונקברה במקום הימצאה. בהתאם לצוואתו של רבנו, הקבר לא סומן. אני מכריז בזה על שלושים ימי אבל לזכר מנהיגנו, איש האלוהים, משה בן עמרם. תודה על הקשבתכם".

יהושע יורד מהבמה וניגש לאביאסף, שעומד המום כולו, עיניו זולגות דמעות. הוא אוחז בידו, ומוביל אותו לאוהל, ובהגיעם סוגר את היריעה מאחוריהם. "עכשיו אני יכול לגלות לך שהכל בלוף. משה לא נהרג ולא בטיח", הוא אומר. "מה זאת אומרת לא מת?", קורא אביאסף מתוך בכיו. "הנה, קח, תקרא את זה", עונה יהושע ומושיט לו איגרת חתומה בשעווה.

אביאסף מקנח את דמעותיו בשרוולו, לוקח את האיגרת וקורע את חותמה. "אביאסף ידידי שלום", נאמר בה. "אני מצטער שהיינו צריכים, יהושע ואני, לנקוט בצעדים דרמטיים כל כך ולרקוח מזימות על מנת לביים את מותי, אבל לא מצאנו דרך אחרת. רציתי לספר לך את האמת לפני שנסעתי, אבל חששנו שהסוד ידלוף, וגם חשבנו שאם תבכה בדמעות שליש אמיתיות כשתשמע על 'מותי' זה יוסיף לאמינות. בטח כבר הבנת שבניגוד למה שהבטחתי, אני לא אחזור. זהו זה. אני את שלי עשיתי, ועכשיו תורו של יהושע.

"היה לי מאוד נעים לעבוד במחיצתך, ואני בטוח שהספרים שאתה עוסק בעריכתם יזכו יום אחד להכרה בינלאומית. השארתי לך אצל יהושע כמה חפצים. ראי הנחושת ושעון החול הם מתנת הנישואין שלי לך ולעמלה, ואני שב מאחל לכם הרבה נחת בארץ המובטחת. הספר 'שנהת המצרי' הוא הספר האהוב עלי, והוא המזכרת היחידה שיש לי מאמא בתיה, שנתנה לי אותו כמתנה ליום הולדתי ה-13 עם הקדשה של המחבר (!!). אני מקווה שתיהנה ממנו.

ביקשתי מיהושע, ואני מבקש גם ממך: אנא! אל תנסו ליצור אתי קשר. תזכרו אותי כמו שהייתי, ואני אתכם, כמו שהייתם.

"מעריצך, משה".

אפילוג

משה הגיע בשלום לשתי אצבעות מצידון, ומצא את משפחתו שלמה ובריאה. לאחר שהתאקלם במקום רכש עדר כבשים ושב לעסוק במקצועו האהוב, רעיית צאן, ושם את ארבעים שנות חייו האחרונות מאחוריו. אלוהים עוד ניסה לתקשר אתו פעם-פעמיים, אולם משה סירב לענות, והאל נאלץ לכבד את רצונו וחדל מנסיונותיו.

שנתיים מאוחר יותר, כאשר מסעות הכיבוש של בני ישראל הגיעו לאזור נחלת זבולון (עכו-חיפה), שלח יהושע מרגלים לאזור צידון במטרה לאתר את משה ולברר מה שלומו. הם שבו לאחר שבועיים ודיווחו שחקירתם הזהירה העלתה כי לאחר מותו של יתרו עקרו משפחות בן עמרם ויתרו משתי אצבעות מצידון למקום לא ידוע.

כאן תמה ונשלמה פרשת "וזאת הברכה", ואיתה גם ספר דברים ואיתו גם התורה כולה. התורה, שהחלה מ"בראשית", כאשר אלוהים נמצא בפסגת כוחו ותפארתו ובורא, אם כי בהוראת כותבי השו אסמו, את היקום על כל המתלווה אליו, מסתיימת בספר דברים, כאשר אותו אלוהים מידרדר לשפל המדרגה והופך לאלוהיהם של כמה שבטי נוודים פראיים למחצה. ספר "בראשית" מספר לנו על בריאתו/לידתו של האדם הראשון, ואילו ספר דברים מסתיים ב"מותו" של הנביא הראשון. למה? כי ככה כתוב אתם יודעים איפה.

תם ונשלם, שבח לשו אסמו מי שלא יהיו.

נ"ב: ולאלה שחשבו שאגלה את סוד השו אסמו – אין מה לגלות. אתם חלק מהשו אסמו, כולנו חלק ממנו. כמו שנאמר: "האחד גדול מסך חלקיו של השלם", או משהו כזה. תבדקו. זה כתוב אי שם בשו אסמו. ביי.

עוד:

פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

מודעות פרסומת