לגמי

Posted on 27 בפברואר 2011 של

0


מצגת זאת דורשת JavaScript.

Photos by Tagami, CC BY-NC-ND 3.0

"לָגְּמִי![1] לגמייייי! לגמייייייייי!". הקריאה ניסרה באוויר, קוטעת את שלוות הָקָאיְלָה[2] ואת הסיאסטה שלי. "לגמייייי! לגמייייי! לגמייייייייי!". הקול הלך וקרב לביתנו. הזדקפתי לכדי ישיבה על המחצלת עליה ישנו אני ונוֹנָה[3] בִּיחְלָה.[4] "מה עושה מוכר לגמי בשעות הצהריים?", חשבתי לעצמי. "הרי לגמי כידוע לכל שותים בבוקר. אפילו לא בבוקר, אלא עם שחר או עדיף אפילו לפני".

למי שלא ישודע, לגמי בבוקר זה הדבר הכי טעים ומעורר שיש בעולם, ואחרי ששותים ממנו מתמלאים אנרגיה ורעננות שאף קפה או ספיד או דברים כאלה לא מביאים. אבל לגמי זה לגמי, ואם דווקא בשעה כזאת עובר ברחוב שלנו מוכר לגמי, אז אני אשתה.

"נונה! נונה! לגמי", קראתי אליה כשאני נועל את סנדלי. "נונה! תני לי דוּרוּ[5] ללגמי!". שום דבר לא עוזר. כנראה יש לטוניסאים מין שעון פנימי שפועל בקיץ, ובייחוד בקאילה, כמו שעון. הם לא יתעוררו מהסיאסטה שלהם לפני שהחיישן שבשעון יודיע להם כי החום ירד לכדי משהו נסבל.

"לגמייייי! לגמייייי! לגמייייייייי!". הקול הגיע כבר כמעט מול הבית. עוד מעט יעבור ויעלם.ואני? סתם התעוררתי? לא. שלחתי את ידי לעבר החזה של נונה, אצבעותי מגששות מתחת לחלוק שלה, שולפות את שקיק הבד שבו שמרה את כספה. שליתי דורו. לא טרחתי אפילו להחזיר אותו למקומו, אלא ישר טסתי החוצה.

איזה מזל שאני ישן עם נונה בדירת החדר שלה בקומת הקרקע ולא צריך לרדת שתי קומות. בן רגע מצאתי את עצמי באור השמש הקופחת, עיני מסתנוורות מבוהק הקירות הלבנים של בתי הרחוב. מוכר הלגמי עבר כבר את ביתנו וכמעט הגיע למכולת של כָּמוּן.

"לגמי", צעקתי בעודי רץ אחריו, "לגמי חכה". השגתי אותו בפינת הרחוב. "לגמי", התנשפתי, מושיט לו את הדורו. המוכר עצר, הוריד את הח'אביה[6] הרתומה בחבל לגבו לרצפת הכביש וסילק את אניצי עץ הדקל ששימשו פקק. מגלימתו שלף צפחת חרס, ומילא אותה בנוזל החום-זהבהב.

שתיתי ממנו מלא לוגמי. הטעם היה מוזר, חמוץ יותר מהרגיל, אבל לא נתתי לזה להשפיע והמשכתי ושתיתי את הכל. החזרתי לרוכל את הצפחת תוך כדי שאני מגהק.

"תברכאללה", איחל לי המוכר כשהוא מחייך אלי וחושף את שיניו החומות מִנֵפָה.[7] "קח, שתה עוד אחד יָא וָלְדִי, הפעם על חשבוני". הוא שב ומזג, ואני שבתי ושתיתי.

"אללה יִבָּארֵכּ פִיכּ", אמרתי לו כשאני מושיט לו את הצפחת. "מָעָ אלסָלָאמה", בירך אותי הרוכל כשהוא רותם את הח'אביה לכתפיו, נופף לי בידו ואז פנה לדרכו בהמשך הרחוב, כשהוא מכריז על מרכולתו. קולו הלך ונחלש עד שהשקט הקיצי השרבי שב ושרר ברחוב.

נשארתי לבדי. לא היה שום כלב בחוץ, חוץ מהכלב של לָרְבֵּש הפְּחַמִי שרבץ בצל בקתת הטיט של בעליו לועו, פעור והוא מתנשף מהחום. הצצתי לעבר המכולת של כמון. היא היתה "סגורה", כלומר הדלת היתה פתוחה ורק השרפרף שהונח בכניסה העיד על כך שבעל הבית הלך הביתה לאכול או שהוא ישן על המחצלת הפרושה מאחרי הדלפק.

משכתי את השרפרף, ישבתי ליד הדלת, השענתי את ראשי לקיר. השכונה השתרעה מולי. מהפינה הזאת יכולתי לראות את "קָפָּצֵ'ה פִּיקוֹלוֹ" של האיטלקים ואת החנות של וינסנצ'ו, אליו הייתי הולך במצוותה של אמא לקנות נפט או כוהל לפרימוס. למעשה, אמא לא היתה צריכה לצוות. תמיד התנדבתי ללכת, כי היו באות לשם ילדות איטלקיות לקנות יין מהחבית או מביאות תרנגולת חיה כדי שווינסנצ'ו ימלוק את צווארה תמורת כמה פרנקים.

אהבתי את הילדות האיטלקיות. הן היו יפות בעיני יותר מכל היהודיות או הצרפתיות. תמיד היו ידידותיות, צוחקות ומחייכות לכולם. אבל מכולן אהבתי את מריה תרזה. היא היתה המלאך שלי, והיא גם נראתה כמו מלאך, כזה כמו שראיתי מצויר בכנסיה של סנט פליקס, אליה הלכתי פעם עם אחד מילדי הנוצרים לראות מה זה קטכיזם.[8] בכל פעם שראיתי אותה הרגשתי איך לחיי מאדימות והלב שלי מגביר את פעימותיו עד שחשב להתפקע. והיא היתה רואה ומחייכת אלי, מברכת אותי בבונג'ורנו, והקול שלה היה מכשף אותי עד שבקושי הייתי מגמגם משהו בתשובה ובורח מהמקום. כמו תמיד.

יכולתי לראות את המכולת של היהודי, קראנו לו "לֵה גְ'וִיף"[9] כי אף אחד לא ידע איך קוראים לו. הם היו משפחה חדשה בעיר ובשכונה, באו לאחרונה מהדרום, מאיזה עיירה, אולי מֵדְנִין[10] או טָאטָאוִין,[11] שזה באמת סוף העולם. הם עדיין לבשו את הבגדים המסורתיים, שרוואלים, בּוּרְנוּסים,[12] ואבא שלהם גם התהדר בְּשָאשִיָה.[13] ביניהם דיברו בעגה הדרומית המיוחדת להם, שחסרה את כל המילים הצרפתיות והאיטלקיות שהתערו בניב שדיברו אצלנו. מהם קנינו כל מה שהיה צריך כשרות, כמו חמאה, גבינה, טונה במשקל וסרדינים מהחבית.

אבל הכי הרבה אהבתי ללכת לכמון. מאז שחילץ את הראש שלי מבין עמודי המרפסת שלנו, שם הייתי תקוע כמה שעות טובות, הוא היה כמו הסנדק שלי. בכלל, כמון היה הגבר שאליו פנו הנשים בשכונה בכל דבר שהצריך ידיים גבריות. וזה היה טבעי, כי במשך היום, או לפחות עד הצהריים, לא היו גברים בשכונה. כולם היו בעבודה. אז היה כמון.

נתקעת מחוץ לבית והמפתחות בדלת? כמון יפתח לך אותה. הילד שתה נפט? כמון יזעיק רופא. הוא היה אדיב ומנומס, ועזרה בשבילו היתה מין מצרך שאותו חילק בחינם, גם למי שלא היה קליינט שלו. שמו היה למעשה חאמד, אבל כולם קראו לו כמון, אולי בגלל שמכר גם תבלינים. ממנו היינו קונים קפה, סוכר, קטניות, משקאות קלים וכמובן גם תבלינים.

הראש שלי נעשה כבד יותר ויותר. כבר לא כיף לי לשבת בחוץ. צריך לחזור לחדר של נונה. אני קם, מחזיר את השרפרף למקומו ופונה חזרה הביתה.

*  *  *

אני הולך מסוחרר לגמרי, מגיע לכניסה, עובר אותה, ממשיך הלאה כמו בחלום. אני לבד שם בחוץ. אף פעם לא הרגשתי כל כך לבד. לבד עם תחושה של התעלות. הנה כל העולם שלי. אין אף אחד שיגיד לי מה לעשות. לא אבא, לא אמא, לא נונה, לא טאטא[14] מָרי, שאז עוד גרה אתנו, לא אחים גדולים, לא מורים, כלום. רק אני.

ככה אני ממשיך ללכת, וכבר הגעתי לפינת רחוב קָרְטָאג',[15] חוצה אותו וממשיך בלי לדעת לאן אני הולך, עד שהגעתי לפארק ניקול. פארק ניקול היה משהו חריג בנוף של העיר שלנו. בעוד הבניינים שנבנו על ידי הצרפתים והמודרניסטים מקרב הטוניסאים היו, בכל זאת, בעלי נופך אפריקאי או אפילו ים-תיכוני, הפארק היה אירופאי ממש, עם כל מה שמחפשים בפארק כזה – בריכת דגי זהב, אכסדרת עמודים, במה שעליה ניגנה בקיץ תזמורת, בדרך כלל צבאית, של המחנה הסמוך לעיר. גם הצמחייה היתה אירופאית. אמא לקחה אותנו לפעמים לשם. אבל הכי הרבה אהבתי לשוטט בו לבד או עם חברי לשכונה ולבית ספר, ויוי (קיצור של ויקטור). וזה היה די טבעי, כי הפארק שימש לנו קיצור דרך לבית הספר.

כבר הגעתי לשם, לבית הספר. Ecole Dumont. עמדתי ליד השער הסגור. החומה הגבוהה הסתירה את החצר ואת מגרש המשחקים. כשאמא הביאה אותי לכאן בפעם הראשונה, הלב שלי ירד לתחתונים. זה נראה לי בית סוהר יותר מבית ספר. המנהל, מיסייה קֵנְקְיֶיה, נראה ממש כמו סוהר. שמעתי עליו סיפורים מהאחים שלי הגדולים, אבל זה לא היה כמו לפגוש אותו פנים אל פנים. הוא היה בשנות החמישים לחייו, לבוש חלוק עבודה אפור, בעל שיער אפור וגבינים עבים, סבוכים, בולטים ואפורים. אפור הכל, כמו צבע קירות החדר שלו, כמו המסדרון שהוביל אליו, כמו החלוקים שלבשו התלמידים שראינו בדרך.

אבל עכשיו שקט כאן. אין המולה של נכנסים, אין ריצות של המאחרים, שהיו נאלצים לחכות בחוץ כי מיסייה קנקייה עמד תמיד ליד השער, מציץ בשעונו, ובשעה היעודה, שמונה בבוקר או שתיים אחר הצהריים, כי למדנו מפוצל, היה מסמן לשמש שיסגור את השער. רק לאחר שהתלמידים נכנסו לכיתות פתחו למאחרים, ומיסייה קנקייה עמד שם ורשם בקפידה את שמותיהם בפנקסו השחור. סיפרו עליו, על מיסייה קנקייה, כל מיני סיפורים, למשל שהוא מסתובב ברחובות עם שוט רכיבה בידו בחיפוש אחרי משתמטים. סיפרו שהוא היה מכניס תלמידים ש"סרחו" לצינוק, שלא היה אלא המחסן של השמש, הצמוד לחדרו. הוא אפילו לא הרשה שנשיר את שיר החופש הגדול אלא לאחר שנצא מתחומי בית הספר, ומובן שהוא עמד שם, ליד השער, פנקסו השחור בידו, ואבוי לבלתי זהיר.

ובכלל, היתה בבית הספר מדיניות ענישה מסועפת. לכל דבר היה העונש שלו. נכשלת במבחן? היית עלול לחטוף "אוזני חמור" – אתה מסתובב כל היום עם אוזני חמור מנייר על הראש. לכלכת את המחברת כיתה שלך? כתם של דיו חס וחלילה? אתה לא אשם? זאת הדיו המחורבנת שמכין השמש? שום דבר לא יעזור. מצמידים לך את המחברת לחזה ושלט על הגב, שעליו כתוב "לכלכן", ומסובבים אותך בכל הכיתות. כל זה למען תשכיל.

ידע והשכלה הנחילו לי בבית הספר הצרפתי. לימדו אותי, את היהודי, וגם את הערבי, הכושי, הסיני – בקיצור, כל הילדים הילידים בכל מושבותיהם – ש"בעבר צרפת נקראה גאליה. אבות אבותינו היו הגאלים. הם היו גבוהים, חסונים, בלונדינים ובעלי עיניים כחולות". אלו היו השורות הראשונות של הספר "ההיסטוריה של צרפת", שאותו למדו בכל צרפת. גם במושבות, גם בבתי ספר שלמדו בהם רק ילידים. כולנו היינו צאצאיהם של אותם גאלים חתיכים. היה לנו במה להתגאות.

שקט כאן. רק המיית הגלים המתנפצים אל מזח הקרנטינה ממלאת את האוויר, מושכת אותי לשם, אל הים, אל החוף. מוריד את הסנדלים, כפות רגלי נכוות מהחול הלוהט. אני רץ למים, טובל אותן בקרירות וממשיך לצעוד בתוך המים השפלים לכיוון הנמל. השמש מכה בי בכל כוחה, אין פיסת צל להקל, עכשיו אני צמא, הלשון וכל הפה שלי התייבשו מהלגמי. אני חייב לשתות, אין כלום, אין אף אחד, החוף נראה נטוש לחלוטין, ממשיך ללכת, מדי פעם מרטיב את הראש והפנים במים, אבל זה לא עוזר – להפך, המים שהתייבשו הותירו שכבת מלח שצרבה את עורי. חייב לשתות עכשיו, אחרת אמות.

*  *  *

אני מתקרב לרמפה שעולה ל"אבניו קְרָנְץ". יש שם המולה. יש אנשים וכרכרות וסוסים. אני מתקרב בצעדים כושלים. עמדו שם רכבי כרכרות אוחזי שוטים וסתם עוברים ושבים. כולם ערבים. פניתי אל הרכבים, חלקם היו מוכרים לי היטב מנסיעותי עם נונה לחנות שלה בעיר העתיקה ובחזרה. לשמחתי זיהיתי ביניהם את מוצטפא.

מוצטפא היה הרכב החביב על נונה, ועלי עוד יותר. כשנסענו איתו ישבתי במושב הרכב לידו והוא היה נותן לי להחזיק בשוט. גם את הסוס שלו, שָיְטָאן, אהבתי, וחשבתי שהוא הסוס הכי יפה שיש. כולו שחור מבריק, ורק כוכב לבן במצח וחותלות לבנות ברגליים.

"מוצטפא", אני אומר לו ומושך בכנף בגדו, "אני צמא". מוצטפא מסתובב ומביט עלי, ולשמחתי מכיר אותי. "מה אתה עושה בחוץ בשעה כזאת של הקאילה, יא ולדי?", הוא גוחן אלי. "אתה לא נראה לי בסדר, אתה חולה או משהו?".

"אני… אני…", גמגמתי, "אני שתיתי לגמי".

"שתית לגמי?", קטע אותי מוצטפא. "מתי? עכשיו? מי זה הפושע הזה שמכר לילד קטן לגמי בצהריים? אתה בטח שיכור, מסתובב ככה באמצע הקאילה". הוא הרים אותי בזרועותיו והביא אותי לצל. "שכב כאן! אל תזוז! אני כבר חוזר". הוא רץ לכיוון הכרכרה שלו, שעמדה שם ליד עוד אחת. בן רגע חזר עם כד מים.

ישבתי בצל, מוצטפא השקה אותי בזהירות, אחר כך הזליף מים על ראשי, על פני ועל מצחי. הקרירות גירשה את הלהט, והרגשתי שראשי מצטלל ושאני חוזר לחיים. "שב תנוח, אני צריך ללכת עכשיו לגמור עניין קטן, ואז אני אחזיר אותך הביתה. אל תדאג, יהיה בסדר". הוא חייך אלי וליטף את לחיי.

"אנת טייב, אתה טוב", אמרתי לו. "אללה יזיד סעדכ".[16] לא יודע למה יצא לי להגיד את זה, ולא "יכתר ח'ירכ" הרגיל.

הוא צחק. "סָעְד. זה באמת מה שאני צריך עכשיו".

מוצטפא פנה וחזר לכרכרה שלו ועלה עליה. לתוכה נדחסו איזה חמישה אנשים. גם בכרכרה השנייה נדחסו אנשים, והרכב שלה ישב כבר במושב שלו. שריקה פילחה את האוויר, ושתי הכרכרות עקרו ממקומן בדהרה, מעלות ענני חול. לא יכולתי לראות מה קורה, אבל הבנתי שזו תחרות בין מוצטפא ושיטאן לבין הכרכרה השנייה. הם הגיעו לנקודה כלשהי, ואז פנו חזרה. ראיתי שהכרכרה השנייה מקדימה את מוצטפא, קפצתי ממקומי.

"קדימה מוצטפא! קדימה שיטאן!", צרחתי במלא ריאותי. "קדימה שיטאן! קדימה מוצטפא!".

לא יודע אם הצעקות שלי עזרו, אבל הכרכרה שלו נראתה מדביקה את השנייה, והן כבר התקרבו למטרים האחרונים כאשר שיטאן פרץ קדימה ועבר את הקו בהפרש של כחצי מטר מהסוס השני.

המהומה על קו הסיום היתה רבה. לא ידעתי מה קורה. שמעתי קריאות שמחה ויללות אכזבה. ואז הנה מתוך המהומה יצא מוצטפא צועד לקראתי, חיוך זורח על פרצופו והוא פורש את זרועותיו אלי: "בוא אלי, אתה הסעד שלי, אתה הקמע שלי, אתה הח'מסה שלי". הוא חיבק אותי, כולו נרגש, צוחק ובוכה בעת ובעונה אחת. מעולם לא ראיתי מבוגר במצב כזה.

"מה קרה מוצטפא? למה אתה בוכה?", שאלתי כשידי מחליקה על ראשו. "זה משמחה יא ולדי. הרווחתי עכשיו את הסוס והכרכרה של השני. על זה התערבנו והתחרינו. ואתה, יא ולדי, הבאת לי סעד. אתה זוכר מה אמרת לי? 'אללה יזיד סעדכ' אמרת לי. וזה קרה. אללה שלח אותך להביא לי ברכה".

הוא אימץ אותי אל חיקו, נישק אותי על ראשי. "אנת סעדי, אנת ברכה". אט-אט מוצטפא נרגע. קמנו וצעדנו לכיוון הכרכרות. "מה תעשה עם שתי כרכרות?". "מה אני אעשה?", הוא עונה. "כסף זה מה שאני אעשה. יש לי משפחה גדולה לפרנס. יש לי שמונה ילדים". הוא נפנה והביט לעברי. "אתה יודע מה?", אמר כשהוא מחייך. "אתה מזכיר לי אחד מהם, את סעיד, גם הוא כמוך חכם גדול וגם שובב גדול".

בינתיים הגענו לחבורת האנשים שהתגודדה ליד הכרכרות, כולם ליטפו את שיטאן ודיברו עליו בגאווה כאילו הוא שלהם. הרכב שהפסיד, בחור צעיר מאוד, כמעט נער, בלבוש ערבי מסורתי, עמד ליד סוסו והמטיר עליו קללות. הסוס המסכן ניצב בראש שמוט, כאילו מתבייש מזה שאיכזב את בעליו.

ריחמתי על הסוס. רציתי לגשת אליו ולהגיד לו: "אתה לא צריך להתבייש בגלל זה שהפסדת לשיטאן, כי זה לא היה כוחות". אבל קודם כל נגשתי לשיטאן לברך אותו על נצחונו, והוא הרכין את ראשו אלי.

"שיטאן", לחשתי לו כשאני מלטף את מצחו המיוזע, "אנת שיטאן אִבְּן שיטאן, אני אוהב אותך, אתה אלוף העולם". הוא דחף את ראשו לחזי, כמעט מפיל אותי לחול. "ראית איך הוא אוהב אותך? ראית?", שמעתי את קולו של מוצטפא מאחורי. "בוא, צריך להחזיר אותך הביתה, בטח דואגים לך".

נפרדתי משיטאן ללא חשק. "תגיד מוצטפא, אני יכול ללטף את הסוס שהפסיד? הוא נראה כל כך מָסְכִּין". "השתגעת?", ענה לי מוצטפא בחריפות. "אתה לא יכול לעשות את זה ליד שיטאן, הוא קנאי גדול ואתה נחשב בשבילו חבר, אז אל תקלקל את זה".

עליתי למושב הרכב ומוצטפא הצטרף אלי, שיחרר את הברקס, אחז במושכות, ניענע אותן קלות, ושיטאן עקר את רגליו ופסע לאיטו לכוון הרמפה. עלינו לרחוב והשתלבנו בתנועה הדלילה. "מה עם הכרכרה והסוס שהרווחת?", שאלתי. "למה השארת אותם שם?".

"סיכמתי עם הרכב שהפסיד שהוא ימשיך לעבוד עליה ונתחלק ברווחים חצי חצי", ענה כשהוא מדליק לעצמו סיגריה. "תראה, אני לא יכול לעבוד על שתי כרכרות, נכון? וזה שהפסיד, הוא גם צריך להתפרנס".

המשכנו בנסיעה בשתיקה. מוצטפא שאף ארוכות מהסיגריה ונראה מהורהר. "על מה אתה חושב?". "אני חושב על הטיפשות של הצעירים", ענה. "זה שהפסיד, למשל, הוא צעיר טיפש ומגיע לו שישלם על טיפשותו". הוא השליך בזעף את בדל הסיגריה לכביש.

"הכל התחיל כשאני ועוד כמה רכבים עמדנו בטלים בשער העיר העתיקה, ואז בא הטיפש הזה, אף אחד לא מכיר אותו ואף אחד לא ראה אותו קודם, בא זה, נעמד לידנו והתחיל לדבר איתנו על עבודה ועניינים כאלה. ואז הוא עבר לסוסים, התחיל לספר על סוסים שהיו לו ועל הסוס הזה שיש לו עכשיו וכמה הוא טוב ומהיר. אז אמרתי לו שבשביל העבודה שלנו לא צריך סוסי מירוץ, אלא להפך, סוסים מתונים. כאלה שלא ייבהלו מצפירה של אוטו או תנועה של חשמלית.

"'שמעתי עליך ועל שיטאן שלך', הוא אמר לי. 'שמעתי שכל שנה אתה מנצח איתו בתחרות של אֵלְעִיד אֵלְכּבִּיר. שמעתי'. 'השמועות הן על אחריות מי שמפיץ אותן', עניתי לו. 'באתי לראות אם הן נכונות השמועות האלו', ענה לי בנימה מתגרה, 'כי אני חושב ששיטאן אולי יכול לנצח את כל הפגרים האלה שכאן, אבל לא את הסוס שלי'".

מוצטפא ניענע בראשו והדליק עוד סיגריה. "אתה יודע מיהו טיפש? טיפש זה אחד שלא מצא את מקומו בעולם. זה אחד שהוא לא מאושר. ובגלל שהוא לא מאושר, הוא עושה דברים טיפשיים. הרכב הזה, מה הוא רצה? יש לו סוס וכרכרה ואולי גם משפחה שהוא צריך לפרנס, אז מה הוא חיפש?".

"אז מה התערבתם אתה והוא על הסוסים שלכם והכרכרות?". "הטיפש התעקש", ענה לי מוצטפא. "הוא התגרה בי, ניסיתי להתחמק. אמרתי לו שהסוס שלו יפה וניכר עליו שהוא בריא ומהיר ויכול להיות שהוא יכול לנצח את שיטאן. ואז, כדי למנוע ויכוחים נוספים, אמרתי שאני צריך לחזור הביתה לאכול ופניתי לכרכרה שלי. 'אתה פחדן', שמעתי אותו אומר. 'לא, אני רעב'. 'אתה פחדן בן פחדן', המשיך להתגרות. 'נכון, אבל גם אבא שלי רעב ומחכה לי', עניתי לו. 'הסוס שלך לא שיטאן, אלא סתם פָכְּרוּן'".[17]

מוצטפא הפנה את ראשו אלי. "תגיד, מה היית עושה לאחד טיפש כזה?".

"לא יודע, אני עוד קטן, אבל אם הייתי גדול הייתי בטח מרביץ לו או הורג אותו".

"ואללה, כמה טיפשים אני צריך לפגוש היום?", גער בי מוצטפא. "מה זה הדיבורים האלו על להרביץ ולהרוג? חשבתי שאתה ילד חכם. חכמים לא מרביצים, רק טיפשים מרביצים. לפעמים מרביצים גם לעצמם, כמו הרכב הזה".

"אבל העיקר שניצחת, לא?".

"אבל כמעט שהפסדתי", ענה לי. "הסוס שלו באמת טוב, אפילו טוב מאוד, והוא עוד צעיר הסוס הזה, עוד לא הגיע לשיא שלו".

"איזה מזל", אמרתי.

"כן, המזל שאתה הבאתי לי. אל תחשוב ששכחתי מזה. זה היה מזל, הכל מזל, מוכר הלגמי שעבר בצהריים ליד הבית שלך גם הוא חלק מאותו מזל".

"אם זה ככה, אז גם נונה היא חלק, כי ככה הכרתי אותך".

מוצטפא צחק. "כן, וגם זה שנולדת, ואני, ושיטאן והכל. כן, אללה יתעלה כיוון כך שכל אלו ייפגשו באותו זמן לעשות את רצונו".

המשכנו לנסוע בשתיקה. מאורעות היום חלפו לנגד עיני. מוכר הלגמי, הפארק, בית הספר, הים, החום, הצמא, התחרות… עצמתי את עיני, אך המראות המשיכו להופיע, כאילו נצרבו בעיני, כמו אחרי שמסתכלים יותר מדי באור חזק. הם שבו, מתערבבים בסדר התרחשותם, נעצרים ושוב חוזרים. ראשי נהיה כבד, רקותי הלמו, התנודדתי על המושב וכמעט שנפלתי מהכרכרה.

מוצטפא עצר בצד המדרכה. "מה קרה לך?", שאל, " אתה עדיין שיכור?". "כן, אני מרגיש סחרחורת". "תשמע מה נעשה", אמר מוצטפא. עוד מעט נגיע לבית שלך, אז תעבור למושב הנוסעים ותירדם. כשנגיע, אני אספר להם שמצאתי אותך תועה על שפת הים, שזה כמעט נכון, ושיש לך כנראה מכת שמש, מה שלא נכון".

"אבל למה? למה כל זה?". "למה? כי מי שחולה לא חוטף מנה יפה ולא הולך לישון רעב ועם תחת כואב. זה למה". פרצתי בצחוק למרות עייפותי. "ואללה מוצטפא, אתה חושב על הכל. אתה חכם כמו סולימאן וערמומי כמו ג'וחה". הוא חייך בהנאה.

"אני מבקש שתכבד אותי ושתקבל את אלו ממני", אמר כשהוא מוציא מכיסו מספר מטבעות. "כל שבוע תקבל, כי לא שכחתי שאתה הבאת לי מזל".

"חשבתי שהכל מאללה". הוא דחף לי את המטבעות לכיס. "נכון", השיב, "אבל רָבְּנָא[18] בחר דווקא אותך להביא לי מזל". נפרדתי ממנו בלחיצת יד.

התרווחתי במושב הנוסעים המרופד קטיפה, ועד מהרה נפלה עלי תרדמה.

להאזנה למוריס מקריא את לגמי [קובץ mp3]


[1] לגמי – משקה המופק מגזעי דקלים שעברו "סירוס"

[2] קאילה – שעות הצהריים החמות של הקיץ

[3] נונה – סבתא (ז' – נונו. איטלקית)

[4] ביחלה – שם חיבה לרחל (כמו צ'חלה אצל העיראקים)

[5] דורו – מטבע של חמישה פרנקים

[6] ח'אביה – כד חרס גדול (ג'ארה)

[7] נפה – טבק הרחה

[8] Catechism – בנצרות: לימודי עיקרי הדת, בעיקר על ידי ילדים. שבסופם הם נכנסים לעול מצוות – ה"קומיוניון"

[9] Le Juif – היהודי (צרפתית)

[10] Mednine – עיירה בדרום טוניסיה

[11] Tataouine – עיירה קטנה בדרום העמוק של טוניסיה. בקרבתה נערך קרב גדול במלחמת העולם השנייה

[12] מין מעיל ארוך עם ברדס (קפוצ'ון)

[13] מין תרבוש

[14] Tata – דודה (ז' – טונטון)

[15] Cartage – קרתגו

[16] אלוהים ירבה (יוסיף) מזלך. סעד – מזל, אושר

[17] צב (בעגה הטוניסאית)

[18] ריבון. כמו ב"ריבונו של עולם"

מודעות פרסומת