פרשת השבוע [46]: בראשית

Posted on 16 באוקטובר 2010 של

0


שבת, כ"ד תשרי תשע"א, ספר בראשית, פרשת "בראשית".

"כל ההתחלות קשות" (מבוא ל"הרהורים ראשונים", מאת אלוהים)

*  *  *

פרולוג: כשעלינו לארץ, רשמו אותי לבית ספר ממלכתי דתי. ביום הראשון שאלו אותי איזה כיתה סיימתי בגולה, ועניתי השלישית (לפי תוכנית הלימודים הצרפתית), אז הציבו אותי בכיתה ג'.

בכיתה ג' למדנו בשיעורי "תורה" את ספר "שמות". בשיעור הראשון התחלנו לקרוא את פרשת "שמות". כשאני אומר לקרוא, אני מתכוון שאלו שידעו עברית קראו. השאר, עולים חדשים, רק בהו בספר. ילדים למשפחות דתיות הסתדרו קצת יותר טוב מאחרים מאחר ולימדו אותם קצת קריאה ותפילות, אולם המבטא הצברי צרם לאוזניהם של עולי צפון אפריקה ועדות המזרח: איפה ההבדל בין כ"ף לקו"ף? בין ת"ו לטי"ת? אבל אחרי כמה חודשים, בלי להרגיש, העברית הישראלית קנתה לה שביתה בלשוננו עם המבטא הצברי (חוץ מאותיות חע"ר), וכבר יכולנו לעזור לעולים חדשים יותר, שבאו חודש-חודשיים אחרינו.

לי אישית היו עוד בעיות. באותם שיעורי "תורה" היה לפעמים המורה קורא איזה קטע בספר "שמות", ואז שואל את הילדים: "אתם זוכרים איפה נתקלנו בזה קודם?". ואחד הילדים, שעוד למד בכיתה ב' אצל אותו מורה, היה עונה: "כן בספר 'בראשית', פרשה זו וזו". בכל פעם שזה קרה הייתי מרגיש כמו טמבל; לא רק שאני לא מבין על מה מדברים בספר "שמות", הנה מתברר לי שיש ספר קודם ש"שמות" אינו אלא המשכו.

אחרי כמה פעמים כאלה, ואחרי שהעברית החלה להישגר בפי, החלטתי לקרוא את התורה מההתחלה. לקחתי את חומש בראשית של אבא, פתחתי בפרשת "בראשית", וכך היה כתוב:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלוהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תוהוּ וָבוהוּ וְחושֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלוהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

תארו לכם שאתם עולים חדשים, בקושי יודעים עברית, וקוראים את הקטע הנ"ל. מה הייתם מבינים? אני הבנתי שהיה משהו (או מישהו, או מישהם) בשם בראשית, ושהוא/הם ברא (את) אלוהים, את השמים, ואת הארץ. ולאחר שברא אותם, מסר לאלוהים, שהיה מעין קבלן משנה, את כל תוכניות הבנייה והיצירה וציווה עליו להמשיך בעבודה.

אולם גם לאלוהים קשה לקרוא בחושך, שלא לדבר על ליצור את כל מה שנצטווה ליצור, ולכן ברא קודם כל, לפי ההוראות, את האור. מסתבר שבריאת האור התישה את כוחו של אלוהים, והוא מת מעייפות והלך לישון. וכך עבר היום הראשון.

ביום השני קם אלוהים מוקדם מן הרגיל מאחר והאור הפריע לו לישון, שתה כוס קפה, עישן סיגריה ויצא לעבודה. הוא הציץ בתוכניות ומצא כי באותו יום עליו להבדיל בין מים למים, כלומר בין המים שמעל הרקיע לאלו שמתחתיו. גם מלאכת היום השני היתה סיזיפית, והוא הסתפק בכך. אבל לפני שהלך לישון, הספיק לקרוא לרקיע שמים.

ביום שלישי, אחרי שני ימי ותק וחישול שרירים, בנה אלוהים סכרים וחפר תעלות כדי שהמים שהציפו את היבשה ינוקזו למקום אחד. המלאכה צלחה בידיו, ועד הצהריים הוא סיים אותה. אלוהים התפעל ממעשהו זה ואמר לעצמו: "טוב מאוד. תמשיך ככה".

בהפסקת הצהריים הוא עיין בתוכניות, ומצא כי אחריה עליו לברוא עצים ודשאים ושיחים. הוא הזדרז וברא את הכל עוד לפני שירד הערב, ולאחר שהשלים את מלאכת אותו יום (שלישי) נפלט לו עוד "כי טוב" אחד מהפה, ומאז אולמות וגני האירועים נהנים מתפוסה מלאה בימי ג'.

ביום רביעי, ולאחר שנמאס לו לישון באור מלא, שמח הקבלן לגלות כי לפי התוכנית עליו לברוא מאורות חדשים, אחד ליום ואחד ללילה. המאור שמשל ביום היה חזק מאוד, ואילו המאור ששלט בלילה היה חלש מאוד, ולא היה אלא מעין מנורת לילה שלאורה היה אלוהים מעיין בתוכניות וקורא בספרי ההוראות ומתכנן את היום הבא.

ביום החמישי, ולאחר שנודע לקבלן שעוד מעט שבת, הזדרז לברוא עופות ודגים כדי שאפשר יהיה לעשות שוק לכבוד שבת.

דווקא ביום שישי, שהוא יום קצר, ולמעשה חצי יום עבודה, היה עליו לעמול יותר קשה משאר הימים. אלוהים עבד כמו עבד ודאג לברא את כל החיות, הבהמות והרמשים – בקיצור, את כל בעלי החיים היבשתיים. אחר כך עסק בפרויקט "גן עדן", ונטע בו את כל עצי הפרי, כולל את עץ החיים והדעת, ודאג שתהיה בו מערכת השקיה משוכללת.

אלוהים חשב שזהו זה, אבל כמה דקות לפני כניסת השבת, כאשר כבר החל לגלול את המפות והתוכניות והתכונן לאחסן אותן בבוידעם, נשמט אחד הדפים מידיו. כאשר הרים אותו, גילה במקרה כי עליו לברוא עוד משהו. "אופס, כמעט שכחתי", אמר אלוהים, שמהיותו בודד התרגל לדבר לעצמו: "צריך לעשות גם אדם בצלמנו כדמותנו שישלוט בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה…". ואלוהים ברא את האדם.

אדם לעמל יולד

האדם נברא, כמו שאר היצורים, מעפר. אלוהים כייר את גופו בבוץ, ואחרי שהתוצאה הניחה את דעתו הפיח בו רוח חיים. עברו כמה שניות, וכלום לא קרה. הדמות עדיין שכבה על גבה, לא זזה ולא נעה. אלוהים עיין שוב בתוכניות, לבדוק אם עשה הכל כשורה, כאשר שמע קול משונה, קול שלא שמע אף פעם קודם לכן – לא של חיה או עוף או של עץ נע ברוח. הוא הביט שוב ביצור השוכב למטה, וגילה שהקול בקע מנחיריו של יציר כפיו, שישן שנת ישרים.

"היי! עצלן! קום כבר!", גער בו אלוהים, שסוף כל סוף היה לו עם מי לדבר ועל מי לצעוק. היצור התעורר, פקח את עיניו, מתח את זרועותיו והזדקף לישיבה. ידיו שפשפו את עיניו. הוא פיהק פיהוק ארוך. "מי אני?", שאל.
– "אתה אדם", ענה אלוהים.
– "אדם?".
– "כי נבראת מהאדמה".
– "אדמה? מה זה?".
– "אתה יושב עליה".
– "אה!", אמר אדם, וגירד את שערו, שהיה מלא עפר. "ומי אתה?".
– "אני אלוהים. אני יצרתי אותך".
– "למה?", שאל אדם.
– "למה מה?".
– "למה יצרת אותי?".
– "מה… מה… מה היתה השאלה?", גמגם אלוהים.
– "למה יצרת אותי?".

אלוהים לא השיב מיד. "באמת למה?", הרהר לעצמו. "רק בגלל שזה כתוב בתוכניות? למה הם רצו שאברא להם את היצור הזה? ובכלל, למה לברוא את כל היקום הזה? מי צריך אותו?". בינתיים קם היצור מישיבתו, נעמד, וסקר את הסביבה. "יש כאן נוף יפה", אמר. "עצים, פרחים, נהרות".
– "אה! כן", אמר אלוהים, שנעור משרעפיו. "אתה עומד בפתחו של הגן שלי, גן עדן. ובקשר לשאלתך, יצרתי אותך כדי שתעבוד בו".
– "אדם לעמל יולד", ענה היצור.
– "היי! מאיפה אתה מכיר את הפתגם הזה?".
– "פתגם?".
– "לא חשוב. מה שאמרת קודם: 'אדם לעמל יולד'".
– "למה? זה לא נכון? רק נבראתי, וכבר אני צריך לעבוד".
– "טוב, לא חשוב", התייאש אלוהים. "העיקר הוא שאתה תעבוד שם ותשמור עליו, ובתמורה תוכל להתכלכל מעצי הפרי".
– "מה?? גם לעבוד וגם לשמור? אתה לא חושב שזאת הגזמה?", קרא אדם בתרעומת.
– "לא", ענה אלוהים. "אלו התנאים, עבודה ושמירה תמורת אש"ל. אז מה אתה אומר?".
– "יש לי ברירה?".
– "לא, אין לך. כמו שאומרים, על כורחך את נולד".
– "מי אומר?".
– "אף אחד".
– "אבל כרגע אמרת…".
– "עזוב את מה שאמרתי", קטע אותו אלוהים בקוצר רוח. "אין לי את כל היום להתווכח איתך. עוד מעט נכנסת שבת".
– "מה זה שבת?".
– "שבת זה מחר".
– "מחר??".
– "מחר. היום הבא. הבנת?".
– "אה! טוב, אם אתה אומר", אמר אדם בפקפוק, "אם כי מוזר שהיא נכנסת היום אם היא בכלל מחר".
– "כן, באמת מוזר", הסכים איתו אלוהים. "אז בוא ואראה לך את הגן, ואני אתחפף מכאן".

אדם נכנס לגן עדן, ואלוהים ערך לו סיור חפוז. "הנה, אתה רואה, יש כאן עצי פרי וירקות מכל הסוגים, שאתה צריך לטפל בהם. הנה כאן עץ החיים ועץ הדעת, מה שמזכיר לי שמִכל עֵץ הַגָּן אָכול תאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לא תאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. הבנת את זה?".
– "למה?".
– "ככה!", ענה אלוהים, שמאס בשאלותיו המטרידות של יציר כפיו. "אל תאכל וזהו זה!".
– "ומה עם עץ החיים?".
– "אהמ… תן לי רגע לבדוק [רשרוש דפים] אהמ… לא כתוב במפורש, אבל נראה לי שלא מומלץ שתאכל ממנו", אמר אלוהים. "טוב, אם אין לך עוד שאלות, אז שתהיה לך שבת שלום".
– "עוד שלוש שאלות קצרות אם אפשר".
– "נו?".
– "שאלה ראשונה, מה זה 'מות תמות'?".
– "למות זה… זה… מין עונש", ענה אלוהים.
– "שאלה שנייה, מה זה 'דעת'?".
– "אתה לא צריך לדעת מה זה. העיקר שלא תאכל מהעץ, בסדר?".
– "טוב, אל תתעצבן", אמר אדם בטון נזוף. "השאלה השלישית: מתי אני מתחיל לעבוד?".
– "מחרתיים, ביום ראשון", ענה אלוהים. "בשבת אסור לעבוד. גם לי אסור".
– "מה זה 'אסור'?", תמה אדם.
– "אסור זה… זה… זה מה שלא מותר. כמו שאמרתי לך קודם בקשר לעץ הדעת, אמרתי לך לא לאכול ממנו, אז אסור לך לאכול. אז בשבת לא מותר לעבוד, כלומר אסור".
– "למה?".
– "עוד פעם עם השאלות שלך?", קרא אלוהים, מאבד קצת משליטתו העצמית. "כי אסור וזהו זה. כתוב שאני צריך לנוח אז אני נח. ובגלל שאני נח, גם אתה צריך לנוח. הבנת?".
– "לא כל כך, אבל אם אתה אומר", ענה אדם. "דרך אגב, מה זה 'כתוב'?".
– "מי אמר כתוב?".
– "אתה אמרת. אמרת: 'כתוב שאני צריך לנוח'".
– "אה! זה סתם", אמר אלוהים במבוכה. "זאת צורת דיבור. לא משנה. אז שתהיה לך שבת שלום. תיהנה מהגן ותנוח טוב, אל תשכח שביום ראשון אתה מתחיל לעבוד".
– "כן, אני לא שוכח. דרך אגב, מה זה 'שלום'?".
– "על איזה שלום אתה מדבר?".
– "אמרת 'שבת שלום'. 'שבת' כבר אני יודע, זה מחר שמתחיל בעצם היום, אבל מה זה 'שלום'?".
– "זאת מין ברכה".
– "ברכה??".
– "תשמע, כבר אין לי כוח אליך. אני צריך לעוף. מחכים לי לקידוש ואני מאחר. אז שתהיה לך אחלה שבת. ביי", אמר אלוהים, והתפוגג בדיוק בזמן להקריא את הקידוש הראשון. ככתוב בפרשת "בראשית" פרק ב' פס' א-ג: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלוהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבות בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלוהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אותוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלוהִים לַעֲשׂוֹת.

תקרית מביכה בגן

בשבת התעורר אלוהים מאוחר במצב רוח מרומם. דבר ראשון שתה קפה ועישן סיגריה (היה מותר עדיין). לאחר מכן יצא לסיבוב בוקר, הביט אל כדור הארץ החדש דנדש והתפעל ממעשיו – חלף מעל ימים, מדבריות, יערות עד וכרי דשא. ללא משים הובילה אותו דרכו לגן עדן. הוא עבר מעל כמה שיחי בושם וראה את אדם שרוע על הדשא הרך שביניהם וידו נעה נמרצות. "מה אתה עושה?", שאל.

אדם קפץ כנשוך נחש, וידו קפאה על מקומה. "מי זה?" שאל. "זה אני. אלוהים", ענה אלוהים.
– "אז מה? לא לימדו אותך לדפוק?", קרא אדם בתרעומת. "מה אתה מפתיע את האדם ככה?".
– "סליחה", ענה אלוהים, "אני באמת מתנצל. זה לא יקרה עוד פעם, בסדר?".
– "בסדר", הפטיר אדם והתיישב. "אבל באמת דיר באלכ בפעם הבאה, הלב שלי כמעט קפץ החוצה".
– "חשבתי שקרה לך משהו", אמר אלוהים, "לא הבנתי מה אתה עושה".
– "גם אני לא הבנתי", ענה אדם. "התעוררתי בבוקר, והדבר הזה עמד לי כמו אני לא יודע מה", הסביר והצביע אל בין רגליו. "חשבתי שאם אעשה לו מסאז' הוא יתרופף ויחזור לקדמותו, אבל להפך – ככל שנגעתי בו יותר, הוא נהיה יותר קשה". הוא הביט במבוכה אל המוט שהזדקר מבין חלציו.
– "דקה, אני אברר מה זה ואנסה לעזור לך", אמר אלוהים בעודו נובר במסמכים שקיבל. "הא! הנה התיק שלך: 'אדם – אנטומיה'. בוא נראה, כן, הנה: 'זקפת בוקר'. זה מה שיש לך".
– "מה זה אומר 'פסגת בוקר'?", התעניין אדם.
– "לא 'פסגת', 'זקפת'", תיקן אותו אלוהים בעודו מעלעל בתיק. "עוד מעט זה יעבור לך. תנסה להרביץ טבילה במים קרים, אומרים שזה עוזר". הוא המשיך לדפדף בתיק, וגילה נספח שבחפזונו לסיים אתמול את בריאת האדם לא שם לב אליו. "מסתבר שבאמת לא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", הרהר בקראו את הנספח. "הייתי צריך לעשות לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".

בינתיים עשה אדם כעצתו של בוראו והלך לטבול בפלג הסמוך. כשחזר היה איברו מדולדל. "אני רעב", אמר, "והאמת? לא בא לי על פירות או ירקות. כבר אתמול נמאס לי מזה. הייתי אוכל משהו יותר רציני, משהו שממלא את הבטן".
– "אני יכול להכין לך משהו?", אמר אלוהים, ורעיון נצנץ בראשו. "יש מאכל מיוחד לשבת שימציאו בעתיד", אמר, והזדרז להוסיף: "ואל תשאל אותי מה זה עתיד". בינתיים ירד מאי שם מגש, וריחף מול אפו של אדם. "הוממ… מריח טוב. מה זה?".
– "קוראים לזה חמין, או טשולנט, או סחינה, או דפינה, תלוי מאיפה אתה בא".
– "לא הבנתי כלום", אמר אדם, "אבל מה זה חשוב", ושלח את ידו לעבר המזון. "איי! זה חם!", יילל בכאב וליקק את אצבעו הכוויה.
– "אופס! שכחתי, עדיין אין לך סכין ומזלג. אני כבר מקרר לך את זה", התנצל אלוהים, ורוח קרירה החלה לנשב לכיוון המגש. "הנה, תנסה עכשיו".

אדם ישב ואכל, ולא חדל עד שהמגש התרוקן. לאחר מכן קם והלך לשתות מים. כשחזר, נעלם המגש. "נו איך היה?".
– "טעים. ממש טעים. זה מלא אותי יופי. אבל עכשיו אני מרגיש רדום".
– "זה טבעי אחרי שאוכלים ארוחה כבדה. ובאמת, למה לא תישן קצת?", אמר אלוהים, והפיל תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעותָיו וַיִּסְגור בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלוהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִישָּׁה וַיְבִיאֶהָ אֶל אדם שישן שינה עזה ולא הרגיש דבר והשכיב אותה לצדו.

אדם חלם שהוא משוטט במרחבי הגן כשהוא מחבק יצור הדומה לו כמו שתי טיפות מים כמעט. היצור השני היה בעל חמוקיים מעוגלים יותר וחזה מפותח, ובין רגליו היה חריץ מכוסה פלומת שיער, ולא זנב מדולדל כמו שלו. הוא חש משיכה עזה לאותו יצור, ורצון להיצמד לגופו הרך. הוא נע מתוך שינה, ידיו נשלחו לחבק את היצור, ונתקלו במשהו חמים. הוא התעורר בבהלה, פקח את עיניו וגילה שהיצור החלומי שוכב לידו. היצור התעורר גם הוא, ובהה באדם בעיניים שהיה בהן פחד מהול בהערצה.

"מי אתה?", שאל אדם. "לא יודע", ענה היצור בקול רך. "מה אתה עושה כאן לצדי?", שאל אדם, "מי הביא אותך לכאן?". היצור פרש את ידיו בתנועה של אין אונים. "אני לא יודע. לא יודע מי אני, מה אני עושה לצדך ומי הביא אותי".

"הלו, תירגעו שם", נשמע קול שלישי, שאדם זיהה בו את קולו של אלוהים. "אדם, תכיר, זאת אשה. ההבדל ביניכם הוא שאתה זכר והיא נקבה. אני בראתי אותה והבאתי לך אותה כדי שלא תרגיש בודד. עכשיו אם זה לא מתאים לך, תגיד – ואני אחזיר אותה למקום שממנו היא באה", איים הבורא, למרות שידע היטב שאי אפשר להחזיר את הגלגל, מאחר שהוא עוד לא הומצא.

"לא! לא!", נחפז אדם לענות. "פשוט התפלאתי. לא הבנתי מה הוא עושה כאן…".

"היא", תיקן אותו אלוהים. "'היא' זה צורת הנקבה של 'הוא'. אתה איש והיא אשה. אתה צריך לדבר אליה בלשון נקבה, ולהוסיף בסוף ה"א או תי"ו לרוב המילים".

אדם הביט שוב באשה, וזו חייכה אליו בביישנות. הוא נכבש בקסמיה. "אז לְזאת יִקָּרֵא אִישָּׁה", קרא והושיט את ידו. "נעים מאוד, אני אדם". האשה לחצה את ידו, המגע העביר זרם בגופו של אדם ועשה את בשרו חידודין חידודין.
– "נעים מאוד גם לי", אמר, סליחה, אמרה, האשה.
– "טוב, ילדים, אני אעזוב אתכם לנפשכם", אמר אלוהים. "להתראות".

הוא לא זכה למענה. שני יצירי כפיו היו שקועים בעצמם ושכחו עולם ומלואו ויוצרו. מבלי לדעת למה ואיך התקרבו והתכנסו זה בזרועות זו, והיו חבוקים ומתנשקים. אדם השכיב את האשה על הדשא, גהר עליה, ועד מהרה דָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

נחש

למחרת בבוקר, יום א', יצא אדם לפועלו ולקח איתו את אשתו, כי נראה לו שזה טבעי שתבוא איתו, ומה גם שעדיין לא היה להם בית שהיא אמורה לנהל ולטפח. הוא הראה לה את כל פינות גן העדן, ולבסוף הוביל אותה לחלקה שבה היו נטועים עץ החיים ועץ הדעת. "את הפירות של העץ הזה אסור לנו לאכול", אמר והצביע על עץ הדעת. "אלוהים, זה שברא את שנינו, הזהיר אותי ואמר לי שאפילו אם רק אגע בעץ הזה אני אמות".
– "ומה איתי?", שאלה האשה.
– "מה זאת אומרת 'מה איתי'?".
– "הוא הזהיר אותך, לא? הוא אסר עליך לאכול מהעץ או לנגוע בו, זה לא אומר שהאיסור הזה כולל אותי".
– "האמת שזה נכון", אמר אדם וגירד בראשו במבוכה. "תראי, אני לא יודע מה להגיד לך, אבל אני אשאל את אלוהים על כך בהזדמנות הראשונה. בינתיים אני מייעץ לך לא לנגוע בו".
– "אם אתה אומר", אמרה האשה ועיניה נעוצות בעץ.

אדם והאשה היו שקועים בשיחתם, ולא חשו בזוג העיניים שעקבו אחרי תנועותיהם. הם גם לא ידעו שאוזניים לכותל, כי עוד לא היו כאלה. לאחר שהם הסתלקו, יצא יצור מבין השיחים בצעדים חרישיים. הוא דמה לאדם והיה זקוף, אבל גופו היה דק וגמיש יותר, עיניו צהובות, מלוכסנות. הוא צפה בזוג המתרחק. "היא עוד תחזור", הרהר לעצמו היצור וחזר למקום מסתורו בסבך העצים.

ואכן, הוא לא טעה. אחרי זמן מה נשמע רחש צעדים על השביל המדושא המוביל אל החלקה, והאשה הופיעה ונעמדה שוב מול עץ הדעת. בשונה מאדם, שראה בעץ עוד צמח שעליו לעבד, היא דווקא שמה לב לאסתטיקה שבו, היא ראתה כי לא רק שטוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, אלא שגם תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל. היא עמדה והביטה בו כמכושפת. לפתע שמעה רשרוש מאחוריה.

"אני לא עושה כלום, רק מסתכלת עליו, זה עדיין מותר, לא?", פלטה מבלי להסב את ראשה.
– "אהמ… הומ…", נשמע קול כחכוח גרון. האשה הסתובבה וראתה את היצור.
– "מי אתה?", שאלה אותו.
– "אני נחש", אמר היצור.
– "נעים מאוד, אני אשה, בת זוגו של אדם".
– "נעים מאוד גם לי", ענה נחש.
– "למה קוראים לך נחש?", שאלה האשה, שכבר התרגלה שלכל יצור יש שם מיוחד שניתן לו בגלל תכונותיו או בשל החומר שממנו נברא.
– "קוראים לי נחש כי אני יודע לנחש".
– "לנחש?? מה זה?".
– "אני יכול לקרוא קצת מחשבות, לדעת מה יהיה בעתיד, מתי יירד גשם, יבריק הברק ודברים כאלה. הנה למשל אני מנחש שאת 'מתה' לאכול מפרי עץ הדעת".
– "זה נכון", אמרה האשה.
– "נו? אז למה את לא אוכלת?".
– "כי אלוהים אמר לא תאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן".
– "אלוהים אמר לך את זה אישית?", שאל נחש.
– "לא. הוא אמר לאדם, ואדם אמר לי".
– "אז אלוהים לא אסר עלייך לאכול ממנו, רק על אדם".
– "זה בדיוק מה שאמרתי לו", ענתה האשה, שלא ידעה כמובן שנחש האזין לשיחתם.

נחש התקרב לעץ הדעת ונגע בו. "הנה תראי, אני נוגע בו ולא קרה לי כלום".

"אז אולי לך מותר", אמרה האשה.

נחש חייך. "גם לך מותר", אמר, והתקרב אליה, ולפתע שלח את ידיו ודחף את האשה לעבר העץ. היא נתקלה בו, מעדה, שלחה את ידיה ונאחזה בענפיו, ותוך כדי כך נשרו ממנו פירות אחדים. "תגיד, מה קרה לך? השתגעת?", קראה אליו. "לא", ענה נחש בחיוך. "רק רציתי להוכיח לך. הנה, נגעת בעץ ולא קרה לך כלום. אני בטוח שגם אם תאכלי ממנו לא יקרה דבר".

האשה הביטה על הפירות שנשרו. "חבל עליהם", אמרה. "כן, חבל". הוא קרב אליה, רכן ואסף אותם והושיטם אליה. "הנה, קחי. תנסי אחד". ריחם של הפירות עלה בנחירי האשה וערפל את חושיה. ידה נשלחה מאליה, והיא נטלה את אחד הפירות ונגסה בו. הטעם היה משכר. "ממש טעים. זה הדבר הטעים ביותר שאכלתי מעודי", אמרה בפה מלא האשה שנבראה רק אתמול.
– "למה שלא תיקחי את השאר ותתני לבן זוגך?", הציע נחש.
– "אבל אסור לו לאכול מהם", אמרה.
– "את לא חייבת להגיד לו שאלו פירות מהעץ הזה", אמר והניח את הפירות בכף ידה.
– "ולמה אתה לא אוכל?", שאלה.
– "אני לא אוכל פירות", ענה, "אני לא צמחוני".
– "מה זה 'צמחוני'?".
– "צמחוני הוא מי שאוכל רק דברים מהצומח – ירקות, פירות".
– "ואתה? מה אתה אוכל?".
– "אני אוכל בעלי חיים. עכברים, ציפורים, לטאות, דברים כאלה".
– "למה?".
– "כי כך ברא אותי אלוהים. הקיבה שלי, מערכת העיכול שלי, מתאימות לאכילת בשר, ואילו שלכם מתאימה לצמחונים. וחוץ מזה, כבר יש לי דעת".
– "יש לך מה?".
– "דעת. זאת התכונה שמקנה אכילת הפירות הללו. נראה לי שאלוהים לא רוצה שתהיה לכם דעת. כִּי יודֵעַ אֱלוהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלוהִים יודְעֵי טוֹב וָרָע. הוא רוצה לשלוט בכם".

בסופו של דבר השתכנעה האשה מדבריו של נחש, לקחה את הפירות והביאה אותם לאדם, שעסק בעבודתו בחלקה אחרת. אדם, שהיה רעב, נטל מהם ואכל. "הממ… טעים מאוד", אמר. "מאיזה עץ קטפת אותם?".
– "לא קטפתי", אמרה האשה. "אספתי אותם מהקרקע. נראה לי שהם נשרו מאחד העצים".
– "ממש טעים", אמר אדם, וקינח את פיו בגב ידו. הוא הביט אל האשה, ומשהו בה הציק לו. הוא עדיין לא ידע בבירור מה. הוא סקר את גופה, ואז חדרה בו ההכרה. "רואים לך הכל. את לא מתביישת להסתובב כך?", אמר, ופניו קדרו.
– "אז מה? גם לך רואים", ענתה האשה. "חוץ מזה, אני בבית, אז ממי יש לי להתבייש?".
– "זה נכון", אמר אדם, "אבל אם יבוא מישהו?".
– "מי יכול לבוא?".
– "לא יודע, לפעמים אלוהים קופץ לביקור פתע. אולי כדאי שאני אכין לנו משהו ללבוש? מה את אומרת?".
– "ללבוש?".
– "כן, משהו שיכסה את איברינו המוצנעים".
– "מוצנעים?".
– "לא חשוב", אמר וקם ממקומו כדי לסקור את הסביבה. לידם עמד עץ תאנה, שעליו הגדולים נראו לו מתאימים לצורכי כיסוי מבושים. הוא קטף אחדים מהם, קלע אותם יחדיו והכין שני אזורי חלציים. "הנה", אמר, והושיט אליה אזור. "תנסי את זה".

הם עטו על עצמם את הלבוש הבראשיתי, והאשה רצה אל הפלג הסמוך כדי לחזות בגופה המכוסה טפח וחושף את השאר. היא דחקה את החגורה כלפי מטה, סובבה אותה, מרטה כמה מהעלים, משכה עוד קצת כלפי מטה, עד שהחגורה ישבה על גופה באופן שהניח את טעמה החדש בלבוש, וחזרה.

אדם סקר את גופה של זוגתו וחש אי נחת. הלבוש החדש עשה אותה מגרה יותר מאשר קודם. הוא כבר עמד להגיד לה שיותר טוב שתפשוט אותו, כאשר שמעו את קול יהוה אלוהים מתהלך בגן לרוח היום. אדם אחז בידה וגרר אותה אחריו. "בואי מהר!", לחש לה, "נסתתר בין השיחים".

ויקרא יהוה אלוהים אל האדם ויאמר לו: "אייכּה?". "את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנוכי ואחבא", ענה אדם ממקום מחבואו. "מי הגיד לך כי עירום אתה?", שאל אלוהים בטון חמור. "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?".

אדם לא ידע מה לענות. "הפירות… הפירות שנתת לי, הם היו מעץ הדעת?", לחש. האשה הנידה ראשה בחיוב. "אה… אהמ…", גמגם אדם, "מה אגיד לך? האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי פירות ואוכל. אבל נשבע לך באלוהים שלא ידעתי שהם מעץ הדעת".

ויאמר יהוה אלוהים לאישה: "מה זאת עשית? זה נכון?", הרעים בקולו. "אל תצעק, אני לא חירשת", אמרה האשה בקול מאופק. "קודם כל, ע-ל-י לא ציווית שום דבר. ושנית, אדם אמר לי שגם אסור לנגוע בו, אז אחרי שנגעתי בו בלי בכוונה ולא קרה לי כלום, שכנע אותי נחש לאכול מפירותיו, וגם אז לא קרה לי כלום. אז חשבתי לעצמי שזאת רק מתיחה, והבאתי כמה מן הפירות שנשרו לאדם, וגם הוא אכל, ועובדה שגם לו לא קרה כלום, ושנינו, ברוך השם, עדיין בריאים ושלמים. חוץ מזה. מה מרגיז אותך כל כך? שיש לנו דעת? מה רצית? שנישאר אהבלים?".

בזמן שהאשה דיברה, דפדף אלוהים במסמכים שקיבל. "באמת, למה הם לא מתו?", חשב לעצמו. הוא הגיע לטקסט שדן באירוע, ונוכח לדעת שאכן הם לא מתים. "עכשיו סתם יצאתי שקרן", הרהר עגומות. "תשמעי, אני לא באתי להתווכח איתך. אני רק עושה את התפקיד שלי", ענה לאשה. "עכשיו איפה נחש?".

"אני כאן", נשמע קול מסבך השיחים. הנחש יצא מביניהם ונראה אדיש לחלוטין.
– "אז אתה פיתית אותה".
– "לא פיתיתי, שכנעתי. והאמת שלא הייתי צריך להתאמץ יותר מדי", אמר נחש וחייך לעבר האשה.
– "מבחינתי זה היינו הך", אמר אלוהים. "ועכשיו תשמעו: כולכם אשמים, ולכולכם מגיע עונש. קודם כל אתה", אמר ופנה לנחש. "אתה תהיה אָרוּר מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחונְךָ תזחל וְעָפָר תאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. מה אתה מחייך?".
– "די! אני כבר מכיר את הטקסט הזה בעל פה", אמר נחש תוך שהוא עובר את המטמורפוזה שהפכה אותו לצורתו המוכרת לנו. "אתה רוצה שאשלים לך את הקללה? בבקשה: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ ראשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב", אמר, והצטנף לפקעת ורק ראשו הציץ מתוכה.
– "מאיפה אתה מכיר את הטקסט הזה?", תמה אלוהים, מובך בעליל.
– "יש עוד הרבה דברים שאני יודע. לא סתם קראת לי נחש", לחשש כשהוא מדבר כבר בשפת הנחשים, שלמזלו של אלוהים, לא היתה מובנת לאדם והאשה. "אבל למרות הכל, זה היה כדאי", אמר בקורת רוח גלויה.
– "מה היה כדאי? שתזחל? שתאכל עפר?".
– "להוציא אותך שקרן. זה עשה לי את היום", לחשש נחש, ובתנועה מהירה מתח את גופו המצונף, זחל ללא רחש אל בין השיחים ונעלם.

"הומ… טוב… ברוך שפטרנו", אמר אלוהים כשהוא מתעשת ממבוכתו. "עכשיו בקשר אליכם שניכם", הוסיף ופנה אל הזוג, שהסתתר עדיין בין השיחים. "את, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשול בָּךְ".
– "את זה אנחנו עוד נראה", אמרה האשה.
– "את מה?", שאל אלוהים.
– "מי ימשול במי", ענתה.

אלוהים התעלם מדבריה ופנה לאדם: "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמר לא תאכַל מִמֶּנּוּ, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ! […] בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תאכַל לֶחֶם […] עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב".
– "וזהו?", אמר אדם ונאנח בהקלה. "כבר חשבתי שאתה עומד להרוג אותי".
– "מה זהו? זה עונש כבד ביותר", אמר אלוהים.
– "לא יותר כבד מאשר לחיות בלי דעת", התערבה האשה בשיחה. "בוא אדם, בוא נלך, כבר אין לנו מה לחפש כאן", אמרה והחלה ללכת מבלי לחכות לו. אדם הביט אחריה, ואז נעו רגליו מאליהן והוא פסע בעקבותיה.

אלוהים צפה בזוג המתרחק. וַיאמֶר יְהוָה אֱלוהִים: "הֵן הָאָדָם ואשתו הפכו כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעולָם. הכי טוב לגרש אותם מגן עדן".

מסריח, מגרד ולא מחמיא

למחרת, על הבוקר, קרא אלוהים לאדם ואשתו והודיע להם על החלטתו. אדם ניסה לדבר על לבו של אלוהים לתת לו עוד הזדמנות, אולם הלה לא שעה לתחינותיו, מאחר והוא עובד "לפי הספר" ומה שכתוב בו קדוש בשבילו. "לפני שתלכו, יש לי מתנה בשבילכם", אמר אלוהים. "הכנתי לכל אחד מכם חליפת עור".

שתי חבילות ארוזות ריחפו כלפי מטה ונחתו מעדנות לרגליהם.

כשניסו ללבוש אותן, התברר כי אלוהים הוא אולי בורא גדול, אבל בתור חייט הוא היה כישלון גמור. "אני לא לובשת את הדבר הזה", אמרה האשה ופשטה את החליפה המסורבלת והשליכה אותה. "זה מסריח, מגרד, ומעל הכל זה לא מחמיא לגזרה שלי. אני מעדיפה את החגורה שהכין לי בן זוגי".

אדם לא היה אנין טעם בלבוש כמו אשתו. "זה דווקא לא רע בתור בגדי עבודה", אמר לאשה לאחר שניסה את חליפתו, "אבל נראה לי שאחרי שעות העבודה באמת עדיף שאלבש את חגורת העלים. זה יותר נוח".

אדם ואשתו עזבו את גן עדן והתיישבו מחוצה לו, ואלוהים, שכאמור חשש שאדם ינסה לחדור לשם ולאכול מעץ החיים, התקין בכניסה מנגנוני אבטחה: אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמור אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

הדבר הראשון שעשה אדם לאחר גירושיהם היה לתת סוף כל סוף שם לאשתו, והוא בחר בשם 'חוה', כי לדעתו, שרכש לא מכבר, היא הָיְתָה אֵם כָּל חָי, למרות שעדיין לא הפכה לאם. אבל מיד אחר כך הָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן. לא עבר זמן רב וחוה ילדה בן נוסף, את הבל.

הילדים גדלו והפכו לבחורים ורכשו להם מקצוע. קין הלך בעקבות אביו והיה לעובד אדמה, ואילו הבל פתח סטארט-אפ והיה לרועה הצאן הראשון בעולם. הקריירה של הבל לא מצאה חן בעיני אביו, שחשב שרק אהבּל הולך לרעות צאן, אולם הבל דבק בשלו.

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה, והבל הביא כמה כבשים ועשה עָלָאֶש. ריח הניחוח של הבשר הנצלה שיכר את חושיו של אלוהים, והוא הזדרז לקבל את מנחתו של הבל. על ערימת הפירות והירקות שהביא קין הוא לא זרק אפילו חצי מבט, ולא מתוך רוע לב או סתם גחמה, אלא פשוט משום שכך נכתב בהוראות שקיבל. קין התבאס מזה לאללה, ואלוהים, ששם לב לכך, אמר לו: "לָמָּה חָרָה לָךְ? וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ? הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רובֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ".

אבל קין, שלא קנה את ההסבר הזה כי לא הבין ממנו מילה, התחיל להתייפח. "אתה לא אוהב אותי", אמר בקול בוכים, "לא עשיתי לך כלום, לא חטאתי ולא עוויתי, אתה סתם לא אוהב אותי".
– "זה לא נכון", התגונן אלוהים. "בפירוש לא נכון".
– "אז למה?", תבע קין לדעת. "יכולת לפחות לטעום איזה עגבנייה, או בצל, סתם בשביל הנימוס".
– "תשמע, אני אלוהים. ובתור שכזה, אני לא חייב הסברים לאף אחד", ענה אלוהים בקוצר רוח. מאז שאכלו מעץ הדעת הפכו שיחותיו עם בני האדם לוויכוחים מרים שלא תמיד יצא מהם כשידו על העליונה. התפקיד שקיבל על עצמו, ואשר, בשבוע הראשון שלו בו, היה נורא הוד ועתיר יצירה, הידרדר לאחר מכן לסדרה של תקריות עם היצורים החושבים.

כאשר בדק ברשומות גילה להוותו שמעתה ואילך, תפקידו יהיה להשגיח על התנהגותם של בני האדם ולהענישם במידת הצורך. כמו כן, מצא שהוא יהיה גם נציב קבילות הציבור, ויהיה עליו לשמוע, כל יום, מבוקר עד ערב, את תלונותיו וטרוניותיו של האדם.

הרצח

בזמן שאלוהים היה שקוע ברחמים עצמיים, התפתח על פני האדמה ויכוח בין האחים. הבל היה שיכור ניצחון וסנט באחיו: "אתה רואה?", אמר בלעג, "אתה עובד כל היום כמו חמור, עודר, מנכש, זורע, משקה, קוצר ומי יודע מה עוד. בעוד שאני מסתלבט, מטייל בין הנופים עם כמה כבשים צייתניות. אבל מי יצא גדול, אה? תגיד, מי?".

"די! עזוב אותי!", התחנן קין. "אל תתחיל איתי!". אבל הבל לא הרפה. "אתה ואבא לעגתם לי כל הזמן. אמרתם שאין לי עתיד ושהסטארט-אפ שלי יקרוס. אבל כנראה שאלוהים מזהה הצלחה ברגע שהוא רואה אותה. ירקות ופירות", אמר בזלזול ובעט במנחתו של אחיו, מפזר אותה לכל עבר. "אתה כמו אותו אחד שמביא סלט טופו למנגל של יום העצמאות".

קין נדלק. "אתה תאסוף את הכל בחזרה ותבקש סליחה", צעק וזינק ממקומו. "סליחה? שאני אבקש סליחה מלוזר?". "אתה קראת לי לוזר?", צרח קין ופניו האדימו מכעס. ידו נשלחה ואחזה בקת המעדר. "אלוהים בעצמו החליט שאתה לוזר", ענה לו הבל.

קין חש שמסך של דם יורד ומאפיל את דעתו. גופו נע כמאליו, ידו הניפה את המעדר והנחיתה אותו על ראש אחיו. הבל פלט צווחה, כרע ונפל, גופו התעוות ופרכס למשך מספר שניות, ואז השתתק וקפא. צווחתו של הבל קטעה את הרהוריו של אלוהים והחזירה אותו למציאות. הוא הביט לאדמה וראה את קין הולך לבדו לכיוון הבית.

"הי קין!", קרא אליו. "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?".
– "מאין לי לדעת?", ענה קין. "הֲשומֵר אָחִי אָנוכִי? הוא בטח הלך לחגוג את הניצחון שלו".
– "תגיד, אתה בא לעבוד עלי?", כעס אלוהים. "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צועֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה", קרא מתוך הטקסט.
– "ומה הם צועקים?", קרא קין ונופף באגרופו כלפי מעלה. "הם צועקים שאתה אשם בכל המצב הזה? שאם היית מקבל את המנחה של שנינו כל זה היה נמנע?".
– "מה? אתה עוד מעיז להתחצף?", גער בו אלוהים. "אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ […] נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ".

קין חש משהו חם נוגע במצחו. "שמתי עליך את אות קין", אמר אלוהים. "זה יגן עליך מנקמה".
– "אבל מי ירצה לנקום בי?", תמה קין. "אבא? אמא? הרי אין עוד מישהו חוץ מהם בעולם".
– "לא משנה!", ענה אלוהים בפסקנות. "הגורל קבע שתהיה נע ונד".
– "גורל? מה זה גורל?", התפלא קין, אבל לא זכה לתשובה.

בסופו של דבר קיבל עליו קין את הדין ונע ונד עד אשר הגיע לאֶרֶץ נוֹד, שהתפרסמה לאחר מכן כארץ מוצא הקטניות, והתיישב בה. הוא זנח את משלח ידו הקודם והפך לכריש נדל"ן ובנה את העיר הראשונה בעולם. ביום חנוכת העיר נולד לקין בן והוא קרא לו חנוך, לזכר חנוכת העיר, ולעיר עצמה קרא חנוך על שם בנו.

בין יוצאי חלציו הבולטים של קין אנחנו מוצאים את למך, שהיה ביגמיסט הראשון, ואת בניו יָבָל, שהָיָה אֲבִי יושֵׁב אוהֶל וּמִקְנֶה, את יוּבָל, שהָיָה אֲבִי כָּל תופֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב, ואֶת תּוּבַל קַיִן לוטֵשׁ כָּל חורֵשׁ נְחושֶׁת ובַרְזֶל.

אדם וחוה, שלאחר כל המאורעות הנ"ל נותרו עריריים, הולידו בן שלישי וקראו לו שֵׁת. לשת היו כמה כינויים: אביו כינה אותו "עכוז" משום שהיה מעכס בלכתו, ואמו כינתה אותו "טוסיק" ולא הסבירה למה. בין צאצאיו של שת אנחנו מוצאים את חנוך, שהתהלך אֶת הָאֱלוהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אותוֹ אֱלוהִים, ואת מתושלח, שקבע שיא גינס שלא נשבר עד היום וחי 969 שנה.

מתושלח הוליד את למך (השני), וזה ילד את גיבור הפרשה הבאה, נח, שילד את שלישיית שם,חם ויפת. באותם ימים, כאשר הֵחֵל הָאָדָם להתרבות עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִרְאוּ בְנֵי הָאֱלוהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טובות הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכל אֲשֶׁר בָּחָרוּ.

כתוצאה מזיווגים אלה נולדו הַנְּפִילִים […] הֵמָּה הַגִּיבורִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. אלוהים התבאס לאללה, ולא רק בגלל שבניו שכבו עם בנות אדם פשוטות, אלא גם כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבות לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. הוא התעצב על לבו וניחם על שברא את העולם והחליט להשמידו הכל, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם. הדבר היחיד שמנע את אלוהים מלבצע את זממו היה נח, שמָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.

פרשת "בראשית", שבה אלוהים נוכח לדעת שכל ההתחלות קשות, הגיעה כאן לסיומה. בפרשה הבאה, הלא היא פרשת "נח", אלוהים שופך את חמתו ואת ממטריו על בני האדם, ונח יוצא למשט שבסיומו נולד סמל השלום. שבת שלום.

עוד:

פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

מודעות פרסומת