פרשת השבוע [47]: נח

Posted on 12 בדצמבר 2010 של

0


מצגת זאת דורשת JavaScript.

[צילומים: Icarus Kuwait, רישיון CC]

שבת, א' חשוון תשע"א, ספר בראשית, פרשת "נח".

החזא"י (הרב חיים זאב יוסף) ותלמידיו הסתתרו במערה מפני הגשמים. הביט רבם אל המים שהלכו וגאו וכבר עמדו להציף את המערה, ואמר: "כשחזיתי שיירדו גשמים ארבעים יום וארבעים לילה, אף אחד לא האמין לי חוץ מנח". שאלוהו תלמידיו: "ומה איתך? עובדה שגם אתה תקוע פה איתנו". נאנח החזא"י ואמר להם: "גם אני לא האמנתי לעצמי".

*   *   *

היתה זו שעת צהריים לוהטת, ונח ישב על שרפרף בפתח חנותו ונמנם כאשר שמע קול כעכוע גרון: "אהמ… סליחה…". הוא פקח את עיניו, הביט כה וכה, ולא ראה אף אחד. "בטח עוד פעם אחד מילדי השכנים חומד לו לצון", אמר לעצמו, נשען בחזרה ועצם את עיניו.
– "סליחה", נשמע הקול בשנית, "כאן זה 'נגריית נח ובניו'?".
– "מי זה שואל?" ענה נח מבלי לפקוח את עיניו.
– "זה אני. אלוהים", ענה הקול.
– "אלוהים?", זינק נח ממושבו ונעמד דום. "אני מצטער… לא ידעתי… חשבתי שאחד הילדים, אתה יודע…".
– "זה בסדר", ענה אלוהים בקול מרגיע. "אתה יכול לעבור לנח".

נח ריפה את עמידתו הנוקשה ונשען על הקיר.

"מה שלומך? מה שלום האשה והילדים?", שאל אלוהים.
– "ברוך השם", ענה נח. "האשה בסדר, וגם הילדים. כולם בסדר ברוך השם".
– "ואיך הפרנסה?", התעניין אלוהים.
– "אה! הפרנסה?", אמר נח ועיווה את פניו. "הפרנסה לא משהו. היום אף אחד לא מזמין רהיטים, כולם קונים באיקאה. כבר חשבנו לעבור לארונות מטבח. יפת, בני הקטן, אומר שאם כבר עדיף שנעבור לארונות מתים, כי בין כה עוד מעט נמות ברעב. אבל זה בצחוק, תמיד היה לו הומור שחור, לתכשיט הזה".
–  "אכן כן. החיים קשים", אמר אלוהים בהשתתפות. "העולם הזה השתנה מן הקצה אל הקצה, לפעמים אני מתקשה להאמין שזה העולם שבראתי זה מכבר". הוא בחן את בלויי סחבותיו של נח. "אבל לא על זה רציתי לדבר איתך. בעצם באתי להזמין אצלך עבודה".
– "עבודה?", תמה נח. "מה, אתה צריך רהיטים?".
– "לא, אני לא צריך רהיטים. אני רוצה שתבנה לי תיבה".
– "תיבה? יעני ארגז? איזה ארגז? מצעים? לחם?".
– "לא. לא. התכוונתי לספינה. אני רוצה שתבנה לי ספינה".
– "ספינה? לא שמעתי אף פעם את המילה הזאת. מה זה?".
– "ספינה היא למעשה מעין תיבה גדולה שמסוגלת לשוט על פני המים".

נח גירד בראשו במבוכה. מצד אחד הוא לא הבין מה אלוהים רוצה ממנו, ומצד שני לא רצה לאבד את ההזמנה הראשונה מזה כמה חודשים. "תראה, אלוהים, אני יכול לבנות לך מה שאתה רוצה כל עוד זה עשוי מעץ", אמר והצביע אל השלט התלוי למעלה: "נגריית נח ובניו. עץ, זו המומחיות שלנו", נכתב שם.

"אני יודע, ובגלל זה באתי אליך", ענה אלוהים. "הנה, אלו הן תוכניות הספינה". מגילה גלולה הגיחה מן האין והחלה לרחף מול נח. "אם תקפיד ללכת לפיהן, לא תטעה".

נח פתח את המגילה ועיין בה. "הומ… זה דבר גדול מאוד. 300 אמה על 50 על 30. עצי גופר? למה לך עצי גופר? אתה יודע כמה עולה קוב עצי גופר? למה לא מדיקט או סיבית?".
– "כי עצי גופר עמידים במים. אל תשכח שהספינה צריכה לשוט על פני המים".
– "אה! נכון! שכחתי", אמר נח. "אני רואה שאתה גם רוצה ציפוי זפת על עצי הגופר".
– "כן. זה מאוד חשוב", אמר אלוהים. "צריך לצפות את גוף הספינה מבחוץ ומבפנים בזפת כדי שלא יחדרו מים דרך החיבורים".

נח המשיך לעיין בתוכניות. הוא הצביע על תרשים החתך של הספינה. "כתוב כאן 'פילים', 'זברות', 'עכברים', למה הכוונה?".
– "הספינה אמורה להוביל בעלי חיים מכל המינים, וצריך שלכל מין יהיה תא משלו".
– נח עיין בתוכניות עד סופן וגלל את המגילה. "למתי אתה רוצה את זה?", שאל.
– "כמה זמן אתה מעריך שזה ייקח?".
– "לא יודע", ענה נח. "קודם כל צריך להזמין את העץ. העבודה הזאת דורשת כמויות אדירות של עץ גופר, וזה רק לגוף החיצוני. בנוסף, צריך עוד סוגי עץ ממינים שונים לחלוקה הפנימית. אני צריך לדבר עם הספקים שלי. תקפוץ בעוד שבוע-שבועיים ואולי תהיה לי תשובה בשבילך".
– "אתה לא יכול להעריך עכשיו? הערכה גסה?".
– "אני לא רוצה להעריך ככה סתם. אבל זה בטח ייקח כמה עשרות שנים".
– "אין בעיה", אמר אלוהים, "אז אחזור בעוד שבועיים. להתראות".
– "רק רגע", קרא נח. "מה עם תשלום על החשבון?".
– "תשלום? על החשבון? מה זאת אומרת?".
– "ניכר עליך שלא הזמנת אף עבודה אצל בעל מלאכה", אמר נח.
– "האמת שלא. בדרך כלל אני עושה הכל בעצמי".
– "אז למה אתה לא בונה את הספירה הזאת בעצמך?".
– "לא ספירה, ספינה".
– "לא משנה. מה חשבת, שתקבל אותה בחינם? נניח שאני עוד יכול אולי לעשות לך הנחה, אבל מה עם הספקים? מי ישלם להם?".

אלוהים נבוך. למרות שבקרב חוגים מסוימים נחשב לגורם שזן ומפרנס ומכלכל את העולם, כלכלה לא היתה מעולם הצד החזק שלו. מה זה לשלם? במה משלמים? מה זה ספקים? "נו?", דחק בו נח. "אז מה עם תשלום על החשבון?".
– "אני לא יודע מה להגיד לך", ענה אלוהים בכנות. "אני לא מבין במושגים הארציים שלכם. האם תואיל בטובך להסביר לי מה אתה רוצה ממני בדיוק?".
– "אני יכול לשבת?", שאל נח, שהתעייף מעמידתו.
– "הו, כמובן. כמובן".

נח התיישב בחזרה, לגם מים מצפחתו ופתח בהסבר: "אצלנו, כאשר אתה צריך משהו שאין לך, אתה קונה אותו, אתה הולך למי שיש לו את אותו משהו ומשלם לו תמורתו. האמת שזה הרבה יותר נוח מסחר החליפין שהיה נהוג עד לפני כמה עשרות שנים".
– "סליחה על הבורות, מה זה סחר חליפין?".
– "סחר חליפין זה כשאתה מחליף משהו שיש לך תמורת משהו שאתה צריך. למשל, אני צריך פטיש ויש לי ארון, הייתי צריך למצוא מישהו שיש לו פטיש והוא וצריך ארון. עכשיו, גם אם היה לי מזל ומצאת מישהו שיש לו פטיש וצריך ארון – אולי הפטיש שווה יותר מהארון, או להפך? מה אתן לו עודף, מסמרים? הבנת עד עכשיו?".
– "פחות או יותר", ענה אלוהים.
– "יפה. אז בא מישהו חכם והמציא את הכסף".
– "כסף? אתה מתכוון למתכת?".
– "לא למתכת, אלא לאמצעי התשלום, למרות שלפעמים הוא עשוי מכסף".
– "אתה יכול להראות לי דוגמה?", שאל אלוהים.

נח הסמיק. "האמת שמזמן לא היה לי גרוש בכיס. אני תפרן לאללה וחי מן היד אל הפה. אבל בעיקרון הכסף עשוי מחתיכות מתכת, כגון נחושת, כסף, ארד, זהב. שוויו נקבע על פי משקל החתיכה והמתכת שממנה היא עשויה. מובן?".
– "מובן", ענה אלוהים.
– "אז אם אני רוצה לקנות עצי גופר, אני צריך לשלם עבורם בכסף שכאמור אין לי".
– "האמת שגם לי אין כסף", ענה אלוהים במבוכה. "אבל אני יכול לשלם בזהב".
– "גם זהב טוב. בייחוד עכשיו, כשהמחיר שלו בשמים", אמר נח והביט מופתע אל שני גושי הזהב שצצו יש מאין ונחתו לרגליו.
– "זה נראה לך מספיק בשביל לשלם על החשבון?".

נח הרים את אחד הגושים ואמד את משקלו על כף ידו. "כן. מספיק די והותר".
– "יפה", אמר אלוהים. "עכשיו אני יכול ללכת?".
– "רגע, אני צריך לשקול אותם כדי להוציא לך קבלה על התשלום. ואני גם צריך לרשום לך הזמנת עבודה". הוא נכנס לבית המלאכה, שקל את הזהב ואחר כך הוציא פיסת קלף מהמגירה. "על שם מי לרשום את הקבלה?", שאל.
– "מה זאת אומרת על שם מי?", תמה אלוהים.
– "לרשום אותה על שמך או על שם מישהו אחר?".
– "זה חשוב?".
– "כן. כי יש כאלה שלא אוהבים שירשמו על שמם כי הם עובדים ב'שחור'", ענה נח בעודו ממלא את הקבלה. "עכשיו נרשום את ההזמנה שלך ב'ספר ההזמנות' ואתה חופשי ללכת".

אלוהים הביט אל נח הרושם את פרטי הזמנתו. "למען האמת לא הבנתי מה זה כל הדברים האלה, 'קבלה', 'ספר הזמנות'".
– "מה יש להבין כאן?", ענה נח. "אני מנהל עסק כחוק. אצלי הכל רשום והכל מדווח. אני לא רוצה בעיות".
– "אהה!", קרא אלוהים בהבנה, למרות שלא הבין דבר. נח הושיט את הקבלה, והיא נעלמה באוויר. "אז נתראה בעוד שבועיים", פלט אלוהים והתפוגג כל עוד נפשו בו כדי למצוא מקום שקט שבו יוכל להרהר בשינויים שחלו בעולם, והגלגולים שעבר האדם מאז גורש מגן עדן.

לצוף זה לא לשוט

נח יצא אל החצר שמאחורי הנגרייה ומצא את בניו שרועים על ערימות הקרשים, ישנים שנת ישרים. "שם! חם! יפת! עצלנים שכמותכם!", גער בהם. "קומו, יש לנו הזמנה". הוא ישב עם בניו מסביב לשולחן, סיפר להם על ההזמנה שקיבל ופרש בפניהם את התוכניות.

שם פלט שריקה ארוכה. "זו עבודה גדולה מאוד. אני לא יודע אם נוכל לבצע אותה".
– "אני הבטחתי ללקוח שאנחנו מסוגלים לבצע כל עבודה כל עוד היא עשויה מעץ", אמר אביו בטון חמור. "אתה רוצה להוציא אותי שקרן?".
– "לא, חס וחלילה", מיהר שם להתנצל. "אבל לא נראה לי שנוכל לבצע אותה בעצמנו. אנחנו נזדקק לפועלים, מנהלי עבודה".

יפת משך אליו את המגילה וקרא בעיון רב את המפרט. "אבא, אמרת שזאת אמורה להיות תיבה שתשוט על פני המים, נכון?".
– "נכון", ענה נח. "הלקוח קורא לזה 'ספינה'".
– "שיקרא לזה מה שהוא רוצה, אבל אני מסופק אם הדבר הזה יכול לשוט במים. אולי זה יצוף – אבל לשוט זה כבר סיפור אחר".
– "למה אתה אומר את זה?", שאל אביו. "אם זה יצוף, אז למה שלא ישוט?".
– "כי כל המבנה הזה לא יציב בכלל. הגלים והזרמים ישחקו בו ובסופו של דבר הוא יתהפך. לדעתי הלקוח שלך לא מבין בשיט".
– "למה? אתה מבין בזה?", סנט בו אחיו שם.
– "רק קצת", הודה יפת, "אבל בטח יותר מהלקוח הזה. התבוננתי רבות בכל מיני דברים שצפים על פני המים, גיליתי הרבה דברים".
– "למשל?", שאל שם.
– "למשל גזעי עצים ששקועים בחלקם במים יותר יציבים מקרשים שטוחים".
– "אז מה אתה מציע?", שאל אביו.
– "אני מציע שנבנה קודם דגם מוקטן של התיבה הזאת ונבחן את יציבותה במים ואחר כך נראה".
– "טוב. אז זה מה שנעשה: אתם שניכם", אמר נח והצביע על חם ויפת, "תבנו את הדגם ותנסו אותו. אתה שם תעשה את החישובים – עצים, פועלים, כלי עבודה, חומרי עזר וכיו"ב. ואני אפנה לספקים כדי לברר מחירים ומועדי אספקה. יש למישהו שאלה? אין? יופי, אז כל אחד לענייניו", סיכם.

הישיבה המשפחתית התפזרה, וכרגיל לא פצה חם את פיו. חם, ילד הסנדביץ', מעולם לא נשאל לדעתו ואף פעם לא השיא עצה, למרות שהיה חכם לא פחות משם, ובפיקחות לא פיגר הרבה אחרי יפת, ובחריצות עלה על שניהם. אבל אביו לא אהב אותו, ובעסק התייחסו אליו כאל פועל שחור, ומאחר והיה כנוע וצייתן, דבק בו הכינוי "כנען".

גם בחוג המשפחה הוא לא היה מקובל, ואת אשתו לא סבלו בגלל שהיתה מצאצאי קין ולא מצאצאי שת. לאירועים משפחתיים לא היה הולך כדי שאשתו לא תסבול ממבטי הבוז של הוריו ואחיו, ולאירועים שלו אף אחד לא בא. לא פעם גמר אומר לעזוב את התא המשפחתי שבו הרגיש כמו אסיר ולהגר לארץ נוד, שם ישבה משפחתה האמידה של אשתו ולהשתלב בעסקי הנדל"ן שבאו להם בירושה מקין. אולם אשתו לא רצתה לשמוע על כך. "אנחנו לא נעזוב ולא ניתן להם להרגיש שניצחו. אנחנו נישאר כאן 'על העיניים' שלהם, ומצדי שכולם יתפוצצו", היתה אומרת בכל פעם שניסה להעלות את הנושא.

לאחר שבועיים התייצב אלוהים בבית המלאכה של נח על מנת לקבל תשובה כמובטח. לאחר חילופי הברכות נפנו השניים לענייני עסקים. "תראה, אלוהים, יש לי בשורה טובה ובשורה רעה. מה אתה רוצה לשמוע קודם?".
– "את הרעה", אמר אלוהים.
– "טוב, אז באותו יום, אחרי שהלכת, דנתי עם הילדים בהזמנה שלך ומצאנו בה ליקויים. התיבה ששרטטת אינה כשירה לשוט על פני המים. יפת שלי בנה דגם מוקטן וגילה שהעסק הזה לא יציב ומתהפך בקלות גם במים שקטים. הוא נאלץ לעצב את הכל מחדש על מנת שהספינה שלך תוכל לשוט בבטחה גם במים סוערים. זאת הבשורה הרעה".
– "ומה עם הטובה?".
– "הבשורה הטובה היא שמחיר עץ הגופר ירד באופן דרסטי, וכבר קניתי מלאי עץ שיספיק די והותר. מצאתי גם ספק של זפת שפשט רגל וקניתי את המלאי שלו בחצי חינם".
– "יפה!", התלהב אלוהים. "ומה עם זמן? עשית הערכת זמן?".
– "כן. העבודה תימשך עשר שנים בערך, תלוי במספר העובדים שנוכל לגייס".
– "עובדים? מי דיבר על עובדים? חשבתי שאתה ושלושת בניך תבצעו את העבודה".
– "אני ושלושת בני?", ענה נח בתמיהה. "אתה לא נורמלי!".
– "נכון, אני לא נורמלי, כי אני אלוהים", השיב אלוהים. "העבודה הזו סודית ואני לא רוצה שפועלים זרים יהיו מעורבים בה מחשש שהסוד ידלוף".
– "אלוהים! בחיאת רבּכּ!", מחה נח. "איך נוכל ארבעתנו לבצע עבודה בסדר גודל שכזה? היא תימשך עשרות שנים!".
– "מצדי שתימשך נצחים. אני לא מוכן לשמוע על פועלים זרים", פסק אלוהים.
– "אבל זה…".
– "בלי שום אבל", קטע אותו אלוהים בחריפות.
– "טוב", ענה נח ברוח נמוכה. "ומה עם מספנה?", שאל. "בשביל זה אפשר לקחת קבלן?".
– "מה זה מספנה?", התעניין אלוהים.
– "זה מקום שבו בונים ספינות. המספנה צריכה להיות על שפת הים כדי שיהיה אפשר להשיק את הספינה".
– "אה! הבנתי. אם כך, אז לא צריך מספנה".
– "לא? אז איך נשיק את הספינה?", תמה נח.
– "אני אדאג שהמים יגיעו אליה", אמר אלוהים. "עכשיו, לפני שאני מתקפל, אתה צריך עוד תשלום על החשבון?".
– "לא", ענה נח.
– "יפה. אם תצטרך משהו, רק תקרא לי. בסדר. יאללה ביי".

הלקוח משוגע

נח כינס את בניו, ובפנים עגומות מסר להם שהלקוח אינו רוצה שפועלים זרים יועסקו בפרויקט. "הלקוח שלך משוגע!", התפרץ יפת. "מה הוא…".

"שתוק!", קטע אותו אביו. "אני לא רוצה לשמוע אף מילה! אצלנו הלקוח תמיד צודק! אפילו אם הוא מטורף".

שם הניף אצבע. "אני יכול לשאול משהו?".
– "שאל".
– "מה תאריך היעד? כלומר, מתי צריך למסור את ההזמנה ללקוח?".
– "אה… זה תלוי בנו", ענה נח. "הלקוח אמר שהוא יחכה עד שנגמור. בעניין זה הוא לא עומד לנו על הראש. העיקר בשבילו שנבצע את העבודה כמו שצריך". הוא הביט בשמש שעמדה באמצע השמים. "עכשיו צהריים. אני מציע שניקח חצי יום חופש ונתחיל בעבודה מחר בבוקר". הצעתו התקבלה ללא עוררין, והאחים התפזרו איש לביתו.

למחרת התאספו כולם בבית המלאכה. ראשית כל חילק נח את העבודה ביניהם. את עצמו מינה למנכ"ל הפרויקט, את יפת למהנדס וסמנכ"ל, את שם למנהל הטכני ואת חם לרענב"צ (ראש ענף ביצוע), שלא היה אלא תואר מפוצץ לפועל שחור. אולם למרות התארים שנשאו האחרים, גם הם עבדו כפועלים, אם כי די אפורים.

כאשר השלימו את הסיפון התחתון זכה נח לביקור מה"לקוח", שנראה מרוצה מהעבודה ומקצב ההתקדמות. הוא שיבח את נח, ואמר לו: "ידעתי שאני לא טועה כשבחרתי את הנגרייה שלך ב'גוילי זהב', היתה לי תחושת בטן, לא סתם נאמר: ונח מצא חן בעיני יהוה".
– "מי זה יהוה?", תמה נח.
– "זה אני", ענה אלוהים. "יהוה אלוהים. זה השם המלא שלי". הוא שב והתבונן בספינה ההולכת ונבנית. "אבוא לבקר כשתסיימו את הסיפון התיכון, ואל תשכח להתקשר אם תתעורר איזושהי בעיה", הוסיף והתפוגג.

עברו שנים על גבי שנים של עבודה קשה, והסיפון התיכון הושלם גם הוא. העבודה עליו התארכה מאוד-מאוד, מאחר ולפי התוכניות הוא נועד לחיות והיה בנוי מאלפי תאים, שאמורים היו להיות שונים זה מזה הן בגודלם והן בעיצובם; התא שנועד לפילים היה שונה בתכלית ממרבצו של הכח מקומודו. קנו של העיט לא דמה כלל לזה של הצרעות, וכן הלאה.

אלוהים קיים את הבטחתו, ובא לבקר ביום חנוכת הסיפון. הוא רווה נחת והרעיף על נח שבחים על תבונת הכפיים שהפגינו הוא ובניו. "יפה מאוד! באמת עבודת אמנות. חשבתי שתיתקלו בקשיים בבניית מאורות נחשים או ביצות מלאכותיות לצפרדעים, אבל אני רואה שהסתדרתם על הצד הטוב ביותר". הוא סקר את התיבה, שקיבלה כבר צורה. "טוב, אז אני לא אעכב אותך, נתראה בחנוכת הסיפון העליון".

נח עמד על הסיפון העליון והביט אל חם, שהיה עסוק במשיחות הזפת האחרונות כאשר ערך יְהוָה אֶלוהִים את ביקורו המיועד. "אז זהו! סיימתם בשעה טובה!", לחש באוזנו של נח. "יישר כוח! ממש אין מילים בפי כדי להביע את התפעלותי!". מבטו עבר על המבנה הגולמני משהו. "עכשיו בוא נמצא לנו פינה שקטה שבה נוכל לשוחח ללא הפרעה. יש לי משהו חשוב לגלות לך".

"גם לי יש כמה שאלות אליך", ענה נח בלחש ופנה לסולם המוביל לקרקע. "היי, כנען!", קרא לעבר חם. "תרביץ עוד כמה שכבות טובות מסביב לצוהר. אני יורד לאכול, וכשאני חוזר אני רוצה למצוא שהכל מתוקתק כמו שצריך".
– "כן אבא", ענה חם.
– "מדוע אתה קורא לו כנען?", התפלא אלוהים.
– "כי הוא כזה כנוע", ענה נח בעודו יורד בסולם. הוא הגיע לקרקע, ושם פעמיו אל החורשה הסמוכה.
– "היי, אבא! לאן אתה הולך?", קרא אליו שם, שעמד על הפיגום ועסק בבדיקת חיבורי הספינה.
– "זה לא עניינך!", ענה נח קצרות.

הם הגיעו לחורשה, נח מצא אבן שטוחה, התיישב עליה וחיכה למוצא פיו של הלקוח. "אמרת שיש לך כמה שאלות", אמר אלוהים.
– "כן", אמר נח והוציא מטפחת כדי לקנח את הזיעה ממצחו. "רציתי לדעת מה התכלית של כל העבודה הזו. בשביל מה אתה צריך ספינה שתוביל בעלי חיים? יש לך קרקס?".
– "לא, אין לי קרקס וגם לא גן חיות", צחק אלוהים.
– "אז מה העניין? למה נועדה התיבה הזו?".
– "אתה מתפרץ לדלת פתוחה", אמר אלוהים.
– "איזו דלת?".
– "פתוחה. הכוונה היא שעל זה בדיוק רציתי לדבר איתך. הגיע הזמן להכניס אותך לסוד העניינים".
– "כולי אוזן", אמר נח.
– "ובכן", אמר אלוהים כשהוא בורר את מילותיו בקפידה. " אני עומד להביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע. עד כאן הבנת?".

נח לא ענה. עברו כמה שניות עד שמוחו עיכל את דברי הלקוח, ואז הוא התפרץ: "אתה רוצה להגיד לי שכולנו נמות? כל בשר אשר בו רוח חיים זה אומר שגם אני והמשפחה שלי…".
– "רגע אחד, רגע אחד", הרגיע אותו אלוהים. "תן לי לסיים. איפה הייתי?". נשמע רשרוש. "הא! הנה זה: והקימותי את בריתי איתך ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך".
"מה זה אומר?".
– "זה אומר שאתה והמשפחה שלך תינצלו. אתם תשוטו בתיבה עד שאמחה את כל החי מתחת לשמים".
– "למחות את כולם?", נרעש נח. "אתה השתגעת?".
– "לא השתגעתי", ענה אלוהים. "אתה הרי חי בקרבם, ואתה יודע יפה מאוד שכבר מלאה הארץ חמס מפניהם, נכון? לכן הנני משחיתם את הארץ".
– "הכל? גם בעלי חיים? אה! בשביל זה הסיפון התיכון!", קרא נח.
– "ניחשת נכון. מכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך, זכר ונקבה יהיו. מהעוף למינהו, ומן הבהמה למינה, מכל רמש האדמה למינהו, שנים מכל יבואו אליך להחיות".
– "מה זאת אומרת להביא?", נזעק נח. "אתה מתכוון שאני אלך לצוד אריות או קרנפים ואביא אותם לתיבה? סליחה על הביטוי, אבל לא רק שהשתגעת, אלא גם התחלקת על השכל לגמרי. אני נגר, לא צייד".
– "אתה לא צריך לצוד שום דבר", אמר אלוהים. "אם היית מקשיב לדברי לא היית מתפרץ ככה. אמרתי: שנים מכל יבואו אליך להחיות. זה אומר שכל בעלי החיים יגיעו לתיבה, זוגות-זוגות בעצמם. הם ישתכנו במגורים שלהם בעצמם. אתה רק צריך לדאוג להם למזון ולמים".
– "רק למזון ומים?", גיחך נח במרירות. "ומה עם ניקיון? מי ינקה להם התאים? אתה?".
– "תשמע, נח, אני יודע שהעמדתי אותך במצב לא נוח בכלל, ושהטלתי עליך משימה קשה ביותר, אבל זה המחיר שאתה צריך לשלם תמורת הצלתך. אם אתה לא מוכן, רק תגיד. אני בטוח שאמצא אחרים שיקפצו על ההזדמנות להינצל".

נח הרכין ראשו. "וכמה זמן ימשך המהבּוּל הזה?".
– "לא מהבּוּל, מבּוּל. הוא ימשך ארבעים יום וארבעים לילה".
– "וזהו? אחר כך אפשר לצאת מהתיבה?".
– "לא. אתה צריך לחכות שהאדמה תתייבש. בוא נגיד שכל הסיפור ייקח שנה בערך", ענה אלוהים. "נו? אתה מסכים או לא?", הוסיף בקוצר רוח.
– "טוב, נראה לי שאין לי ברירה", ענה נח בהכנעה. "רק עוד שאלה אחת קטנה, אם יורשה לי".
– "בבקשה".
– "למה דווקא מבול? אתה לא יכול לגרום לכך שכל בני האדם ימותו וזהו? למה אתה צריך את כל הטרראם הזה?".
– "אמרת שאלה קטנה, ושאלת שלוש שאלות גדולות", ענה אלוהים בקול נרגז. "והתשובה היא שאני אלוהים ולא חייב דין וחשבון לאף אחד. הבנת את זה?".
– "כן, הבנתי שאתה מעדיף לא לענות".
– "מצדי תבין איך שאתה רוצה".
– "רק עוד דבר קטן. מתי יתחיל המבול?".
– "שבוע מרגע שתסיים את כל ההכנות", ענה אלוהים. "עוד משהו?".
– "לא".
– "יאללה ביי", אמר אלוהים והסתלק.

מקימים חברות קש

נח חזר לאתר, חיפש את יפת ומצא אותו בסיפון התיכון, עסוק בעיצובו הסופי של תא העטלפים. "היי! אבא!", קרא יפת ממרומי הסולם. "מה אתה אומר על העיצוב?".

"יפה מאוד!", השיב נח. "אבל עזוב את זה עכשיו. אנחנו צריכים לשוחח". יפת ירד מהסולם, והלך בעקבות אביו. הם עלו לסיפון העליון, שם בנו לפי התוכניות כמה תאי מגורים לבני אדם, ונכנסו לתא ששימש בינתיים משרד.

"קודם כל נשתה משהו", אמר נח. "זה משהו שלמדתי להכין ממישהו שהגיע מארץ נוד", הוסיף כשהוא פותח את הארון ומוציא ממנו כד חתום בשעווה ושני ספלי חימר. "הם קוראים לזה יין". הוא שבר את חותם השעווה, ומזג משקה אדמדם. הוא הושיט ספל ליפת. "לחיים!", קרא נח והניף את ספלו.
– "איזה חיים?".
– "לחיים! אתה צריך לענות לחיים! ככה קוראים לפני ששותים מהיין הזה".
– "למה?", תמה הבן.
– "לא יודע. תגיד לחיים וחלאס!".
– "טוב. לחיים!".
– "יפה. עכשיו אפשר לשתות", אמר נח ורוקן את ספלו בלגימה אחת. יפת החרה החזיק אחריו ושתה אף הוא בלגימה אחת. בתחילה לא נעם המשקה לחכו, והוא עיווה את פניו, אולם אחרי שירד לקיבתו חש חמימות נעימה עולה ומתפשטת בגופו.
– "דווקא לא רע בכלל המשקה הזה. איך אמרת שקוראים לו?".
– "יין", אמר נח והניח את ספלו על השולחן. "אני לא יודע למה הם קראו לו כך, אבל אני אוהב את הצליל של המילה הזאת. לי היא נשמעת כמו קול של פעמון". הוא התיישב והחווה בידו ליפת לשבת מולו.
– "בעוד כמה זמן אנחנו מסיימים את העבודה הזו?", שאל.
– "אפשר להגיד שסיימנו", ענה יפת. "נשארו רק כמה פינישים פה ושם. בא נגיד עוד שבועיים".
– "יפה. עכשיו אנחנו צריכים לעבור לשלב ב'", אמר אביו.
– "שלב ב'?".
– "כן. ה'לקוח' ביקש שגם נצייד את הספינה במזון שיספיק לשנה לבעלי החיים השונים, ולעוד שמונה בני אדם שיתלוו אליהם במשט. אני מבקש שתכין רשימה של כל בעלי החיים, סוגי המזון שהם אוכלים והכמויות הנדרשות. תכין גם רשימה נפרדת של מזון לבני אדם".

לאחר כמה ימים הגיש יפת לאביו את הרשימות, ומתברר כי כמויות המזון הנדרשות לצורך קיומם של האנשים ובעלי החיים הן אסטרונומיות. יפת אף חישב ומצא כי יידרשו שנים אחדות כדי לאגור כמויות כאלו.
– "וכמה יעלה כל זה?", שאל נח בעודו מעיין ברשימות.
– "סיכמתי את זה בסוף הרשימות", ענה יפת. "אבל חישבתי את זה במחירים של היום".
– "מה זאת אומרת?".
– "יכול להיות שבמהלך השנים המחירים יעלו או יירדו", הסביר יפת. "אבל סביר יותר שהם יעלו".
– "למה אתה חושב כך?", התעניין נח.
– "כי אנחנו ניצור פתאום ביקוש אדיר, שספק אם ההיצע של היום יכול לספק", השיב יפת במהורהר בעודו משתעשע בנוצה ששימשה לו כעט. "אני גם מציע להקים כמה חברות פיקטיביות".
– "חברות פיקטיביות?", התפלא נח.
– "כן", ענה יפת. "אם נקנה הכל בעצמנו, זה עלול לעורר חשד. הסוחרים עוד עלולים לחשוב שאנחנו אוגרים מזון כדי ליצור מחסור ולהפקיע מחירים, ויפסיקו למכור לנו. אנחנו גם צריכים להיות זהירים בסכומי הכסף שנזרים בעקבות כך. זה עלול לגרום לעצבנות ב'שוק ההון'".

נח החליק על זקנו, שקוע במחשבות. כל העניינים האלה היו זרים לו. הוא היה לנגר בגלל חיבתו לעץ ולמלאכת כפיים, והנה פתאום, בגלל בחירה אלוהית, עליו להתעסק עם "חברות פיקטיביות", "היצע וביקוש" ו"שוק ההון".

"טוב, מאחר ואתה בקיא בכל הדברים האלה, אני ממנה אותך בזאת להיות אחראי על המבצע הזה", אמר נח, "ואני אפנה ל'לקוח' כדי שיזרים עוד כסף". הוא צרר את הרשימות, ותחב אותן בגלימתו.

כאשר התחיל יפת במבצע "מיני מזונות", לא תיאר לעצמו ש"נבואותיו" תתאמתנה מעל ומעבר למצופה. הוא כמעט כרע תחת עול התפקיד שלקח על עצמו, ורק קשיות עורפו, שאותה הוריש לצאצאיו הכורדים, מנעה ממנו מלהרים ידיים. אך עמלו לא היה לשווא; אחרי כמה עשרות שנים התמלא הסיפון התחתון בתיבה עד אפס מקום במזונות ממינים שונים, מסודרים למופת לפי סוגי בעלי החיים השונים הצורכים אותם.

בתום המבצע הנ"ל כינס נח את בניו בחדר עבודתו וגילה להם את הסוד הגדול. פחד נפל עליהם כאשר סיפר להם מה אלוהים מתכנן לעשות. "ממחר אנחנו בכוננות מבול", הודיע להם. "אנחנו נישן בתיבה ויותר לא נצא ממנה עד שאלוהים ירשה לנו".
– "אבל… אבל מה עם החנות שלנו? הבתים שלנו?", נזעק שם. "מה יהיה איתם?".
– "הם כבר לא שלנו", ענה לו אביו. "מכרנו הכל לאחת מ'חברות הקש' שהקים אחיכם יפת, והיא מכרה את זה הלאה".
– "לא הבנתי כלום", פלט שם.
– "אף אחד לא ביקש ממך להבין", נזף בו נח. "אז זהו זה. עד מחר אנחנו מעבירים את משפחותינו ומיטלטלינו לתיבה", הוסיף, ובזה נעל את הישיבה.

בלגן של הרגע האחרון

עברו שבועות, ומשפחת נח הסתגלה לשגרת החיים בתיבה. במשך הזמן הזה העביר יפת לכולם, כולל הנשים, השתלמויות בהאכלת בעלי חיים למיניהם. הסתבר לכולם שזוהי עבודה מפרכת, מסריחה ומעוררת חלחלה. בהשתלמות לזוחלים, שכללה גם הדגמות חיות, התעלפו הנשים כאשר ראו כיצד יפת מאכיל נחשים בציפורים ועכברים חיים.

בוקר אחד, לאחר ליל שתייה, איחר נח לקום. הוא חלם כי בעלי החיים החלו להגיע זוגות זוגות, נכנסו לתיבה לפי סדר האל"ף-בי"ת ופנו לתאיהם בעצמם, בדיוק כמו שאמר יהוה אלוהים. הגיעה האות חי"ת, והחמור עלה על כבש התיבה מלווה באתון ובעוד חמור.
– "היי! חמור!", קרא נח. "מה העניין עם החמור הנוסף?".
– "אני ביסקסואלי", ענה החמור.
– "ביסקסואלי שמיסקסואלי, אתה נכנס עם האתון בלבד. ככה ציווה אלוהים".
– "אם כך, אז אני לא נכנס", ענה החמור, וירד מהכבש עם בני זוגו ועמד בצד, מפנה את מקומו לחנק והחנקית שעמדו אחריו בתור.
– "מה זה אתה לא נכנס? אתה רוצה לטבוע? מה אתה? חמור?", צעק נח, פניו מסמיקות מכעס, והניף את מקלו באיום.
– "די אבא, עזוב אותו", אמר יפת ואחז בשרוולו. נח ניסה לנער אותו ממנו, אבל יפת לא הרפה. "אבא! אבא!", קרא וטלטל את ידו.
– "מה יש?", קרא נח והתעורר בבהלה. מעליו עמד יפת, אוחז בזרועו.
– "כדאי שתעלה למעלה", ענה יפת בפנים מתוחות.
– "מה קרה?", שאל נח, אך בנו לא ענה ופנה לצאת. נח קם ממשכבו ונחפז אחריו.

הם עלו לסיפון, ויפת הורה בידו: "אתה רואה את זה? נראה לי שהמבול מתחיל". נח שפשף את עיניו, מסיר מהן את קורי השינה, והשקיף אל עבר ענן האבק שעלה באופק, שהלך והתקרב אל התיבה. "אל תדבר שטויות. המבול לא מתחיל בלי הודעה מוקדמת", אמר.

הענן המשיך להתקרב, והגיע לטווח שמיעה. מתוכו עלה קול רעם מחריש אוזניים שזיעזע את הקרקע, גורם לתיבה, שעדיין נתמכה בפיגומים, להתנדנד על מקומה. "אלו בעלי החיים", צעק נח ליפת. "תרד למטה ותוריד את הכבש".

במרחק 500 אמות מהתיבה נדם הקול, והאבק שכך. לעיני נח נגלה מחזה שנחרת בזכרונו לנצח: טור ארוך של זוגות בעלי חיים, ארוך עד כדי היבלעות באופק המעורפל, עמד בשקט ללא ניע, מחכה להוראות מלמעלה. נח רץ לחדרו, חטף את רשימת בעלי החיים שמסר לו אלוהים ומיהר לרדת לקרקע, שם מצא כי בניו כבר הורידו ארצה את הכבש המוביל לבטן התיבה.

הוא התיישב על אבן ופתח את המגילה. בעלי החיים כאילו חיכו לאות הזה: הזוג הראשון היה האווז והאווזה, שהחלו לנוע לעבר התיבה. כאשר הגיעו למרחק של 50 אמה נוכח נח לדעת כי הם היו יותר מזוג אחד. "היי! מה זה?", קרא אל הזוג שצעד בראש וכבר עמד לעלות בכבש. "כמה אתם?".
– "געגע געגעגע גע", גיעגע האווז.
– "הוא אומר שהם שבעה זוגות", לחש חם, שעמד בסמוך.
– "מישהו ביקש ממך להתערב?", רעם עליו אביו בקולו. "ברוך השם, גם אני יודע לספור. עכשיו תסתלק מכאן ולך תראה את העבודה שלך במקום אחר". הוא פנה שוב אל האווז: "למה באתם שבעה?".
– "אה! זאת טעות שלי", שמע נח את ה'לקוח' לוחש במוחו. "אחרי שדיברתי איתך גיליתי הערת שוליים שלא שמתי לב אליה קודם, ושם נאמר: מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה".
– "אבל אלה עופות", חשב נח בתשובה.
– "נכון. גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה".
– "טוב שאתה נזכר", רטן נח במחשבתו.
– "אני מצטער, אבל טעויות קורות", התנצל אלוהים. "אבל מה זה משנה?".
– "בטח שזה משנה. אנחנו הכנו להם תאים ומזון לפי זוג מכל סוג", התרעם נח. "עכשיו איך נסתדר?".
– "תירגע", לחש לו אלוהים. "בעזרת השם, הכל יהיה בסדר".

בלית ברירה נאלץ לנח להסתפק בהבטחה סתומה זו, והוא אותת לאווזים, שעמדו עדיין באמצע הכבש, להמשיך לעלות.

העורב לא פראייר

הטענת בעלי החיים נמשכה כמה יממות. נח סימן בשולי המגילה את המינים שכבר עלו, עד שהגיע לאות ת"ו ולמיטב זכרונו (המגילה אבדה במהלך המבול) היו התחמסים האחרונים לעלות. "יופי", לחש אלוהים במוחו. "כי לימים עוד שבעה אנוכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה".

ביום הולדתו ה-600 של נח, שחל ב-17.2, ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו. ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים וישאו את התבה ותרם מעל הארץ […] ויגברו המים וירבו מאד על הארץ ותלך התבה על פני המים. המים הלכו וגאו עד שכיסו את כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים חמש עשרה אמה מלמעלה […] ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ וכל האדם […] וישאר אך נח ואשר אתו בתבה.

150 יום גאו המים עד אשר נזכר אֱלוהִים בנח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלוהים רוח על הארץ וישוכו המים. ויסכרו מעינות תהום, וארובות השמים. ויכלא הגשם מן השמים. וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים, וב-17.7 נחה התבה על הרי אררט. המים הלכו וחסרו, עד שב-1.10 נראו ראשי ההרים.

עברו עוד ארבעים יום, נח פתח את חלון התיבה וביקש מהעורב, שקנו עמד בסמוך, לצאת ולבדוק מה המצב. "למה נטפלת דווקא אלי?", שאל העורב.
– "מה זאת אומרת נטפלתי?", ענה נח בשאלה. "אתה הכי קרוב כרגע".
– "ולמה אתה לא שולח מישהו מבין העופות הטהורים?", התרעם העורב. "אותם העלית שבעה זוגות ואילו אותי, בגלל שאני עוף טמא, רק זוג אחד. עכשיו תאר לך שיקרה לי משהו ואני אמות חס וחלילה. מה יקרה אז? אשתי תישאר אלמנה ולא יהיו יותר עורבים בעולם".

העורב הידס, יצא מקנו ועלה על אדן החלון. הוא הבחין בפגר של חזיר שהיה מוטל לא הרחק מהתיבה, ומיד עף החוצה והחל לנקר בו. נח נוכח לדעת שאינו יכול לסמוך עליו, ושלח את היונה. ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התבה. נח חיכה עוד שבעה ימים, ושלח את היונה שוב. היא שבה לעת ערב ובפיה עלה של זית טרי, כהפתעה לבן זוגה שמזה כמה שבועות התלונן על המזון החדגוני שהיה לו לזרא. היון לא שיער לעצמו שתאוותו למזון טרי תכניס את זוגתו לנצח לפנתיאון האנושי. עבר עוד שבוע, ונח שלח את היונה בפעם השלישית, וזו לא שבה יותר כי עסקה בבניית קן לביצים שאו-טו-טו עמדה להטיל.

תם המבול

ויהי באחת ושש מאות שנה לחיי נח, ליתר דיוק ב-1.1, חרבו המים מעל הארץ ויסר נח את מכסה התבה וירא והנה חרבו פני האדמה. ב-27.2 יבשה הארץ. וידבר אלוהים אל נח לאמור: צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך […] ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו. וכל החיה, כל הרמש, וכל העוף, כל רומש על הארץ למשפחותיהם יצאו מן התבה.

משפחת נח, שבמשך שנה תמימה כמעט התקיימה על בשר ממולח ומציות יבשות, מיהרה לשחוט מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ולעשות עַלַאֶש. אלוהים, שחשב שמקריבים לו קורבנות, היה מרוצה. ויאמר יהוה אל לבו: "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. אין מה לעשות, יצר לב האדם רע מנעוריו", הרהר בעצב.

אט-אט הסתגלו נח ומשפחתו לעובדה שהם בני האדם היחידים בעולם. הם פירקו את התיבה ובנו לעצמם בתים מעצי הגופר, ובשלד השתמשו להסקה, עד אשר שבו העצים לצמוח. עד מהרה, ולמרות שלא היו עדיין לקוחות, פתחו בניו של נח נגרייה חדשה. ביום חנוכתה הפתיע אותם אביהם כשהוציא מתוך מיטלטליו את השלט שהיה תלוי על בית המלאכה הישן, ותלה אותו בפתח. נח השאיר את ניהולה של הנגרייה בידי בניו, והוא עצמו הפך לאיש האדמה. ומאחר ובמשך המשט הרבה לשתות יין וכילה את כל המלאי שלקח איתו, מיהר, קודם כל, לברא חלקת אדמה ולנטוע בה כרם.

יום אחד, בעודו מטפל בגפנים הופיע בפניו אלוהים. "היי! נח! מה נשמע?".
– "היי! מי זה אם לא ה'לקוח'", קרא נח. "מה שלומך אדון אלוהים?".
– "שלומי טוב ברוך השם", ענה אלוהים, מצטחק. "מה אתה עושה?".
– "נוטע כרם", ענה נח.
– "אה! נכון! שכחתי שאתה חובב את הטיפה המרה. אבל כל עוד שזה יין אז אין בזה רע. רק שלא תתחיל לשתות לי ארק או וודקה".
– "אין סיכוי שאשתה מהדברים שאמרת כי אני בכלל לא יודע מה זה".
– "שלא תדע", ענה אלוהים. "אבל לא בשביל זה באתי אליך. בראש ובראשונה רציתי להודות לך ולבניך ולכל משפחתך על העבודה הנפלאה שעשיתם. באמת הייתם מעל המצופה".
– "תודה אלוהים", ענה נח והסמיק.
– "חוץ מזה, באתי להודיע לך שיותר אני לא מביא מבול על האדמה", הצהיר אלוהים חגיגית. "מהיום, בכל פעם שיהיו עננים על הארץ ונראתה הקשת בענן, וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר".
– "אבל מאז ומעולם היתה קשת בענן כשזרחה השמש", ענה נח. "זה לא דבר חדש".
– "באמת? אתה בטוח?", הקשה אלוהים.
– "100%", אמר נח.
– "יכול להיות שזו טעות בטקסט?", מלמל אלוהים לעצמו במבוכה בעודו מעלעל בהוראות. "אולי בילבלתי בין הדפים?".
– "על איזה דפים אתה מדבר?", התעניין נח לדעת.
– "לא חשוב", ענה אלוהים. "העיקר הוא שעשיתם עבודה יפה. ובהזדמנות זאת אני רוצה לברך אתכם בברכת פרו ורבו ומלאו את הארץ".
– "תודה רבה", אמר נח. "ואם עוד פעם תצטרך איזו עבודת נגרות, או טיפול בבעלי חיים, אתה יודע למי לפנות".

נח מטיל קללה על כנען

עברו כמה שנים טובות, ולבני נח נולדו ילדים. שם, הבכור, ילד את עילם ואשור ואַרְפַּכְשַׁד ולוּד וארם. לחם, האמצעי, נולדו כוש ומצרים ופוּט, ובן הזקונים כנען, שנקרא על שם כינויו של אביו. ליפת נולדו גומר ומגוג ומדי ויָוָן ותֻבָל ומֶשֶׁךְ ותִירָס. במשך הזמן הזה החל הכרם שנטע נח לתת את פריו, והוא יכל סוף כל סוף להכין לעצמו את המשקה שכה אהב. הבציר הראשון היה משובח ביותר, והיין שיצא ממנו היה לעילא ולעילא. נח לא יכל כבר להמתין עד שיתיישן, ותכף ומיד לגם להנאתו כמה כדים מהבוז'ולה שלו, השתכר ונרדם באוהל ששימש לו כיקב.

כנען בן חם, שנשלח במצוות סבתו לקרוא לו לארוחת ערב, נכנס לאוהל וראה את סבו מתגולל על הרצפה, גלימתו מופשלת מעל מותניו, ישן שנת שיכורים. הוא רץ החוצה לקרוא לאביו, ומצא אותו יושב בבית המלאכה עם שני דודיו, שם ויפת. "אבא! אבא!", קרא בחוסר נשימה. "קרה משהו לסבא. הוא נפל על הרצפה ורואים לו את הבולבול".

חם הסמיק מבושה לשמע דברי בנו הקטן, ואילו הדודים פניהם האדימו מרוגז. "ככה אתה מחנך את הבן שלך?", נזף שם באחיו. "אבל… אבל… הוא ילד קטן", גמגם חם בהתנצלות. "לא משנה!", רעם יפת. "הוא לא מחונך. תירס שלי לא היה מעז להוציא מפיו מילים כאלה". שניהם יצאו בכעס וטרקו את הדלת.

"אבא… למה… למה הדודים כועסים עלי?", שאל כנען, ממרר בבכי. "כי הם דודים טיפשים", ענה חם. הוא חיבק את בנו, והחליק בידו על ראשו. "אל תשים לב אליהם. העיקר שאמא ואני אוהבים אותך. נכון?". "נכון", ענה הילד, והתכרבל בזרועות אביו.

שם ויפת פנו לאוהל שבו שכב אביהם. בדרך הם עברו ליד חבל כביסה, ושם הוריד משם גלימה יבשה. הם נכנסו לאוהל כשהם הולכים ברוורס כדי שלא יראו חס וחלילה את ה"כלי" האחראי ללידתם, כיסו את אביהם ויצאו מהאוהל.

כשנח התעורר הוא לא הבין למה הוא מכוסה בגלימה נוספת. הוא סילק אותה הצדה וקם ממקומו. גרונו היה יבש. הוא יצא מהאוהל לשתות מים, ומצא את שם ויפת רובצים בכניסה. "מה אתם עושים כאן?", שאל אותם. שם מיהר להשטנקר וסיפר לאביו את מה שקרה. "ככה?", קרא נח, ופניו התכרכמו מבושה מהולה בכעס. "ארור כנען! עבד עבדים יהיה לאחיו!".

אחרי התקרית הזו לא יכל חם להמשיך להתגורר עם משפחתו. הוא לקח את אשתו וילדיו ועקר משם לארץ "שני הנהרות", הידועה יותר בשם מסופוטמיה. לאחר שהתיישבו שם ילד כוש, בנו הבכור, את נמרוד, ששמעו יצא למרחקים כגיבור ציד.

פיל לבן וערש שושלת אברהם

בימים הרחוקים ההם היתה כל הארץ דוברת שפה אחת ודברים אחדים. חז"ל טוענים האנשים לא רק דיברו בשפה אחת, אלא גם היו ב"ראש אחד", וההחלטות שקיבלו היו תמיד פה אחד. בארץ שנער, לשם היגרו במרוצת הזמן צאצאי חם, קם לאנושות אחד הממציאים הגדולים. אמנם הוא לא המציא את הגלגל, אבל הנחיל לנו המצאה לא פחות חשובה: את הבלוק (הלבנה): קובייה מחימר שרוף שבאמצעותה יכלו המהנדסים לתכנן בניינים רבי קומות. הם היו כל כך גאים בכשרונותיהם, עד שגמרו אומר לבנות עיר ומגדל וראשו בשמים.

העבודה על המגדל התקדמה לשביעות רצונם של מתכנניו, אלא שהם לא הביאו בחשבון את אלוהים שבשמים. הלה לא אהב את הפלישה לתחומו, והחליט שהמגדל ההולך ונבנה הוא חריגת בנייה חמורה שגם מסתירה לו את הנוף שמתחת למכון שבתו. הוא החליט לקטוע את הפרויקט בעודו באיבו, וירד ובלל את שפתם. וכך המהנדסים לא יכלו לתקשר עם הקבלנים, ואלו לא הבינו את מנהלי העבודה, שכבר לא יכלו לתת הוראות לבנאים – והעבודה באתר קרטעה עד אשר הופסקה כליל, והבניין הלא גמור הפך ל"פיל לבן". לזכר המאורע של בלילת השפה קראו למקום בבל.

בינתיים היו צאצאיו של שם פרים ורבים בקרב הארץ. אחד מהם, שנקרא תרח והתגורר באור כשדים, ילד את אברם את נחור ואת הרן. והרן הוליד את לוט. בשלב כלשהו התכוננו בני משפחת תרח להגר לארץ כנען, אולם נסיעתם התעכבה בשל מותו הפתאומי של הרן. אברם ונחור נישאו לשתי בנותיו של אחיהם הרן. אברם נשא את שרי, המכונה גם יִסְכָּה, ונחור נשא את מִלְכָּה.

אחרי שתי החתונות הללו שב חיידק ההגירה לארץ כנען לנקר בראשו של תרח, אלא שנחור בנו, שכבר התערה במקום מושבם הארעי באור כשדים, החליט שהוא מוותר על הרעיון. לפיכך לקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם. השלטונות החרנים, שלא אהבו זרים, עמדו כבר לגרש אותם, אך תרח, שהתייעץ עם עורך דין מקומי, פתח חנות קטנה לממכר אלילים והוכיח בכך שאינו "מהגר עבודה" אלא משקיע חוץ ואיש עסקים, וקיבל, בסופו של דבר, מעמד של תושב. ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה וימת תרח בחרן.

וכך, תאמינו או לא, הגיעה לסיומה פרשת נח.

בפרשה הבאה, הלא היא פרשת "לךְ לךָ": אברם מתפתה להבטחותיו של יהוה שיעשה אותו לגוי (עם) גדול, עוזב את ארצו ומולדתו ובית אביו ועסקיו – ומהגר לארץ כנען.

עוד:

פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

מודעות פרסומת