פרשת השבוע [48 ואחרונה]: לך-לך

Posted on 13 במרץ 2011 של

0


היהודי הנודד[פרשת לך-לך, המתפרסמת כאן באיחור סביר, סוגרת מעגל של שנה וחצי שבו פורסמו כאן – לרוב מדי שבוע – פרשות השבוע של מוריס. בחודש מאי האחרון השתבש הרצף בשל פריצת הבלוג הקודם, ובמהלך הקיץ נאלצנו להסתפק בבלוג גיבוי, עד הקמתו של הבלוג החדש והמשודרג בחודש נובמבר. בימים אלו נשקלת האפשרות לפרסם את קובץ הרשימות המלא כאסופה נפרדת. קוראים המעוניינים לחלוק תובנות או הצעות בנושא מוזמנים ליצור קשר; – המערכת]

ספר בראשית, פרשת "לֶך לְךָ"

פעם היו המלכל"ך (הרב מלכיאל לייב כהנא) ותלמידיו עוסקים בפרשת "לך-לך". שאלו התלמידים את רבם: "מה היה קורה אם אברהם אבינו לא היה נענה לקב"ה, ונשאר בחרן?". ענה להם רבם: "אז הוא היה נשאר סתם אברם ולא הופך לאברהם אבינו".

*   *   *

לאחר מותו של תרח אביהם לקחו אברם ונחור, שבינתיים עקר אף הוא לחרן, את ניהול חנות האלילים לידיהם. החנות פרחה, מאחר ואברם, שהיה בעל חוש עסקי מפותח, לא הסתפק במכירת צלמים ופסלים מקומיים, וייבא גם אלילים נוכריים זולים מצור, מצידון, מכנען ואפילו מארץ פלישתים. העסק שגשג, ועד מהרה פתחו האחים רשת חנויות ברחבי ארם-נהריים. הם קראו לה: "רשת אנאלי" (אברם-נחור אלילים).

יום אחד ישב אברם במשרדו המפואר ועסק בבדיקת ספרי החשבונות. המספרים הראו שהעסקים טובים מאוד, ושהרווחים יעלו בהרבה על התחזית מתחילת השנה. הוא סגר את הספרים, דחף אותם אל קצה השולחן, נשען אחורה בכיסאו, הניח את רגליו על השולחן, עצם את עיניו ושקע בהרהורים. מזה זמן מה חש חוסר סיפוק. עולם העסקים כבר לא ריגש אותו.

הוא נזכר בערגה בילדותו, כאשר קרא את חוברות "עלילות נמרוד" והיה מדמה בנפשו כי לכשיגדל יהיה לצייד מפורסם לפחות כמו גיבורם. הוא אף הכין לעצמו קשת וחצים והיה מסתובב בשכונה, מנסה לצוד את החתולים המסכנים, שלמראהו היו נעלמים כאילו בלעה אותם האדמה. פעם שלח חץ בכלב של השכן, אך לרוע מזלו החטיא ופגע באחיו נחור שעמד בסמוך וכמעט עקר לו עין. לאחר מאורע זה החרים אביו את קשתו וחציו והשליך אותם לאש עם אוסף החוברות, ואיים עליו שאם יתפס שוב מתעסק ב"ציד" יזרוק גם אותו לכבשן.

אברם לקח את האיום ברצינות וחדל ממשחקיו, אך בסתר לבו חלם על היום שבו יעמוד ברשות עצמו ויוכל לפתח את תחביביו ללא הפרעות. אלא שהחיים, הידועים כמלאי הפתעות, התגלגלו אחרת והפכו אותו למין לבלר חובש כיסא. "אכן, זה מבאס", נשמע לפתע קול. אברם נבהל וקפץ ממקומו, הכיסא התהפך והוא נפל לרצפה. הוא הביט סביבו, אבל לא ראה אף אחד.

"אני נהייתי פסיכי", חשב, "שומע קולות".
– "לא", אמר הקול. "לא נהיית פסיכי. אני הוא המדבר אליך".
– "ומי אתה, אם יורשה לשאול?", אמר אברם בעודו קם ומלטף את ישבנו הכואב מהנפילה.
– "אני אלוהים".
– "אלוהים?", תמה אברם. "אלוהים של מי? אלוהי צידון? אלוהי פלישתים?".
– "לא! לא! אלו סתם אלילים. אני אלוהים האמיתי! זה שברא את היקום, את כל היש!". אברם הרים את הכיסא ושב להתיישב. "אז מה שמך?", שאל את הקול.
– "שמי יהוה, יהוה אלוהים".
– "ואיך אתה נראה?".
– "אני לא נראה, אבל אני רואה. למען האמת אין לי גוף או דמות של גוף".
– "תשמע, אדוני", אמר אברם בטון נרגז, "אני בעסקי האלילות כבר מספיק שנים ומעולם לא שמעתי על אלוהים שאין לו דמות, אז בבקשה אל תבלבל לי את המוח. וחוץ מזה, נניח שאתה אלוהים כמו שאתה טוען, מה אתה רוצה ממני? שאשווק אותך?".
– "מה פתאום. אני בסך הכל רוצה שתלך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, ותעזוב את הביזנס שלך ותהגר אל הארץ אשר אראך".
– "בחייאת דינךּ!", התריס אברם, "וזה הכל? ומה יוצא לי מזה?".
– "אני מבטיח לך שאעשך לגוי גדול", ענה הקול.
– "לא הבנתי", אמר אברם.
– "אני אעשה אותך לעם גדול עצום ורב".
– "תודה רבה על ההצעה, אבל היא לא ממלאת לי את הראש", ענה אברם ומשך אליו את ספרי החשבונות ושב לעיין בהם, כמאותת לקול המסתורי שהשיחה הסתיימה.
– "רגע, יש עוד!", קרא הקול. "אתה תראה ארצות חדשות, תחווה הרפתקאות ויהיו לך שפע הזדמנויות להוכיח את עצמך כלוחם. מה אתה אומר?".

אברם, עדיין מושפע מהרהוריו שקדמו להתפרצותו של יהוה, הניח את הספר מידו. "הרפתקאות אתה אומר? הרפתקאות נשמע יותר טוב מגוי גדול או איך שקראת לזה", אמר. "אבל מצד שני, אני כבר חטיאר, מה לי ולהרפתקאות? למה אני איזה גולנצ'יק שהשתחרר ועושה את הטיול הגדול?".
– "חשבתי שנמאס לך לייבש את התחת שלך על הכיסא הזה", ענה אלוהים, "אבל נראה לי שטעיתי. נו טוב! אז היה נעים להכיר".
– "רגע! רק רגע! לא אמרתי שאני לא מעוניין, רק ציינתי שבגילי הדי מופלג קשה לעשות שינויים".
– "גילי המופלג", חיקה יהוה את קולו של אברם. "אתה בקושי בן שבעים".
– "שבעים וחמש", תיקן אותו אברם.
– "אז שבעים וחמש! בדור הזה, שבו אתם חיים מעל גיל מאה, זה לא נחשב זקן".
– "נניח שאני מסכים", אמר אברם. "מי מבטיח לי שתעמוד במילה שלך?", הוסיף בספקנות.
– "אני יהוה אלוהים מבטיח. ואני תמיד עומד במילה שלי", הצהיר אלוהים חגיגית.

אברם הרהר במשך כמה רגעים בהצעתה המפתה של הישות המסתורית, ולבסוף הוציא מהמגרה את יומנו ודפדף בו. "אתה יודע מה? תחזור אלי בעוד שבוע ותהיה לי תשובה בשבילך. בסדר?".
– "בסדר. אז להתראות בעוד שבוע", אמר הקול.
– "להתראות", ענה אברם בעודו רושם ביומנו.

זכרונות מבית סבא

במהלך השבוע חקר ובדק אברם אצל ספקי האלילים שלו אם שמעו על האל הנקרא "יהוה אלוהים". אחד מהם, ישיש מופלג, סיפר לו כי שמע על אודותיו מפי סבו. "סבא סיפר שהיהוה הזה הביא את 'המבול' שבו נספתה כמעט כל האנושות. הוא גם טען שה'פתיל' שלו קצר, אם בכלל יש לו דבר כזה", הוסיף הזקן. "הוא דורש נאמנות עיוורת ומוחלטת, ואצלו אין דרך חזרה".
– "מה זאת אומרת?", שאל אברם.
– "ברגע שאתה מצהיר לו אמונים, שוב אינך יכול לחזור בך. בגלל זה קוראים לו גם 'אל קנא', כי הוא קנאי כמו אשה שנעזבה".
– "אולי הוא סובל מחרדת נטישה", חיווה אברם את דעתו.
– "אולי, אבל זאת בעיה שלו, לא?", השיב הזקן בהתרסה. "אגלה לך סוד: סבא שלי טען שאותו יהוה התגלה אליו והבטיח לו הרים וגבעות אם יאמין בו. אבל סבא, שהיה איש מאוד חכם, דחה את הצעותיו ושלח אותו לכל הרוחות".
– "מעניין אם הוא עצמו נאמן", מלמל אברם בטון מהורהר.
– "מי? סבא?", נזעק הישיש, "איך אתה מעז…".
– "לא לא!", קטע אותו אברם, "התכוונתי ליהוה".
– "אה! הוא!", נרגע הזקן. "ובכן, ממה ששמעתי מסבא הוא די נאמן כשהוא רוצה. אבל לפעמים, דווקא במצבים הכי קריטיים, הוא עלול לאכזב ולהסתיר את פניו".

אברם שקע במחשבות. מצד אחד, נחרד לשמוע על אופיו של אלוהים יהוה, אך מצד שני גילה שהוא בעל יכולות שאינן נחלת האלילים שהכיר עד כה. "מר אברם, אני יכול לשאול שאלה, אם יורשה לי?", קטע הזקן את מחשבותיו.
– "אה? בוודאי!", ענה אברם, מתנער משרעפיו.
– "למה אתה מתעניין ביהוה? אתה רוצה להתחיל לשווק גם אותו?".
– "אה, לא. זה סתם", גמגם אברם. "פשוט שמעתי עליו כל מיני שמועות, שהוא כל יכול ושהוא ברא את העולם ואת האדם".
– "כן. סבא דיבר גם על זה", אמר הזקן, "אבל הוא טען שיש לו הוכחות שזה לא כל כך נכון".
– "מה זאת אומרת?", תמה אברם. "או שזה נכון, או שלא".
– "זה נכון שהוא ברא, אבל הוא היה רק קבלן משנה ולא יזם כמו שהוא טוען", ענה בן שיחו. "הוא עשה הכל לפי תוכניות שקיבל מאחרים".
– "אמרת שלסבא שלך היו הוכחות. איזה הוכחות?".
– "הוא טען שיש לו ספר עתיק שנקרא 'התסריט' או 'השו אסמו', אני לא זוכר בדיוק, ובו סופר על כך".
– "אני יכול לראות את הספר?", ביקש אברם.
– "גם אני הייתי רוצה לראות אותו", השיב הזקן והניד ראשו בעצב, "אבל אחרי שסבא נפטר, סבתא עברה לגור איתנו, ולילה אחד פרצו לביתה ורוקנו אותו מתכולתו".
– "חבל", אמר אברם. "אבל בכל מקרה, זאת לא הוכחה. יכול להיות שהספר הזה נכתב על ידי מתנגדיו".
– "יכול להיות, אבל יכול להיות שלא. חוץ מזה, מה זה משנה? העיקר הוא במה או במי אתה מאמין".
– "זה נכון", ענה אברם ונענע בראשו. "תודה לך על השיחה", הוא קם ממקומו ופנה לצאת, "להתראות", הפטיר ונופף בידו.
– "להתראות", ענה הזקן.

השו אסמו סולד אאוט

את שארית השבוע בילה אברם בשוטטות בכל חנויות הספרים, ובייחוד באלה שהתמחו בספרים משומשים, בחיפוש אחר הספר שעליו דיבר הספק הישיש, אך רק חרס העלו ידיו. הבעלים והעובדים בכל החנויות אמרו שמעולם לא שמעו על ספר בשם זה. אגב שיטוטיו נכנס יום אחד אברם לבית מרזח, התיישב ליד הדלפק והזמין כוס יין מהמוזג, בחור צעיר בעל שיער ארוך אסוף וזקנקן תיש, ששירת אותו באדיבות והגיש לו את היין עם צלוחית זיתים.

אברם לגם לגימה והביט סביבו. "היי! מה זה?", שאל את המוזג והצביע על הקירות. "אתם גם מוכרים ספרים?".
– "כן אדוני", ענה הבחור. "אבל אלה לא ספרים רגילים שאפשר למצוא בכל חנות".
– "אז מה הם? ספרי זימה?", שאל אברם כשהוא קם ממקומו ומתקרב לאחת האצטבות.
– "לא! לא!", קרא המוזג כשהוא מסמיק. "חס וחלילה. אלו ספרים שמחבריהם הוציאו אותם בהוצאה עצמית ואין להם דרישה בקרב קהל הקוראים הרגיל. יש כאן ספרי שירה, ספרי אמנות, סיפורת, כל מיני".
– "יש לכם גם ספרים 'יד שנייה'?".
– "לפעמים, אם הם מתאימים לטעם שלנו".

אברם משך אליו את אחד הספרים וקרא את כותרתו. "'אוכל בעמידה'. על מה זה?".
– "הספר הזה הוא אוסף של ביקורות על מסעדות ודוכני מזון. מה שמייחד אותו היא הכתיבה ההומוריסטית המיוחדת של המחבר", ענה הבחור כשהוא מנגב את הדלפק. "אדוני מחפש ספר מסוים?".
– "האמת שכן", ענה אברם, והשיב את הספר למקומו וחזר והתיישב. "ספר מסוים מאוד. כל כך מסוים, שספק אם יצא לאור", הוסיף בצחוק. "כבר ביקרתי בכל חנויות הספרים בחרן, ואף אחד לא שמע עליו".
– "ומה שמו של הספר?".
– "האמת שאני לא יודע איך קוראים לו בדיוק. רק שמעתי עליו מפי מישהו שבעצמו לא זכר את השם. הוא קרא לו 'התסריט' או 'השו אסמו'. משהו כזה".
– "אה!", קרא הבחור בפליאה. "'התסריט, או: השו אסמו'. זה באמת שמו של הספר". הוא יצא מאחורי הדלפק וניגש אל אחת האצטבות. "אני חושב שיש לנו עוד עותק אחד אם אני לא טועה".

עיניו של אברם אורו בתקווה. "מה, באמת?". הבחור חיטט בין הספרים, שב אל מאחורי הדלפק, הוציא מחברת ועיין בה. "לא. כבר אין לנו", אמר בצער והצביע על רישום כלשהו. "כתוב כאן שהאחרון נמכר שלשום". אברם ניסה להסתיר את אכזבתו. "אולי אתה יודע משהו על תוכנו של הספר הזה?".

"לא כל כך. בעיקרון זה היה ספר על דת, ומאחר ואני לא כל כך מתעניין בדת לא טרחתי לעיין בו. אבל ממה שקראתי בעמוד האחורי הבנתי שמסופר בו על בריאת העולם ועל מה שקורה אחרי זה. בעיקר מסופר שם על צאצאיו של אחד בשם אברהם או אברם שהיה במקור מאור כשדים, אבל התגורר זמן מה כאן, בחרן, עד שהיגר לארץ אחרת".

אברם, שהיה עסוק באותו רגע בלגימה מכוסו, כמעט השתנק. הכוס נפלה מידו ונשברה לרסיסים. הוא השתעל ארוכות וחשב שעוד מעט עיניו יוצאות מחוריהן. הבחור נחרד. "הכל בסדר אדוני?".

אט אט שבה נשימתו של אברם לתקנה. "אני מצטער אם הבהלתי אותך. פשוט הקדמתי קנה לוושט". הוא הוציא ממחטה וניגב את דמעותיו. "דרך אגב, אתה אולי יודע לאן היגר אותו אברם?".

"אברם?", קרא המוזג בפליאה. "אה, זה מהספר. לא, אני לא זוכר". אברם קם ממקומו, שלף את צרור כספו והניח מספר מטבעות על הדלפק. "אני מודה לך על השיחה המעניינת", הפטיר.

שותף שקט

יום לפני הפגישה הצפויה עם אלוהים, ולאחר שכמעט גמלה ההחלטה בלבו, מצא אברם לנכון להתייעץ עם אשתו וסיפר לה על הצעתו של אלוהים ועל הבטחותיו. להפתעתו, לא נתקל בהתנגדות.

"חשבתי שלא תתלהבי כל כך", אמר אברם. "זה נשמע הרבה יותר טוב מאשר לבלות את שארית חיינו בחור הזה", ענתה שרי. "את מתכוונת, רחוק מאחותך מִלכָּה", השיב לה אברם וחייך בהשתתפות. שרי משכה בכתפה ולא ענתה.

מאז שמִלכָּה ילדה את בכורה הידרדרו היחסים בין שתי האחיות לשפל המדרגה. שרי, שנותרה עקרה, סבלה מהבוז שהפגינה כלפיה אחותה. גם גיסה, נחור, לא טמן ידו בצלחת, ובכינוסים משפחתיים, בהם כיכב תדיר כמצחיקן, דאג תמיד לשלב בדיחות וחידודי לשון על עקרים ועקרות. "ולאן אנחנו מהגרים?", שאלה שרי. "אני עוד לא יודע, אבל מחר אני אברר את כל הפרטים".

למחרת ישב אברם במשרדו והמתין להגעתו של אלוהים. והלה הופיע, מדייק על השנייה, ומבלי לבזבז זמן ניגש ישר לעניינים."נו, אברם, החלטת?".
– "כן. החלטתי להיענות לבקשתך. אני רק מקווה שתעמוד במילה שלך בקשר לחיים שצפויים לי".
– "למה אתה מתכוון?", שאל אלוהים.
– "אני מתכוון להרפתקאות שאחווה ולמעשי הגבורה שאעולל".
– "אה, זה? אל תדאג", ענה אלוהים. "אני רק מקווה שלא תבוא אלי אחר כך בטענות שזה כבר יותר מדי בשבילך".
– "אין מצב כזה", אמר אברם.
– "יופי. אז מתי אתה יוצא לדרך?".
– "אני עוד לא יודע", השיב אברם. "זה לא כל כך פשוט לצאת מעסק בסדר גודל כמו שלנו. אני אדבר עם נחור אחי, אולי הוא יקנה את החלק שלי, ואם לא אני אחפש משקיע. לכל היותר אהפוך לשותף רדום".
– "מה זה אומר?", התעניין אלוהים.
– "זה אומר שלא אקח חלק פעיל בניהול העסק, ואקבל רק דיבידנדים".
– "טוב, אם אתה אומר", אמר אלוהים, שלא הבין כלום אבל לא רצה להפגין את בורותו. "בכל מקרה, תודיע לי מה קורה. בסדר?".
– "איך?".
– "איך מה?".
– "איך אודיע לך? יש לך כתובת או משהו?".
– "לא. אין לי שום דבר כזה. אתה רק צריך לחשוב עלי, ואני אענה לך מיד".
– "רק רגע!", קרא אברם. "לאן אנחנו מהגרים?".
– "מה, לא אמרתי לך?", תמה אלוהים. "איזה מבולבל אני. אתה מהגר לארץ כנען".
– "וזה רחוק מכאן?".
– "די רחוק", אמר אלוהים.
– "ואיך האקלים שם?".
– "תשמע, בכיף הייתי יושב איתך ומספר לך על ארץ כנען, אבל אני קצר בזמן ויש לי המון סידורים על הראש. אז בפעם אחרת. אתה סולח לי, נכון?". נשמע רחש קליל של אוויר, ואברם נותר לבדו.

לכנען

עברו כמה חודשים, אברם נשא ונתן עם אחיו נחור ושכנע אות לקחת את ניהול העסקים לידיו תמורת הגדלת חלקו בחברה. לאחר מכן החל בהכנות המעשיות לקראת נסיעתו. קודם כל רכש בחנות הספרים של "סטים בן אצקי" את המדריך "ארץ כנען לתייר והמהגר", ובו מצא, לצד נתונים גיאוגרפיים שונים על הארץ, גם עצות שימושיות מועילות והמלצות שונות, החל מאיזה מטבע כדאי להביא לארץ כנען (המחבר המליץ דווקא על ראשי צאן ובקר כמטבע העובר לסוחר המועדף) וכלה במסעדות זולות בערים הגדולות.

בהסתמך על המדריך רכש אברם גמלים, חמורים, אוהלים, כלי נשק ממינים שונים וציוד נוסף שהיה דרוש בימים ההם לצורכי נדודים והתיישבות בארץ חדשה. ומאחר ופעם סוחר תמיד סוחר, לקח אתו אברם גם מטען לא מבוטל של אלילים שונים, מתוך כוונה לנסות ולפתוח בכנען סניף של "רשת אנאלי".

אברם היה בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו, שהיה לו כבן, ואת כל רכושם […] ויבואו ארצה כנען. חנייתם הראשונה היתה באלון מורה הסמוכה לשכם. אברם בנה שם מזבח, ולצדו פתח בסטה של אלילים. העסק לא הלך, מאחר ומחירי האלילים בכנען היו כל כך זולים שאברם לא יכול היה להתחרות בסוחרים המקומיים, והוא נאלץ לסגור את העסק ולמכור את המלאי במחיר הפסד.

מאלון מורה נדדו אברם ומשפחתו לבית אל, ומשם הלכו והדרימו לכיוון מצרים. באותם ימים היה רעב בארץ, וכדי להחיות את נפשו ונפשות ביתו נאלץ אברם להגר למצרים. ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה פנה אברם לאשתו שרי ואמר לה: "הנה נא ידעתי כי אשה יפה מראה את".
– "תודה על הקומפלימנט", ענתה שרי, "אבל אם לא נגיע למצרים בקרוב, אתה תהיה אלמן. אני כבר כמעט גוועת ברעב".
– "על זה בדיוק רציתי לדבר איתך", אמר אברם. "אני חושש שהמצרים יידלקו עליך, ואם יידעו שאת אשתי והרגו אותי ואותך יחיו. את מבינה?".
– "כן, מבינה. מה אתה רוצה לעשות? להתגרש?".
– "לא! לא! מה פתאום להתגרש? אני מבקש ממך שאם ישאלו, אז אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך, וחיתה נפשי בגללך".
– "ולמה שלא תפנה לאדון אלוהים ותבקש ממנו לעזור לך בעניין הזה?", שאלה שרי.
– "עזבי, אני לא רוצה להטריח אותו. בטח יש לו עניינים יותר חשובים להתעסק בהם. אחרת הוא היה פונה אלי בעצמו".
– "אם אתה אומר", ענתה שרי בקרירות. "אז אם הבנתי נכון, בכל מקרה הם יקחו אותי. לא משנה אם בתור אשתך, או ליתר דיוק אלמנתך, או בתור אחותך", פלטה במורת רוח.

אברם נאנח והניד ראשו בחיוב. "תראי. אני יודע שכל העסק הזה מסריח, אבל איזו ברירה יש לנו? אם לא נרד מצרימה, כולנו נמות".
– "טוב, אם אין ברירה אז אין", אמרה שרי. "רק שזה לא יהפוך אצלך להרגל".
– "את חושבת שלי נעים לשקר?".
– "אולי לא, אבל לא אותך לוקחים".

בעודם מדברים הגיעה השיירה הקטנה שלהם למעבר הגבול. השומרים לא טרחו לבדוק את מטענם, אולם הקדישו תשומת לב מיוחדת לפמלייתו של אברם. אחד מהם, שבדק את האפיריון שנשא את שרי, הפשיל את היריעות ופלט שריקת זאבים ארוכה.

"מה קורה שם?", קרא אליו מפקד המעבר. "המפקד, כדאי שתראה בעצמך, המפקד", ענה השומר. המפקד ניגש אליהם ובראותו את שרי פלט שריקה עוד יותר ארוכה. הוא אותת לאברם לגשת אליו.
– "מי זאת?".
– "זאת… זאת… היא אחותי", גמגם אברם המסכן.
– "אחותך? והיא רווקה או תפוסה?".
– "תפוסה? לא הבנתי למה אדוני מתכוון".
– "יעני היא נשואה? מאורסת? יש לה חבר?".
– "אה! לא! לא! היא לא תפוסה".

המפקד אחז באפסר הגמל שנשא את האפיריון. "אוקיי! אתם יכולים לעבור", אמר וסימן לשומר שליד המחסום. "ומה עם אש… אחותי?", שאל אברם. "היא נשארת כאן", ענה המפקד. אברם חש חוסר אונים ועקב במבטו אחר הקצין המוליך את הגמל לעבר המאהל הסמוך. בינתיים עברו אנשיו של אברם את מחסום הגבול, ורק הוא נשאר עומד במקומו.
– "היי! כנעני!", צעק לעברו אחד החיילים. "אתה עובר או נשאר?".
– "אני לא כנעני", ענה אברהם, ועבר לצד המצרי. "אני עברי".
– "כנעני, עברי, מה זה משנה? כולכם זרים מסריחים", ענה לו החייל. "היו צריכים לסגור את כולכם במאהל אחד ולא לתת לכם לשוטט ברחבי ארצנו ולזהם אותה". הוא הוריד את המחסום בחבטה. "יאללה טינופות, תזוזו מפה ותפנו את השטח".

אברם חש שהדם עולה לו לראש, ועל קצה לשונו עמדה כבר תשובה חריפה, אולם הוא נשך את שפתיו, הרכין ראשו והלך בעקבות השיירה שלו.

במאהל הסמוך הבריך הקצין את הגמל, ובתנועת יד מנומסת הזמין את שרי לרדת. הוא הוביל אותה לקנטינה והזמין לה כוס משקה קר, ואז השאיר אותה תחת השגחתו של השקמיסט ויצא. הוא חזר אחרי כמה דקות. "הכל מוכן עבורך, גברתי", אמר לה.
– "מוכן, אדוני הקצין? אני לא כל כך מבינה".
– "המרכבה מוכנה".
– "מרכבה? לאן אני נוסעת?".
– "לארמון פרעה. יש לנו פקודות מפורשות לשלוח את כל הנשים היפות הפנויות". הוא חייך. "ברשותך, גברתי, אני מרגיש חובה לציין כי את האשה היפה ביותר שעברה במעבר הזה בעשר השנים שאני משרת בו".

שרי הסמיקה, כבשה את עיניה בקרקע וחייכה בביישנות. הקצין החווה בידו, והם יצאו החוצה. מולם עמדה מרכבה הדורה, רתומה לשישה סוסים לבנים. שרי טיפסה למעלה והתיישבה במושב המרופד פרוות רכות. "אדוני הקצין. אני יכולה לשאול שאלה?".
– "בוודאי גברתי".
– "מה אתם עושים במקרה שהאשה יפה מאוד אבל לא פנויה?".
– "מה אנחנו עושים גברתי? כלום. מקסימום אנחנו מקנאים בבעלה".
– "אתם לא הורגים אותו?".
– "הורגים, גברתי? אנחנו חיילים, לא רוצחים. חוץ מזה, אישה נשואה זה טאבו חמור אצלנו". הוא הצדיע לה. "נסיעה טובה", אמר, ואותת לרכב, והמרכבה נעקרה ממקומה.

פרעה חוטף על לא עוול

בינתיים היה אברם פוסע בעקבות אנשיו, והוא אבל וחפוי ראש. כל מחשבותיו היו נתונות לשרי ולמה שעולה בגורלה. באוזניו עלתה המולה, והוא הרים את ראשו וראה שיירה מעלה אבק ובראשה פרש מתקרבת אליהם. השיירה הגיעה אליהם ונעצרה. "מי זה אברם?", שאל הפרש. אחד האנשים הצביע לאחור. "מר אברם", קרא אליו.
– "כן אדוני".
– "אתה הוא מר אברם, אחיה של שרי?".
– "אה… כן. זה אני. במה העניין?".
– "הוד מלכותו פרעה שלח לך את המתנות הללו", ענה הפרש, והורה בידו אל השיירה אותה הוביל.

אברם התקרב אליו וראה כי השיירה מורכבת מצאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים. "תחתום לי כאן בבקשה", אמר הפרש והושיט לו פיסת פפירוס. "על מה אני חותם?", חקר אברם. "על קבלת המתנה בשלמותה", השיב לו הפרש.

אברם שרבט את חתימתו בשולי הפפירוס. "אני יכול לשאול שאלה?", שאל.
– "בוודאי".
– "מתי אוכל לבקר את אחותי?".
– "אני מצטער, אבל אין לי מושג", השיב הפרש, ואחר נטל את הפפירוס ותחב אותו באבנטו, סובב את סוסו והדהירו, ועד מהרה נעלם באופק.

בינתיים התערב אלוהים בעניין, ולמרות שידע כי שקריו של אברם הם שגרמו לכל המצב הזה, הזדרז להעניש דווקא את פרעה המסכן ולשלח בו נגעים גדולים. בתגובה ציווחה פרעה להביא לפניו את אברם, וגער בו: "מה זאת עשית לי? למה לא הגדת לי כי אשתך היא? למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאישה?". אברם לא ידע מה לענות, והרכין את ראשו.

"מה חשבת? שאנחנו פראי אדם? שאין לנו מוסר? אולי מהמקום שממנו באת נוהגים כך. ועתה הנה אשתך", הוסיף. "קח אותה ולך". הוא נפנף בשרביטו, ושני שומרים הובילו את שרי ואשה נוספת לכיוונו של אברם, וליוו את שלושתם החוצה.

רק אחרי שנותרו לבדם העז אברם להביט באשתו. מעולם לא ראה אותה כך, לבושה פאר, מאופרת, מבושמת, כולה מקושטת בתכשיטים. "מה אתה לוטש עיניים?", גערה בו. "משהו לא מוצא חן בעיניך? ככה מלבישים את מי שנועדה לחלוק עם המלך פרעה את יצועו. מזל שאלוהים שלך התערב ממש בדקה התשעים". היא פנתה אל האשה השנייה. "בואי!", ציוותה עליה. "חוזרים הביתה".

"אהמ… אה… רגע. מי זאת?", שאל אברם והפנה את מבטו לעבר בת לווייתה. "זאת הגר, השפחה שלי".

"נעים מאוד", אמר אברם כבחלום, עיניו נעוצות בהגר. הוא מעולם לא חזה ביופי חושני כזה, וחש ב"משהו" זע מתחת לגלימתו. "מה נעים מאוד?", גערה בו שרי, מחזירה אותו למציאות. "אמרתי לך שזאת השפחה שלי".

"השפחה שלך? מאין לך?".

"מתנה מפרעה", הפטירה שרי. "יאללה, בוא נלך!", קראה, והפנתה את גבה והחלה לצעוד.

ימי סדום

ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט בן אחיו עמו הנגבה. בינתיים, וכתוצאה מהתרגיל הדי מסריח שעשה לפרעה, הפך אברם לכבד מאד במקנה, בכסף ובזהב. וגם ללוט ההולך עם אברם היה צאן ובקר ואוהלים. ולא נשא(ה) אותם הארץ לשבת יחדו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדו ועד מהרה התגלעו ויכוחים, שגלשו לפעמים לתגרות ידיים, בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. המצב הלך והחמיר, ועד מהרה הגיעו אברם ולוט למסקנה כי עליהם להיפרד.

לוט בחר להתיישב באזור סדום. יש אומרים שעשה זאת כי בימים ההם, לפני שחת יהוה את סדום ואת עמורה, היה האזור ההוא פורה ביותר, ויש טוענים שאשתו, שקצה בחיי הנדודים, חלמה להתיישב בסדום, המטרופולין הידוע בהוללותו ובשחיתותו.

ימים ספורים לאחר שנפרדו דרכי אברם ולוט, בא אלוהים לאברם ואמר לו: "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה. כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם".
– "רק מה שאני רואה?", שאל אברם.
– "מה זאת אומרת? לא הבנתי את השאלה", תמה אלוהים.
– "התכוונתי, שרק הארץ שאני רואה מהמקום הזה, כלומר עד קצה האופק?".
– "לא יודע. אל תתפוס אותי במילה. בכל מקרה, אני אבדוק את העניין. אבל חוץ מזה רציתי גם להגיד לך שזרעך יהיה כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה".
– "תודה", אמר אברם, "אבל בינתיים הייתי מסתפק באחד".
– "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה", המשיך אלוהים בדבריו, מתעלם מהערת בן טיפוחיו.

לאחר שהתיישב לוט בסדום, גילה כי היא וכל ערי הסביבה משועבדות, מזה 12 שנה, לכדרלעומר מלך עילם. שנה לאחר מכן, בשנה ה-13 לשעבוד, מרדו מלכי אותן ערים (הלוא הם בֶּרַע מלך סדום, בִּרְשַׁע מלך עמורה, שִׁנְאָב מלך אַדְמָה, שֶׁמְאֵבֶר מלך צְבוֹיִים, ומלך בֶּלַע היא צועַר, ואשר נקראו "ברית החמישה") בכדרלעומר.

הלה הזעיק את בני בריתו, אַמְרָפֶל מלך שִׁנְעָר, אַרְיוֹךְ מלך אֶלָּסָר, ותִדְעָל מלך גּוֹיִם (שנקראו "ציר הארבעה"), ויחד חשו לאזור כדי לדכא את המרד. הקרב הגורלי התנהל בעמק הַשִּׂדִּים (ים המלח). "ציר הארבעה" הנחיל ל"ברית החמישה" תבוסה ניצחת. מלך סדום ומלך עמורה נמלטו על נפשם, מרוב בהלה טעו בדרכם ונפלו לאחת מבארות החמר, והנשארים ברחו להרים. כנהוג אז, בזזו המנצחים את הערים המובסות ולקחו איתם הכל, כולל את משפחת לוט ואת כל רכושה.

כאשר נודע לאברם כי אחיינו נפל בשבי, מיהר לגייס את אנשיו ואת בעלי בריתו ופתח במרדף אחרי צבאו של כדרלעומר. אברם לא היה בעל הכשרה צבאית פורמלית, ועל כן לא נלחם "לפי הספר". הוא בחר להתנפל עליהם באישון לילה, היכה אותם שוק על ירך והשיב את כל הרכוש וגם את לוט (בן) אחיו ורכושו השיב, וגם את הנשים ואת העם.

אחרי שובו של אברם מהקרב יצא לקראתו מלך סדום, שבינתיים נחלץ מבאר החמר, והודה לו על היחלצותו לעזרתו. "תן לי הנפש, והרכוש קח לך", אמר המלך לאברם. אברם סירב בנימוס להצעתו של מלך סדום, וביקש לקבל אך ורק את החזר הוצאות המזון אשר אכלו אנשיו ואת חלקם בשלל של בעלי בריתו עָנֵר אֶשְכּול וּמַמְרֵא.

הרי את משולשת

אחר הדברים האלה, ולאחר תקופה ארוכה של נתק, נגלה אלוהים לאברם ואמר לו (השיחה התנהלה במחשבתם): "נו אברם! מה העניינים? איך הולך לך בארץ החדשה?".
– "היי, אדון אלוהים! לא שמעתי ממך מאז שעזבתי את חרן", קרא אברם. "מה שלומך?".
– "שלומי טוב, ברוך השם. ומה איתך? איך הולך לך בארץ הזו?".
– "האמת שדווקא די הולך לי", ענה אברם.
– "כן, אני יודע. תדע לך שלמרות שלא שוחחנו מזמן, עקבתי מקרוב אחרי כל מעשיך בארץ הזו, ובייחוד נהניתי מהטריק שעשית לפרעה".
– "טריק? אתה מתכוון לסיפור עם אשתי שרי?".
– "כן. אחלה טריק שבעולם. אתה ניחשת מראש שאני אתערב?".
– "האמת שלא", ענה אברם במבוכה. "פשוט פחדתי מהמצרים".
– "לא נורא. העיקר שעברת את פרעה", ענה אלוהים. "אבל אל תירא אברם, אנוכי מגן לך. שכרך הרבה מאד".
– "לא הבנתי. אתה יכול לדבר איתי בשפת בני אדם?".
– "אני מתכוון לומר שלא תדאג. מה שלא יהיה – אני תמיד איתך".
– "זה יפה מאד", אמר אברם. "אבל אולי תדאג לי לבן ממשיך? אני כבר די זקן והולך ערירי ובסוף בן משק ביתי, דמשק אליעזר, יירש אותי".
– "הו! בעניין הזה אתה טועה", השיב אלוהים. "בוא, צא רגע החוצה. אני רוצה להראות לך משהו".
– "אולי בפעם אחרת?", ביקש אברם. "אני עייף מת. אל תשכח שזה עתה חזרתי משדה הקרב".
– "אני יודע, אבל זה ייקח רק דקה".

אברם קם ממרבצו במורת רוח ופנה לצאת מהאוהל. "אברם! לאן אתה הולך?", קראה אשתו שישבה באגף השינה של האוהל ושמעה את רחש צעדיו. "להשתין", ענה. "בטח קור כלבים בחוץ", אמרה שרי. "קח איתך אדרת, שלא תתקרר לי חס וחלילה". אברם נטל את אדרתו, הטיל אותה על כתפיו ויצא.

בחוץ קידם אותו לילה בהיר, הירח המלא והשמים זרועי הכוכבים האירו את הנוף הצחיח באורם הקר. בלבו הודה אברם לאשתו בעניין האדרת, שלמרות כובדה ועובייה מנעה אך בקושי את עקיצת הקרה המדברית. "נו, אלוהים, מה רצית להראות לי?", קרא אברם כששיניו נוקשות מקור.

"הבט נא השמימה", אמר אלוהים. אברם נשא ראשו. "נו?", קרא.
– "עכשיו ספור את הכוכבים".
– "לספור את הכוכבים? אתה השתגעת? בשביל זה הוצאת אותי החוצה?", רטן אברם.
– "כה יהיה זרעך", אמר אלוהים.
– "לא הבנתי", ענה אבינו הראשון.
– "כמו שאי אפשר לספור את הכוכבים – כך לא יוכלו לספור את זרעך".
– "תגיד, אתה צוחק עלי? עדיין אין לי בן ממשיך אחד ואתה מדבר לי על כוכבים?".
– "אבל כבר הבטחתי לך שיהיה לך זרע נכון? גם הבטחתי לך שזרעך יירש את הארץ הזאת".
– "נכון, הבטחת", ענה אברם, "אבל איך אני אדע שתעמוד במילה שלך?".
– "אתה יודע מה? בוא נכרות ברית", הציע אלוהים. "קח עֶגְלָה מְשולֶּשֶׁת, וְעֵז מְשולֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשולָּשׁ וציפור…".
– "מה זה משולש?", שאל אברם.
– "לא הבנתי מה השאלה".
– "אמרת 'עגלה משולשת' ו'עז משולשת'. מה זה אומר?".
– "אה! יכול להיות שהכוונה לעגלה בת שלוש וכו'".
– "מה זאת אומרת יכול להיות?", קרא אברם בקול נרגז. "אתה מצווה עלי דברים שאתה בעצמך לא יודע מה הם?".
– "תראה, האמת שזה לא כל כך ברור. יש אומרים ש'משולש' פירושו בן שלוש ויש אומרים שהכוונה שלושה מכל סוג".
– "אז מה אני צריך לעשות? אן-דן-דינו? ולמי אתה מתכוון ב'יש אומרים'?".
– "בעניין זה אתה חופשי לעשות מה שאתה רוצה. אני לא אקפיד", ענה יהוה, מתעלם משאלתו האחרונה של אברם. "אבל העיקר הוא שאת הבהמות תבתר לשניים ותציב כל חצי מול החצי השני שלו, ואת הציפור השלמה תניח באמצע".
– "עכשיו? באמצע הלילה?", רטן אברם. "חוץ מזה, מה כל הדרישות הללו, לבתר אותן באמצע? מה אני, דמיין הרסט?".
– "דמיין הרסט? מי זה?", תמה אלוהים.
– "אמן כשדי. ראיתי תערוכה שלו באור כשדים".
– "לא שמעתי עליו. אבל מה שרציתי זה לכרות איתך ברית מיוחדת, 'ברית בין הבתרים'".
– "'ברית בין הבית"רים'? אתה מתכוון בין היציע המערבי למזרחי?".
– "על מה אתה מדבר? לא הבנתי שום מילה!", קרא אלוהים.
– "אני מדבר על אוהדי בית"ר".
– "בית"ר??".
– "נו! קבוצת הכדורגל! האוהדים שלה נקראים בית"רים".
– "עדיין לא הבנתי. אבל אני התכוונתי לבהמות המבותרות".
– "אז תגיד!", ענה אברם ברוגז.
– "הנה אני אומר".
– "זה יכול להידחות למחר?", ביקש אברם.
– "הא? בטח. לא התכוונתי שתעשה את זה עכשיו, באמצע הלילה".
– "טוב. אז יש עוד משהו, או שאני יכול לחזור לאוהל?".
– "לא. שיהיה לך לילה טוב. אבל מחר, על הבוקר, אני מצפה שנכרות את הברית הזו".
– "לילה טוב", הפליט אברם ונחפז להיכנס הביתה.

בגלל עוון האמורי

למחרת שחט אברם את החיות, ביתר אותן והציב אותן כפי שדרש אלוהים. כל היום ישב ליד הפגרים, גירש את הזבובים והעיטים וחיכה להופעתו של אלוהים, שמשום מה בושש לבא. לפנות ערב נרדם אברם מרוב עייפות. רק סגר את עפעפיו, ומיסטר אלוהים הופיע.

"מצטער על האיחור", פלט, "היה לי יום קשה היום. טוב, בוא ניגש ישר לעניינים. אז ככה: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועִנו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
"לא הבנתי כלום", אמר אברם. "כבר ביקשתי ממך לא אחת שתדבר איתי בלשון בני אדם".
– "אוקיי. זרעך יהיו עבדים במצרים במשך 400 שנה, ואחרי זה ייצאו לחופשי עם רכוש גדול. עד כאן מובן?".
– "מובן", ענה אברם, "אבל למה?".
– "למה מה?".
– "למה שזרעי, שעוד לא נולד אפילו אחד ממנו, יהיו עבדים במצרים? למה אתה גוזר עליהם עבדות? מה הם עשו לך?".
– "לא עשו לי כלום. אבל הסיבה היא שלא שלם עוון האמורי".
– "איך קשור עוון האמורי לזה?".
– "לא יודע. בכל מקרה, זה מה שיקרה".

דבריו האחרונים של יהוה עוררו באברם זיכרון עמום. הוא נזכר בשיחתו עם ספק האלילים הישיש ובספר שהיה לסבא שלו, שבו נכתב העתיד ושלפיו ניהל אלוהים את העולם. "ולמה שזה יקרה? כי ככה כתוב ב'תסריט' או 'השו אסמו'?", חקר אברם.
– "התסריט?", נחרד אלוהים. "מאיפה שמעת עליו?".
– "מה זה משנה? העיקר ששמעתי. אז אם כבר כתוב לך שם שזרעי יהיו עבדים 400 שנה, אולי גם כתוב לך מתי אני אתחיל לראות את ההתחלה של זרעי?".
– "לצערי אני עדיין מנוע מלדבר על זה", ענה אלוהים בשפל קול. "אבל בקשר לגבולות הארץ שהבטחתי לך", שינה נושא, "ביררתי ומצאתי כי הגבול יהיה מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. מה אתה אומר? זה מספק אותך?".
– "מה שיספק אותי זה שקודם כל יהיה לי זרע".
– "טוב, אז נדבר על זה בהזדמנות אחרת. בינתיים ביי", ענה אלוהים והתפוגג.

על הברכיים

עברו עשר שנים מאז צאתו של אברם מחרן, והוא כבר בן 85 ועדיין ערירי. בוקר אחד, כאשר ישב עם אשתו לאכול ארוחת בוקר, פנתה אליו שרי ואמרה: "תגיד אברם, מה דעתך על שפחתי הגר?".

"שפחתך הגר? מה זאת אומרת? אחלה שפחה", ענה. "כן, אחלה", ענתה שרי, "ומה דעתך לשכב אתה?". אברם, שבדיוק לגם מכוס החלב שלו, כמעט שהפיל אותה מידו. "תיזהר!", גערה בו שרי. "אתה עוד מעט תשפוך את החלב שלך על הכרים החדשים! מה קרה? רק שאלתי אותך שאלה".
– "כן… אבל לשכב אתה… את שואלת אותי… את…", גמגם אברם, כולו מסמיק.
– "כן, מה יש? אולי אִבָּנֶה ממנה?".
– "מה זאת אומרת להיבנות ממנה?".
– "שאלתי איזה זקנה כנענית והיא אמרה לי שאם מישהי יולדת על ברכי, אז היא יכולה כאילו 'להדביק' אותי, וגם אני אלד".
– "לא שמעתי אף פעם על דבר כזה", אמר אברם בטון מפקפק.
– "לא משנה. בין כה אתה מת לשכב אתה. יותר טוב ככה מאשר שתזמום עליה כל הזמן".
– "אבל אני לא מת לשכב אתה", ניסה אברם להתווכח.
– "או! אל תגיד את זה!", קטעה אותו שרי. "אתה חושב שלא הבחנתי איך ישר עמד לך עליה עוד אז, כשראית אותה בפעם הראשונה? אולי אני עקרה וזקנה, אבל בטח שלא פראיירית".

ראוי לציין כי אברם לא התנגד נמרצות להצעת אשתו, ובהזדמנות הראשונה שכב עם הגר, וזאת הרתה לו. ההריון נסך בשפחה ביטחון עצמי רב, ועד מהרה היא החלה לזלזל בגברתה שרי. גם בקרב אנשי משק הבית הועלו רמיזות, שהגיעו לאוזני שרי, שהריונה של הגר מהווה הוכחה שאצל אברם הכל עובד ודופק כמו שצריך ושאם שרי לא הרתה עד כה, היא ה"אשמה". חמתה של שרי בערה בה, והיא באה בטענות אל בעלה. ותאמר שרי אל אברם: "חמסי עליך. אנוכי נתתי שפחתי בחיקך, ותרא כי הרתה ואקל בעיניה. ישפוט יהוה ביני וביניך".

"אבל זאת היתה הצעה שלך!", מחה אברם. "נכון, אבל זה לא אומר שהיא צריכה לזלזל בי. היא עדיין השפחה שלי", ענתה שרי.

לאברם לא היה כוח להתמודד עם נרגנותה. "טוב, הבנתי! הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך, רק תפסיקי לצעוק עלי". שרי רדתה בשפחתה ההרה ביד קשה, עד שזו לא יכלה לסבול יותר, ותברח מפניה למדבר, וכשהגיעה לאחד המעיינות התיישבה והחלה למרר בבכי. "למה את בוכה?", נשמע קול לידה. הגר קפצה בבהלה, הביטה כה וכה ולא ראתה אף אחד. "בטח קיבלתי מכת שמש", חשבה לעצמה.
– "לא, לא קיבלת מכת שמש", אמר לה הקול. "זה אני, מלאך יהוה, ואת הגר שפחת שרי, נכון?".
– "נכון", ענתה הגר בקול בוכים.
– "ומה אתה עושה כאן?", שאל המלאך, שעשה עצמו כאילו הוא לא יודע מה היא עושה שם.
– "מפני שרי גבירתי אנוכי בורחת".
– "אה! ולמה ברחת?".

הגר סיפרה למלאך איך שרי, מתוך קנאה, עינתה אותה וירדה לחייה. "זה נורא!", קרא המלאך בהשתתפות. "ממש נורא ואיום".
– "אני רוצה הביתה לאמא", ייבבה הגר. "נמאס לי מהחיים האלו".
– "שה! שה!", הרגיע אותה מלאך יהוה. "מה תעשי אצל אמא? הרי היא מכרה אותך לשפחה".
– "אז מה? אז… מה לעשות?", התייפחה הגר.
– "העצה היחידה שאני יכול לתת לך היא: שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה".
– "מה? אין לך משהו יותר טוב להציע לי?", נזעקה הגר.
– "לא, אין לי", ענה המלאך בעצב.
– "אבל למה?", דרשה הגר לדעת.
– "כי אין לי משהו יותר טוב להציע. אבל בשכר זה אני ארבה את זרעך. את תלדי בן ותקראי לו ישמעאל, והוא יהיה פרא אדם – ידו בכל ויד כל בו".
– "מה??", נזעקה הגר. "זה מה שיש לך לאחל לבן שלי? שיהיה פרא אדם? אתה לא יכול לאחל לו שיהיה רופא, או עורך דין, או לפחות מהנדס?".
– "לא", ענה מלאך יהוה.
– "למה לא?".
– "כי המקצועות הללו עדיין לא קיימים".

בלית ברירה חזרה הגר אל גברתה, ולא חלפו ימים מרובים והיא ילדה, כמובטח, בן וקראה לו ישמעאל.

רוצה ילד? תחתוך

אברם היה בן 86 שנה בהיוולד לו בנו הבכור. עברו 13 שנים, ויום הולדתו ה-99 נחגג ברוב עם והדר. חבריו הוותיקים לנשק באו מרחוק ומקרוב לברך אותו. בטקס קבלת הפנים שקדם לכרה הגדולה הסתובב ביניהם צוחק לבדיחות, עונה למברכיו, מרים כוס לחיים עם זה, מפטפט עם אחר. אבל ככל שהתארכה החגיגה כן קצרה רוחו של אברם, והוא אותת לזקן ביתו אליעזר לגשת אליו. "עוד כמה זמן זה יימשך?", לחש לו. "אני כבר עייף ורצוץ".
– "אבל אנחנו רק במנת הביניים אדוני", לחש אליעזר בחזרה. "יש לנו עוד מנה עיקרית, קינוח, קפה ופטיפורים".
– "לא אכפת לי", נשף אברם בזעף. "אני רוצה להיות לבד".
– "רצונך ייעשה, אדוני. אם ירשה לי אדוני, אודיע שאינך חש בטוב. אדוני יודע, ההתרגשות וכו'".
– "האמת שלא אכפת לי איך תעשה זאת, העיקר שיסתלקו כולם".

אליעזר השתחווה והסתלק. לאחר כמה רגעים עלתה מפיקת האירוע על בימת התזמורת, הרימה ידה וביקשה שקט. כל המבטים נסבו אליה. "התבקשתי להודיע כי חתן השמחה, מארחנו הנכבד, מר אברם, חש לפתע ברע ועל כן אנו נאלצים, בצער רב, להפסיק את המסיבה ועמכם הסליחה".

ההודעה הדהימה את האורחים. כל העיניים נסבו אל המקום שבו ישב חתן השמחה, וראו אותו שוכב כשאליעזר ועוד משרת אחד גוחנים עליו ומשיבים את רוחו במניפות. כמה מהאורחים ניסו לגשת, אך אליעזר הניף את ידו. "הנני מבקש בהכנעה לא לגשת לאדוני. נשימתו תשוב בקרוב לתקנה, אבל בעיקר זקוק אדוני למנוחה ולשקט. הנני מתנצל בשמו של אדוני בפני כל האורחים המכובדים, ואבקשכם לשוב לביתכם. ובשמו של אדוני, הנני שב ומתנצל על כל הטרחה שנגרמה לכם".

האורחים התפזרו, ועד מהרה התרוקן האוהל הגדול, ורק העבדים והמשרתים הסתובבו כה וכה, מפנים מגשים וכלים. אברם פקח עין, וכאשר ראה כי הסתלקו האורחים התרומם לכדי ישיבה. הוא שלח את ידו ומזג לעצמו כוס של יין, גמע ממנה בהנאה ונשען על הכרים הרכים, כולו מדושן עונג. מחשבתו נדדה. הוא נזכר בפגישתו הראשונה עם אלוהים, כאשר הלה שכנעו לעזוב לארץ לא ידועה.

"הבטחתי לך אז הרפתקאות בשפע, ועמדתי במילה שלי", שמע קול מלחשש בראשו. אברם קפץ ממקומו וכמעט שפך את כוסו. "הפחדת אותי עד מוות!", חשב ברוגז.
– "אני מצטער, באמת! בפעם הבאה אזהיר אותך מראש, בסדר? האמת שבאתי לברך אותך ליום הולדתך. כרגע נזכרת באותה פגישה ראשונה שלנו, אתה רואה? עמדתי במילה שלי בקשר להרפתקאות. נכון? תודה!".
– "אבל מה בקשר להבטחה שתרבה את זרעי? בזה לא עמדת", התריס אברם.
– "אם כבר אתה מדבר על זה, אז אני זוכר בבירור שבאותו מעמד לא ייחסת להבטחה הזו חשיבות, אמרת שהרפתקאות מעניינות אותך יותר מריבוי צאצאים. אז אל תגיד לי שלא עמדתי במילה שלי. זה לא נכון. אמרתי שארבה את זרעך, אבל לא אמרתי מתי. וחוץ מזה, בדיוק בשביל זה באתי. אני אתן בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד".
– "לא הבנתי כלום".
– "אני הנה בריתי אִתך, והיית לאב המון גויִם".
– "עדיין לא…".
– "לא חשוב!", קטע אותו אלוהים. "איפה הייתי? אה, הנה! כן, ולא יקרה עוד את שמך אברם, והיה שמך אברהם".
– "למה? מה רע באברם?".
– "לא אמרתי שרע, אבל אם לא קשה לך, הייתי מבקש שתיקרא אברהם".
– "טוב, בסדר. אעשה לך את הטובה הזאת. אבל ייקח לי קצת זמן עד שאתרגל".
– "זה בסדר", אמר אלוהים. "לקחתי את זה בחשבון. עכשיו יש לי עוד טובה לבקש ממך".
– "עוד טובה? נו טוב! זה יום הולדת שלי. שאל בני ונען".
– "אני רוצה לכרות איתך ועם זרעך עד עולם ברית. כדי שאהיה בטוח שתקיימו את הברית, אני צריך שתיתנו מילה של גבר".
– "מילה של גבר? אז הנה לך: אני, אברהם, לשעבר אברם, נותן לך אלוהים, מילה של גבר שאקיים את בריתי איתך", הצהיר אברהם חגיגית. "איך זה נשמע לך?".
– "כשאמרתי מילה של גבר", אמר אלוהים בזהירות, בורר את מילותיו, "התכוונתי לזה תרתי משמע".
– "כלומר?".
– "כלומר שאתה וזרעך הזכרים אחריך תמולו את עורלתכם".
– "אה, זה!", אמר אברהם. "האמת שמאז שהגעתי לארץ כנען חשבתי לעבור את הניתוח הזה. אתה יודע, כאן כולם נימולים, ותמיד כשעשינו פיפי הם הסתכלו עלי במבטים מוזרים. אבל תמיד דחיתי את זה, כי אמרתי לעצמי שאלוהים ברא אותי כך, אז למה שאשנה את זה? ואם כבר מדברים, זה דווקא די משונה שאתה מבקש את זה ממני".
– "אולי. אני לא מתווכח איתך שאני בראתי אתכם ערלים. אבל עד כמה שזה ישמע מוזר, אני מבקש ממך שמהיום והלאה תקפידו לקיים את הברית הזאת".
– "למה אתה קורא לניתוח הזה ברית?", התעניין אברהם.
– "כי בעתיד יעשו ביום הזה חפלה ויקראו לה ברית מילה".
– "ומה עם הנשים?".
– "מה איתן?".
– "שמעתי שבמצרים…".
– "לא מעניין אותי מה קורה במצרים. אז סגרנו. מהיום והלאה כל זכר בגיל שמונה ימים, תמולו את בשר עורלתו".
– "עלא ראסי", ענה אברהם.
– "גם אתה וישמעאל וכל הזכרים שבמשק ביתך. כולכם צריכים לכרות את הברית".
– "אתה מתכוון לכרות את העורלה", גיחך אברהם.
– "תקרא לזה איך שאתה רוצה", ענה לו אלוהים ביבושת. "ועוד דבר אחד, אשתך, שרי, תקרא מהיום והלאה שרה. וברכתי אותה, וגם נתתי ממנה לך בן, וברכתיה והיתה לגוים, מלכי עמים ממנו יהיו. מה אתה צוחק?".
– "זה מצחיק", ענה אברהם. "אני בן מאה כמעט, ואשתי, שרי…".
– "שרה, שרה", תיקן אותו אלוהים.
– "כן, שכחתי. מה שמצחיק זה שאשתי, שרה, בת תשעים, ואני עצמי כמעט בן מאה, ואתה אומר מלכי עמים ממנה יהיו. זה לא מצחיק?".
– "לא! זה לא מצחיק! אתה עוד תראה".
– "אולי אתה מתכוון לישמעאל, שהוא…".
– "לא! אני לא מתכוון אליו, למרות שכבודו במקומו מונח. אני מתכוון ליצחק, זה שייוולד לך משרה אשתך בעוד שנה מעכשיו. ובקשר לישמעאל, אל תדאג לו, הנה ברכתי אותו והפריתי אותו והרביתי אותו במאד מאד. שנים-עשר נשיאים יוליד, ונתתיו לגוי גדול. אז זהו, מספיק להיום, ושוב יום הולדת שמח", אמר אלוהים ונעלם.

אליעזר והזרג

למחרת כינס אברהם את כל אנשי משק ביתו הזכרים. "יש לי כמה הודעות", אמר. "דבר ראשון, מהיום שמי הוא אברהם ולא אברם ושם אשתי הוא שרה. אני מבקש שתקפידו על כך, ושכל אחד מכם יעיר לשני אם ישמע אותו טועה". הוא הביט באנשיו והבחין ביד מונפת. "כן?".
– "אדוני, כיצד מאייתים אבראם, עם אל"ף?".
– "לא, עם ה"א", ענה אברהם. "ה"א בקמץ".
– "אה! חשבתי…".
– "לא משנה. יש לי עוד דבר אחד. אני רוצה שמהיום והלאה, כל הזכרים, תמולו את בשר עורלתכם".
– "מה? להיות כמו כל הכנענים האלו?", קרא במחאה אחד העבדים הוותיקים, שהכיר את אברהם עוד מחרן.
– "זה מה שביקש ממני אלוהים, ואני נעניתי לבקשתו. נתתי לו מילה של גבר".

"כן, מילה של גבר!", צחק אחד הרועים. "מילה של גבר! של גבר!", צחקו כולם. אברהם התיישב על הסלע ואותת לזקן ביתו אליעזר. זה ניגש אליו, כרע על ברכיו, הפשיל את שולי גלימתו של אברהם לצדדים וגילה את ערוותו, בתנועה מיומנת אחז בקצה עורלתו של אדונו, ידו השנייה נשלחה לאבנטו ושלפה סכין, ובהבזק אחד מהיר כרת את חתיכת סרח העודף והשליכה לאדמה.

"הנה אדוננו נימול", קרא. "הנהיה כאדוננו נימולים?".
– "כן! כאדוננו נימולים!", קראו כולם.
– "מילה של גבר?", קרא אליעזר.
– "מילה של גבר!!!", קראו כולם, ונעמדו בתור כדי לעמוד במילתם.

ובהקזת הדמים ההמונית הזאת מסתיימת פרשת לך לך. הפרשה החלה עוד בחרן הרחוקה, שם הבטיח אלוהים לאברהם, שאז עוד נקרא אברם, שבתמורה להגירתו למחוזותינו ירבה את זרעו. 24 שנים חלפו מאז, והוא עדיין לא עמד במילה שלו, אבל ה"רומן" בין אבינו לאלוהים רק התחיל. מי יודע? אולי בהמשך אלוהים ייצא גבר?

עוד
פרשת השבוע – הרשימה המלאה
טקסטים נוספים מאת מוריס

 

אשית, פרשת "לֶך לְךָ"

פעם היו המלכל"ך (הרב מלכיאל לייב כהנא) ותלמידיו עוסקים בפרשת "לך-לך". שאלו התלמידים את רבם: "מה היה קורה אם אברהם אבינו לא היה נענה לקב"ה, ונשאר בחרן?". ענה להם רבם: "אז הוא היה נשאר סתם אברם ולא הופך לאברהם אבינו".

*   *   *

לאחר מותו של תרח אביהם לקחו אברם ונחור, שבינתיים עקר אף הוא לחרן, את ניהול חנות האלילים לידיהם. החנות פרחה, מאחר ואברם, שהיה בעל חוש עסקי מפותח, לא הסתפק במכירת צלמים ופסלים מקומיים, וייבא גם אלילים נוכריים זולים מצור, מצידון, מכנען ואפילו מארץ פלישתים. העסק שגשג, ועד מהרה פתחו האחים רשת חנויות ברחבי ארם-נהריים. הם קראו לה: "רשת אנאלי" (אברם-נחור אלילים).

יום אחד ישב אברם במשרדו המפואר ועסק בבדיקת ספרי החשבונות. המספרים הראו שהעסקים טובים מאוד, ושהרווחים יעלו בהרבה על התחזית מתחילת השנה. הוא סגר את הספרים, דחף אותם אל קצה השולחן, נשען אחורה בכיסאו, הניח את רגליו על השולחן, עצם את עיניו ושקע בהרהורים. מזה זמן מה חש חוסר סיפוק. עולם העסקים כבר לא ריגש אותו.

הוא נזכר בערגה בילדותו, כאשר קרא את חוברות "עלילות נמרוד" והיה מדמה בנפשו כי לכשיגדל יהיה לצייד מפורסם לפחות כמו גיבורם. הוא אף הכין לעצמו קשת וחצים והיה מסתובב בשכונה, מנסה לצוד את החתולים המסכנים, שלמראהו היו נעלמים כאילו בלעה אותם האדמה. פעם שלח חץ בכלב של השכן, אך לרוע מזלו החטיא ופגע באחיו נחור שעמד בסמוך וכמעט עקר לו עין. לאחר מאורע זה החרים אביו את קשתו וחציו והשליך אותם לאש עם אוסף החוברות, ואיים עליו שאם יתפס שוב מתעסק ב"ציד" יזרוק גם אותו לכבשן.

אברם לקח את האיום ברצינות וחדל ממשחקיו, אך בסתר לבו חלם על היום שבו יעמוד ברשות עצמו ויוכל לפתח את תחביביו ללא הפרעות. אלא שהחיים, הידועים כמלאי הפתעות, התגלגלו אחרת והפכו אותו למין לבלר חובש כיסא. "אכן, זה מבאס", נשמע לפתע קול. אברם נבהל וקפץ ממקומו, הכיסא התהפך והוא נפל לרצפה. הוא הביט סביבו, אבל לא ראה אף אחד.

"אני נהייתי פסיכי", חשב, "שומע קולות".

– "לא", אמר הקול. "לא נהיית פסיכי. אני הוא המדבר אליך".

– "ומי אתה, אם יורשה לשאול?", אמר אברם בעודו קם ומלטף את ישבנו הכואב מהנפילה.

– "אני אלוהים".

– "אלוהים?", תמה אברם. "אלוהים של מי? אלוהי צידון? אלוהי פלישתים?".

– "לא! לא! אלו סתם אלילים. אני אלוהים האמיתי! זה שברא את היקום, את כל היש!".

אברם הרים את הכיסא ושב להתיישב. "אז מה שמך?", שאל את הקול.

– "שמי יהוה, יהוה אלוהים".

– "ואיך אתה נראה?".

– "אני לא נראה, אבל אני רואה. למען האמת אין לי גוף או דמות של גוף".

– "תשמע, אדוני", אמר אברם בטון נרגז, "אני בעסקי האלילות כבר מספיק שנים ומעולם לא שמעתי על אלוהים שאין לו דמות, אז בבקשה אל תבלבל לי את המוח. וחוץ מזה, נניח שאתה אלוהים כמו שאתה טוען, מה אתה רוצה ממני? שאשווק אותך?".

– "מה פתאום. אני בסך הכל רוצה שתלך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, ותעזוב את הביזנס שלך ותהגר אל הארץ אשר אראך".

– "בחייאת דינךּ!", התריס אברם, "וזה הכל? ומה יוצא לי מזה?".

– "אני מבטיח לך שאעשך לגוי גדול", ענה הקול.

– "לא הבנתי", אמר אברם.

– "אני אעשה אותך לעם גדול עצום ורב".

– "תודה רבה על ההצעה, אבל היא לא ממלאת לי את הראש", ענה אברם ומשך אליו את ספרי החשבונות ושב לעיין בהם, כמאותת לקול המסתורי שהשיחה הסתיימה.

– "רגע, יש עוד!", קרא הקול. "אתה תראה ארצות חדשות, תחווה הרפתקאות ויהיו לך שפע הזדמנויות להוכיח את עצמך כלוחם. מה אתה אומר?".

אברם, עדיין מושפע מהרהוריו שקדמו להתפרצותו של יהוה, הניח את הספר מידו. "הרפתקאות אתה אומר? הרפתקאות נשמע יותר טוב מגוי גדול או איך שקראת לזה", אמר. "אבל מצד שני, אני כבר חטיאר, מה לי ולהרפתקאות? למה אני איזה גולנצ'יק שהשתחרר ועושה את הטיול הגדול?".

– "חשבתי שנמאס לך לייבש את התחת שלך על הכיסא הזה", ענה אלוהים, "אבל נראה לי שטעיתי. נו טוב! אז היה נעים להכיר".

– "רגע! רק רגע! לא אמרתי שאני לא מעוניין, רק ציינתי שבגילי הדי מופלג קשה לעשות שינויים".

– "גילי המופלג", חיקה יהוה את קולו של אברם. "אתה בקושי בן שבעים".

– "שבעים וחמש", תיקן אותו אברם.

– "אז שבעים וחמש! בדור הזה, שבו אתם חיים מעל גיל מאה, זה לא נחשב זקן".

– "נניח שאני מסכים", אמר אברם. "מי מבטיח לי שתעמוד במילה שלך?", הוסיף בספקנות.

– "אני יהוה אלוהים מבטיח. ואני תמיד עומד במילה שלי", הצהיר אלוהים חגיגית.

אברם הרהר במשך כמה רגעים בהצעתה המפתה של הישות המסתורית, ולבסוף הוציא מהמגרה את יומנו ודפדף בו. "אתה יודע מה? תחזור אלי בעוד שבוע ותהיה לי תשובה בשבילך. בסדר?".

– "בסדר. אז להתראות בעוד שבוע", אמר הקול.

– "להתראות", ענה אברם בעודו רושם ביומנו.

זכרונות מבית סבא

במהלך השבוע חקר ובדק אברם אצל ספקי האלילים שלו אם שמעו על האל הנקרא "יהוה אלוהים". אחד מהם, ישיש מופלג, סיפר לו כי שמע על אודותיו מפי סבו. "סבא סיפר שהיהוה הזה הביא את 'המבול' שבו נספתה כמעט כל האנושות. הוא גם טען שה'פתיל' שלו קצר, אם בכלל יש לו דבר כזה", הוסיף הזקן. "הוא דורש נאמנות עיוורת ומוחלטת, ואצלו אין דרך חזרה".

– "מה זאת אומרת?", שאל אברם.

– "ברגע שאתה מצהיר לו אמונים, שוב אינך יכול לחזור בך. בגלל זה קוראים לו גם 'אל קנא', כי הוא קנאי כמו אשה שנעזבה".

– "אולי הוא סובל מחרדת נטישה", חיווה אברם את דעתו.

– "אולי, אבל זאת בעיה שלו, לא?", השיב הזקן בהתרסה. "אגלה לך סוד: סבא שלי טען שאותו יהוה התגלה אליו והבטיח לו הרים וגבעות אם יאמין בו. אבל סבא, שהיה איש מאוד חכם, דחה את הצעותיו ושלח אותו לכל הרוחות".

– "מעניין אם הוא עצמו נאמן", מלמל אברם בטון מהורהר.

– "מי? סבא?", נזעק הישיש, "איך אתה מעז…".

– "לא לא!", קטע אותו אברם, "התכוונתי ליהוה".

– "אה! הוא!", נרגע הזקן. "ובכן, ממה ששמעתי מסבא הוא די נאמן כשהוא רוצה. אבל לפעמים, דווקא במצבים הכי קריטיים, הוא עלול לאכזב ולהסתיר את פניו".

אברם שקע במחשבות. מצד אחד, נחרד לשמוע על אופיו של אלוהים יהוה, אך מצד שני גילה שהוא בעל יכולות שאינן נחלת האלילים שהכיר עד כה. "מר אברם, אני יכול לשאול שאלה, אם יורשה לי?", קטע הזקן את מחשבותיו.

– "אה? בוודאי!", ענה אברם, מתנער משרעפיו.

– "למה אתה מתעניין ביהוה? אתה רוצה להתחיל לשווק גם אותו?".

– "אה, לא. זה סתם", גמגם אברם. "פשוט שמעתי עליו כל מיני שמועות, שהוא כל יכול ושהוא ברא את העולם ואת האדם".

– "כן. סבא דיבר גם על זה", אמר הזקן, "אבל הוא טען שיש לו הוכחות שזה לא כל כך נכון".

– "מה זאת אומרת?", תמה אברם. "או שזה נכון, או שלא".

– "זה נכון שהוא ברא, אבל הוא היה רק קבלן משנה ולא יזם כמו שהוא טוען", ענה בן שיחו. "הוא עשה הכל לפי תוכניות שקיבל מאחרים".

– "אמרת שלסבא שלך היו הוכחות. איזה הוכחות?".

– "הוא טען שיש לו ספר עתיק שנקרא 'התסריט' או 'השו אסמו', אני לא זוכר בדיוק, ובו סופר על כך".

– "אני יכול לראות את הספר?", ביקש אברם.

– "גם אני הייתי רוצה לראות אותו", השיב הזקן והניד ראשו בעצב, "אבל אחרי שסבא נפטר, סבתא עברה לגור איתנו, ולילה אחד פרצו לביתה ורוקנו אותו מתכולתו".

– "חבל", אמר אברם. "אבל בכל מקרה, זאת לא הוכחה. יכול להיות שהספר הזה נכתב על ידי מתנגדיו".

– "יכול להיות, אבל יכול להיות שלא. חוץ מזה, מה זה משנה? העיקר הוא במה או במי אתה מאמין".

– "זה נכון", ענה אברם ונענע בראשו. "תודה לך על השיחה", הוא קם ממקומו ופנה לצאת, "להתראות", הפטיר ונופף בידו.

– "להתראות", ענה הזקן.

השו אסמו סולד אאוט

את שארית השבוע בילה אברם בשוטטות בכל חנויות הספרים, ובייחוד באלה שהתמחו בספרים משומשים, בחיפוש אחר הספר שעליו דיבר הספק הישיש, אך רק חרס העלו ידיו. הבעלים והעובדים בכל החנויות אמרו שמעולם לא שמעו על ספר בשם זה. אגב שיטוטיו נכנס יום אחד אברם לבית מרזח, התיישב ליד הדלפק והזמין כוס יין מהמוזג, בחור צעיר בעל שיער ארוך אסוף וזקנקן תיש, ששירת אותו באדיבות והגיש לו את היין עם צלוחית זיתים.

אברם לגם לגימה והביט סביבו. "היי! מה זה?", שאל את המוזג והצביע על הקירות. "אתם גם מוכרים ספרים?".

– "כן אדוני", ענה הבחור. "אבל אלה לא ספרים רגילים שאפשר למצוא בכל חנות".

– "אז מה הם? ספרי זימה?", שאל אברם כשהוא קם ממקומו ומתקרב לאחת האצטבות.

– "לא! לא!", קרא המוזג כשהוא מסמיק. "חס וחלילה. אלו ספרים שמחבריהם הוציאו אותם בהוצאה עצמית ואין להם דרישה בקרב קהל הקוראים הרגיל. יש כאן ספרי שירה, ספרי אמנות, סיפורת, כל מיני".

– "יש לכם גם ספרים 'יד שנייה'?".

– "לפעמים, אם הם מתאימים לטעם שלנו".

אברם משך אליו את אחד הספרים וקרא את כותרתו. "'אוכל בעמידה'. על מה זה?".

– "הספר הזה הוא אוסף של ביקורות על מסעדות ודוכני מזון. מה שמייחד אותו היא הכתיבה ההומוריסטית המיוחדת של המחבר", ענה הבחור כשהוא מנגב את הדלפק. "אדוני מחפש ספר מסוים?".

– "האמת שכן", ענה אברם, והשיב את הספר למקומו וחזר והתיישב. "ספר מסוים מאוד. כל כך מסוים, שספק אם יצא לאור", הוסיף בצחוק. "כבר ביקרתי בכל חנויות הספרים בחרן, ואף אחד לא שמע עליו".

– "ומה שמו של הספר?".

– "האמת שאני לא יודע איך קוראים לו בדיוק. רק שמעתי עליו מפי מישהו שבעצמו לא זכר את השם. הוא קרא לו 'התסריט' או 'השו אסמו'. משהו כזה".

– "אה!", קרא הבחור בפליאה. "'התסריט, או: השו אסמו'. זה באמת שמו של הספר". הוא יצא מאחורי הדלפק וניגש אל אחת האצטבות. "אני חושב שיש לנו עוד עותק אחד אם אני לא טועה".

עיניו של אברם אורו בתקווה. "מה, באמת?".

הבחור חיטט בין הספרים, שב אל מאחורי הדלפק, הוציא מחברת ועיין בה. "לא. כבר אין לנו", אמר בצער והצביע על רישום כלשהו. "כתוב כאן שהאחרון נמכר שלשום".

אברם ניסה להסתיר את אכזבתו. "אולי אתה יודע משהו על תוכנו של הספר הזה?".

"לא כל כך. בעיקרון זה היה ספר על דת, ומאחר ואני לא כל כך מתעניין בדת לא טרחתי לעיין בו. אבל ממה שקראתי בעמוד האחורי הבנתי שמסופר בו על בריאת העולם ועל מה שקורה אחרי זה. בעיקר מסופר שם על צאצאיו של אחד בשם אברהם או אברם שהיה במקור מאור כשדים, אבל התגורר זמן מה כאן, בחרן, עד שהיגר לארץ אחרת".

אברם, שהיה עסוק באותו רגע בלגימה מכוסו, כמעט השתנק. הכוס נפלה מידו ונשברה לרסיסים. הוא השתעל ארוכות וחשב שעוד מעט עיניו יוצאות מחוריהן. הבחור נחרד. "הכל בסדר אדוני?".

אט אט שבה נשימתו של אברם לתקנה. "אני מצטער אם הבהלתי אותך. פשוט הקדמתי קנה לוושט". הוא הוציא ממחטה וניגב את דמעותיו. "דרך אגב, אתה אולי יודע לאן היגר אותו אברם?".

"אברם?", קרא המוזג בפליאה. "אה, זה מהספר. לא, אני לא זוכר". אברם קם ממקומו, שלף את צרור כספו והניח מספר מטבעות על הדלפק. "אני מודה לך על השיחה המעניינת", הפטיר.

שותף שקט

יום לפני הפגישה הצפויה עם אלוהים, ולאחר שכמעט גמלה ההחלטה בלבו, מצא אברם לנכון להתייעץ עם אשתו וסיפר לה על הצעתו של אלוהים ועל הבטחותיו. להפתעתו, לא נתקל בהתנגדות.

"חשבתי שלא תתלהבי כל כך", אמר אברם."זה נשמע הרבה יותר טוב מאשר לבלות את שארית חיינו בחור הזה", ענתה שרי. "את מתכוונת, רחוק מאחותך מִלכָּה", השיב לה אברם וחייך בהשתתפות. שרי משכה בכתפה ולא ענתה.

מאז שמִלכָּה ילדה את בכורה הידרדרו היחסים בין שתי האחיות לשפל המדרגה. שרי, שנותרה עקרה, סבלה מהבוז שהפגינה כלפיה אחותה. גם גיסה, נחור, לא טמן ידו בצלחת, ובכינוסים משפחתיים, בהם כיכב תדיר כמצחיקן, דאג תמיד לשלב בדיחות וחידודי לשון על עקרים ועקרות. "ולאן אנחנו מהגרים?", שאלה שרי. "אני עוד לא יודע, אבל מחר אני אברר את כל הפרטים".

למחרת ישב אברם במשרדו והמתין להגעתו של אלוהים. והלה הופיע, מדייק על השנייה, ומבלי לבזבז זמן ניגש ישר לעניינים."נו, אברם, החלטת?".

– "כן. החלטתי להיענות לבקשתך. אני רק מקווה שתעמוד במילה שלך בקשר לחיים שצפויים לי".

– "למה אתה מתכוון?", שאל אלוהים.

– "אני מתכוון להרפתקאות שאחווה ולמעשי הגבורה שאעולל".

– "אה, זה? אל תדאג", ענה אלוהים. "אני רק מקווה שלא תבוא אלי אחר כך בטענות שזה כבר יותר מדי בשבילך".

– "אין מצב כזה", אמר אברם.

– "יופי. אז מתי אתה יוצא לדרך?".

– "אני עוד לא יודע", השיב אברם. "זה לא כל כך פשוט לצאת מעסק בסדר גודל כמו שלנו. אני אדבר עם נחור אחי, אולי הוא יקנה את החלק שלי, ואם לא אני אחפש משקיע. לכל היותר אהפוך לשותף רדום".

– "מה זה אומר?", התעניין אלוהים.

– "זה אומר שלא אקח חלק פעיל בניהול העסק, ואקבל רק דיבידנדים".

– "טוב, אם אתה אומר", אמר אלוהים, שלא הבין כלום אבל לא רצה להפגין את בורותו. "בכל מקרה, תודיע לי מה קורה. בסדר?".

– "איך?".

– "איך מה?".

– "איך אודיע לך? יש לך כתובת או משהו?".

– "לא. אין לי שום דבר כזה. אתה רק צריך לחשוב עלי, ואני אענה לך מיד".

– "רק רגע!", קרא אברם. "לאן אנחנו מהגרים?".

– "מה, לא אמרתי לך?", תמה אלוהים. "איזה מבולבל אני. אתה מהגר לארץ כנען".

– "וזה רחוק מכאן?".

– "די רחוק", אמר אלוהים.

– "ואיך האקלים שם?".

– "תשמע, בכיף הייתי יושב איתך ומספר לך על ארץ כנען, אבל אני קצר בזמן ויש לי המון סידורים על הראש. אז בפעם אחרת. אתה סולח לי, נכון?". נשמע רחש קליל של אוויר, ואברם נותר לבדו.

לכנען

עברו כמה חודשים, אברם נשא ונתן עם אחיו נחור ושכנע אות לקחת את ניהול העסקים לידיו תמורת הגדלת חלקו בחברה. לאחר מכן החל בהכנות המעשיות לקראת נסיעתו. קודם כל רכש בחנות הספרים של "סטים בן אצקי" את המדריך "ארץ כנען לתייר והמהגר", ובו מצא, לצד נתונים גיאוגרפיים שונים על הארץ, גם עצות שימושיות מועילות והמלצות שונות, החל מאיזה מטבע כדאי להביא לארץ כנען (המחבר המליץ דווקא על ראשי צאן ובקר כמטבע העובר לסוחר המועדף) וכלה במסעדות זולות בערים הגדולות.

בהסתמך על המדריך רכש אברם גמלים, חמורים, אוהלים, כלי נשק ממינים שונים וציוד נוסף שהיה דרוש בימים ההם לצורכי נדודים והתיישבות בארץ חדשה. ומאחר ופעם סוחר תמיד סוחר, לקח אתו אברם גם מטען לא מבוטל של אלילים שונים, מתוך כוונה לנסות ולפתוח בכנען סניף של "רשת אנאלי".

אברם היה בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו, שהיה לו כבן, ואת כל רכושם […] ויבואו ארצה כנען. חנייתם הראשונה היתה באלון מורה הסמוכה לשכם. אברם בנה שם מזבח, ולצדו פתח בסטה של אלילים. העסק לא הלך, מאחר ומחירי האלילים בכנען היו כל כך זולים שאברם לא יכול היה להתחרות בסוחרים המקומיים, והוא נאלץ לסגור את העסק ולמכור את המלאי במחיר הפסד.

מאלון מורה נדדו אברם ומשפחתו לבית אל, ומשם הלכו והדרימו לכיוון מצרים. באותם ימים היה רעב בארץ, וכדי להחיות את נפשו ונפשות ביתו נאלץ אברם להגר למצרים. ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה פנה אברם לאשתו שרי ואמר לה: "הנה נא ידעתי כי אשה יפה מראה את".

– "תודה על הקומפלימנט", ענתה שרי, "אבל אם לא נגיע למצרים בקרוב, אתה תהיה אלמן. אני כבר כמעט גוועת ברעב".

– "על זה בדיוק רציתי לדבר איתך", אמר אברם. "אני חושש שהמצרים יידלקו עליך, ואם יידעו שאת אשתי והרגו אותי ואותך יחיו. את מבינה?".

– "כן, מבינה. מה אתה רוצה לעשות? להתגרש?".

– "לא! לא! מה פתאום להתגרש? אני מבקש ממך שאם ישאלו, אז אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך, וחיתה נפשי בגללך".

– "ולמה שלא תפנה לאדון אלוהים ותבקש ממנו לעזור לך בעניין הזה?", שאלה שרי.

– "עזבי, אני לא רוצה להטריח אותו. בטח יש לו עניינים יותר חשובים להתעסק בהם. אחרת הוא היה פונה אלי בעצמו".

– "אם אתה אומר", ענתה שרי בקרירות. "אז אם הבנתי נכון, בכל מקרה הם יקחו אותי. לא משנה אם בתור אשתך, או ליתר דיוק אלמנתך, או בתור אחותך", פלטה במורת רוח.

אברם נאנח והניד ראשו בחיוב. "תראי. אני יודע שכל העסק הזה מסריח, אבל איזו ברירה יש לנו? אם לא נרד מצרימה, כולנו נמות".

– "טוב, אם אין ברירה אז אין", אמרה שרי. "רק שזה לא יהפוך אצלך להרגל".

– "את חושבת שלי נעים לשקר?".

– "אולי לא, אבל לא אותך לוקחים".

בעודם מדברים הגיעה השיירה הקטנה שלהם למעבר הגבול. השומרים לא טרחו לבדוק את מטענם, אולם הקדישו תשומת לב מיוחדת לפמלייתו של אברם. אחד מהם, שבדק את האפיריון שנשא את שרי, הפשיל את היריעות ופלט שריקת זאבים ארוכה.

"מה קורה שם?", קרא אליו מפקד המעבר. "המפקד, כדאי שתראה בעצמך, המפקד", ענה השומר. המפקד ניגש אליהם ובראותו את שרי פלט שריקה עוד יותר ארוכה. הוא אותת לאברם לגשת אליו.

– "מי זאת?".

– "זאת… זאת… היא אחותי", גמגם אברם המסכן.

– "אחותך? והיא רווקה או תפוסה?".

– "תפוסה? לא הבנתי למה אדוני מתכוון".

– "יעני היא נשואה? מאורסת? יש לה חבר?".

– "אה! לא! לא! היא לא תפוסה".

המפקד אחז באפסר הגמל שנשא את האפיריון. "אוקיי! אתם יכולים לעבור", אמר וסימן לשומר שליד המחסום. "ומה עם אש… אחותי?", שאל אברם. "היא נשארת כאן", ענה המפקד. אברם חש חוסר אונים ועקב במבטו אחר הקצין המוליך את הגמל לעבר המאהל הסמוך. בינתיים עברו אנשיו של אברם את מחסום הגבול, ורק הוא נשאר עומד במקומו.

– "היי! כנעני!", צעק לעברו אחד החיילים. "אתה עובר או נשאר?".

– "אני לא כנעני", ענה אברהם, ועבר לצד המצרי. "אני עברי".

– "כנעני, עברי, מה זה משנה? כולכם זרים מסריחים", ענה לו החייל. "היו צריכים לסגור את כולכם במאהל אחד ולא לתת לכם לשוטט ברחבי ארצנו ולזהם אותה". הוא הוריד את המחסום בחבטה. "יאללה טינופות, תזוזו מפה ותפנו את השטח".

אברם חש שהדם עולה לו לראש, ועל קצה לשונו עמדה כבר תשובה חריפה, אולם הוא נשך את שפתיו, הרכין ראשו והלך בעקבות השיירה שלו.

במאהל הסמוך הבריך הקצין את הגמל, ובתנועת יד מנומסת הזמין את שרי לרדת. הוא הוביל אותה לקנטינה והזמין לה כוס משקה קר, ואז השאיר אותה תחת השגחתו של השקמיסט ויצא. הוא חזר אחרי כמה דקות. "הכל מוכן עבורך, גברתי", אמר לה.

– "מוכן, אדוני הקצין? אני לא כל כך מבינה".

– "המרכבה מוכנה".

– "מרכבה? לאן אני נוסעת?".

– "לארמון פרעה. יש לנו פקודות מפורשות לשלוח את כל הנשים היפות הפנויות". הוא חייך. "ברשותך, גברתי, אני מרגיש חובה לציין כי את האשה היפה ביותר שעברה במעבר הזה בעשר השנים שאני משרת בו".

שרי הסמיקה, כבשה את עיניה בקרקע וחייכה בביישנות. הקצין החווה בידו, והם יצאו החוצה. מולם עמדה מרכבה הדורה, רתומה לשישה סוסים לבנים. שרי טיפסה למעלה והתיישבה במושב המרופד פרוות רכות. "אדוני הקצין. אני יכולה לשאול שאלה?".

– "בוודאי גברתי".

– "מה אתם עושים במקרה שהאשה יפה מאוד אבל לא פנויה?".

– "מה אנחנו עושים גברתי? כלום. מקסימום אנחנו מקנאים בבעלה".

– "אתם לא הורגים אותו?".

– "הורגים, גברתי? אנחנו חיילים, לא רוצחים. חוץ מזה, אישה נשואה זה טאבו חמור אצלנו". הוא הצדיע לה. "נסיעה טובה", אמר, ואותת לרכב, והמרכבה נעקרה ממקומה.

פרעה חוטף על לא עוול

בינתיים היה אברם פוסע בעקבות אנשיו, והוא אבל וחפוי ראש. כל מחשבותיו היו נתונות לשרי ולמה שעולה בגורלה. באוזניו עלתה המולה, והוא הרים את ראשו וראה שיירה מעלה אבק ובראשה פרש מתקרבת אליהם. השיירה הגיעה אליהם ונעצרה. "מי זה אברם?", שאל הפרש. אחד האנשים הצביע לאחור. "מר אברם", קרא אליו.

– "כן אדוני".

– "אתה הוא מר אברם, אחיה של שרי?".

– "אה… כן. זה אני. במה העניין?".

– "הוד מלכותו פרעה שלח לך את המתנות הללו", ענה הפרש, והורה בידו אל השיירה אותה הוביל.

אברם התקרב אליו וראה כי השיירה מורכבת מצאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים. "תחתום לי כאן בבקשה", אמר הפרש והושיט לו פיסת פפירוס. "על מה אני חותם?", חקר אברם. "על קבלת המתנה בשלמותה", השיב לו הפרש.

אברם שרבט את חתימתו בשולי הפפירוס. "אני יכול לשאול שאלה?", שאל.

– "בוודאי".

– "מתי אוכל לבקר את אחותי?".

– "אני מצטער, אבל אין לי מושג", השיב הפרש, ואחר נטל את הפפירוס ותחב אותו באבנטו, סובב את סוסו והדהירו, ועד מהרה נעלם באופק.

בינתיים התערב אלוהים בעניין, ולמרות שידע כי שקריו של אברם הם שגרמו לכל המצב הזה, הזדרז להעניש דווקא את פרעה המסכן ולשלח בו נגעים גדולים. בתגובה ציווחה פרעה להביא לפניו את אברם, וגער בו: "מה זאת עשית לי? למה לא הגדת לי כי אשתך היא? למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאישה?". אברם לא ידע מה לענות, והרכין את ראשו.

"מה חשבת? שאנחנו פראי אדם? שאין לנו מוסר? אולי מהמקום שממנו באת נוהגים כך. ועתה הנה אשתך", הוסיף. "קח אותה ולך". הוא נפנף בשרביטו, ושני שומרים הובילו את שרי ואשה נוספת לכיוונו של אברם, וליוו את שלושתם החוצה.

רק אחרי שנותרו לבדם העז אברם להביט באשתו. מעולם לא ראה אותה כך, לבושה פאר, מאופרת, מבושמת, כולה מקושטת בתכשיטים. "מה אתה לוטש עיניים?", גערה בו. "משהו לא מוצא חן בעיניך? ככה מלבישים את מי שנועדה לחלוק עם המלך פרעה את יצועו. מזל שאלוהים שלך התערב ממש בדקה התשעים". היא פנתה אל האשה השנייה. "בואי!", ציוותה עליה. "חוזרים הביתה".

"אהמ… אה… רגע. מי זאת?", שאל אברם והפנה את מבטו לעבר בת לווייתה. "זאת הגר, השפחה שלי".

"נעים מאוד", אמר אברם כבחלום, עיניו נעוצות בהגר. הוא מעולם לא חזה ביופי חושני כזה, וחש ב"משהו" זע מתחת לגלימתו. "מה נעים מאוד?", גערה בו שרי, מחזירה אותו למציאות. "אמרתי לך שזאת השפחה שלי".

"השפחה שלך? מאין לך?".

"מתנה מפרעה", הפטירה שרי. "יאללה, בוא נלך!", קראה, והפנתה את גבה והחלה לצעוד.

ימי סדום

ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט בן אחיו עמו הנגבה. בינתיים, וכתוצאה מהתרגיל הדי מסריח שעשה לפרעה, הפך אברם לכבד מאד במקנה, בכסף ובזהב. וגם ללוט ההולך עם אברם היה צאן ובקר ואוהלים. ולא נשא(ה) אותם הארץ לשבת יחדו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדו ועד מהרה התגלעו ויכוחים, שגלשו לפעמים לתגרות ידיים, בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. המצב הלך והחמיר, ועד מהרה הגיעו אברם ולוט למסקנה כי עליהם להיפרד.

לוט בחר להתיישב באזור סדום. יש אומרים שעשה זאת כי בימים ההם, לפני שחת יהוה את סדום ואת עמורה, היה האזור ההוא פורה ביותר, ויש טוענים שאשתו, שקצה בחיי הנדודים, חלמה להתיישב בסדום, המטרופולין הידוע בהוללותו ובשחיתותו.

ימים ספורים לאחר שנפרדו דרכי אברם ולוט, בא אלוהים לאברם ואמר לו: "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה. כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם".

– "רק מה שאני רואה?", שאל אברם.

– "מה זאת אומרת? לא הבנתי את השאלה", תמה אלוהים.

– "התכוונתי, שרק הארץ שאני רואה מהמקום הזה, כלומר עד קצה האופק?".

– "לא יודע. אל תתפוס אותי במילה. בכל מקרה, אני אבדוק את העניין. אבל חוץ מזה רציתי גם להגיד לך שזרעך יהיה כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה".

– "תודה", אמר אברם, "אבל בינתיים הייתי מסתפק באחד".

– "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה", המשיך אלוהים בדבריו, מתעלם מהערת בן טיפוחיו.

לאחר שהתיישב לוט בסדום, גילה כי היא וכל ערי הסביבה משועבדות, מזה 12 שנה, לכדרלעומר מלך עילם. שנה לאחר מכן, בשנה ה-13 לשעבוד, מרדו מלכי אותן ערים (הלוא הם בֶּרַע מלך סדום, בִּרְשַׁע מלך עמורה, שִׁנְאָב מלך אַדְמָה, שֶׁמְאֵבֶר מלך צְבוֹיִים, ומלך בֶּלַע היא צועַר, ואשר נקראו "ברית החמישה") בכדרלעומר.

הלה הזעיק את בני בריתו, אַמְרָפֶל מלך שִׁנְעָר, אַרְיוֹךְ מלך אֶלָּסָר, ותִדְעָל מלך גּוֹיִם (שנקראו "ציר הארבעה"), ויחד חשו לאזור כדי לדכא את המרד. הקרב הגורלי התנהל בעמק הַשִּׂדִּים (ים המלח). "ציר הארבעה" הנחיל ל"ברית החמישה" תבוסה ניצחת. מלך סדום ומלך עמורה נמלטו על נפשם, מרוב בהלה טעו בדרכם ונפלו לאחת מבארות החמר, והנשארים ברחו להרים. כנהוג אז, בזזו המנצחים את הערים המובסות ולקחו איתם הכל, כולל את משפחת לוט ואת כל רכושה.

כאשר נודע לאברם כי אחיינו נפל בשבי, מיהר לגייס את אנשיו ואת בעלי בריתו ופתח במרדף אחרי צבאו של כדרלעומר. אברם לא היה בעל הכשרה צבאית פורמלית, ועל כן לא נלחם "לפי הספר". הוא בחר להתנפל עליהם באישון לילה, היכה אותם שוק על ירך והשיב את כל הרכוש וגם את לוט (בן) אחיו ורכושו השיב, וגם את הנשים ואת העם.

אחרי שובו של אברם מהקרב יצא לקראתו מלך סדום, שבינתיים נחלץ מבאר החמר, והודה לו על היחלצותו לעזרתו. "תן לי הנפש, והרכוש קח לך", אמר המלך לאברם. אברם סירב בנימוס להצעתו של מלך סדום, וביקש לקבל אך ורק את החזר הוצאות המזון אשר אכלו אנשיו ואת חלקם בשלל של בעלי בריתו עָנֵר אֶשְכּול וּמַמְרֵא.

הרי את משולשת

אחר הדברים האלה, ולאחר תקופה ארוכה של נתק, נגלה אלוהים לאברם ואמר לו (השיחה התנהלה במחשבתם): "נו אברם! מה העניינים? איך הולך לך בארץ החדשה?".

– "היי, אדון אלוהים! לא שמעתי ממך מאז שעזבתי את חרן", קרא אברם. "מה שלומך?".

– "שלומי טוב, ברוך השם. ומה איתך? איך הולך לך בארץ הזו?".

– "האמת שדווקא די הולך לי", ענה אברם.

– "כן, אני יודע. תדע לך שלמרות שלא שוחחנו מזמן, עקבתי מקרוב אחרי כל מעשיך בארץ הזו, ובייחוד נהניתי מהטריק שעשית לפרעה".

– "טריק? אתה מתכוון לסיפור עם אשתי שרי?".

– "כן. אחלה טריק שבעולם. אתה ניחשת מראש שאני אתערב?".

– "האמת שלא", ענה אברם במבוכה. "פשוט פחדתי מהמצרים".

– "לא נורא. העיקר שעברת את פרעה", ענה אלוהים. "אבל אל תירא אברם, אנוכי מגן לך. שכרך הרבה מאד".

– "לא הבנתי. אתה יכול לדבר איתי בשפת בני אדם?".

– "אני מתכוון לומר שלא תדאג. מה שלא יהיה – אני תמיד איתך".

– "זה יפה מאד", אמר אברם. "אבל אולי תדאג לי לבן ממשיך? אני כבר די זקן והולך ערירי ובסוף בן משק ביתי, דמשק אליעזר, יירש אותי".

– "הו! בעניין הזה אתה טועה", השיב אלוהים. "בוא, צא רגע החוצה. אני רוצה להראות לך משהו".

– "אולי בפעם אחרת?", ביקש אברם. "אני עייף מת. אל תשכח שזה עתה חזרתי משדה הקרב".

– "אני יודע, אבל זה ייקח רק דקה".

אברם קם ממרבצו במורת רוח ופנה לצאת מהאוהל. "אברם! לאן אתה הולך?", קראה אשתו שישבה באגף השינה של האוהל ושמעה את רחש צעדיו. "להשתין", ענה. "בטח קור כלבים בחוץ", אמרה שרי. "קח איתך אדרת, שלא תתקרר לי חס וחלילה". אברם נטל את אדרתו, הטיל אותה על כתפיו ויצא.

בחוץ קידם אותו לילה בהיר, הירח המלא והשמים זרועי הכוכבים האירו את הנוף הצחיח באורם הקר. בלבו הודה אברם לאשתו בעניין האדרת, שלמרות כובדה ועובייה מנעה אך בקושי את עקיצת הקרה המדברית. "נו, אלוהים, מה רצית להראות לי?", קרא אברם כששיניו נוקשות מקור.

"הבט נא השמימה", אמר אלוהים. אברם נשא ראשו. "נו?", קרא.

– "עכשיו ספור את הכוכבים".

– "לספור את הכוכבים? אתה השתגעת? בשביל זה הוצאת אותי החוצה?", רטן אברם.

– "כה יהיה זרעך", אמר אלוהים.

– "לא הבנתי", ענה אבינו הראשון.

– "כמו שאי אפשר לספור את הכוכבים – כך לא יוכלו לספור את זרעך".

– "תגיד, אתה צוחק עלי? עדיין אין לי בן ממשיך אחד ואתה מדבר לי על כוכבים?".

– "אבל כבר הבטחתי לך שיהיה לך זרע נכון? גם הבטחתי לך שזרעך יירש את הארץ הזאת".

– "נכון, הבטחת", ענה אברם, "אבל איך אני אדע שתעמוד במילה שלך?".

– "אתה יודע מה? בוא נכרות ברית", הציע אלוהים. "קח עֶגְלָה מְשולֶּשֶׁת, וְעֵז מְשולֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשולָּשׁ וציפור…".

– "מה זה משולש?", שאל אברם.

– "לא הבנתי מה השאלה".

– "אמרת 'עגלה משולשת' ו'עז משולשת'. מה זה אומר?".

– "אה! יכול להיות שהכוונה לעגלה בת שלוש וכו'".

– "מה זאת אומרת יכול להיות?", קרא אברם בקול נרגז. "אתה מצווה עלי דברים שאתה בעצמך לא יודע מה הם?".

– "תראה, האמת שזה לא כל כך ברור. יש אומרים ש'משולש' פירושו בן שלוש ויש אומרים שהכוונה שלושה מכל סוג".

– "אז מה אני צריך לעשות? אן-דן-דינו? ולמי אתה מתכוון ב'יש אומרים'?".

– "בעניין זה אתה חופשי לעשות מה שאתה רוצה. אני לא אקפיד", ענה יהוה, מתעלם משאלתו האחרונה של אברם. "אבל העיקר הוא שאת הבהמות תבתר לשניים ותציב כל חצי מול החצי השני שלו, ואת הציפור השלמה תניח באמצע".

– "עכשיו? באמצע הלילה?", רטן אברם. "חוץ מזה, מה כל הדרישות הללו, לבתר אותן באמצע? מה אני, דמיין הרסט?".

– "דמיין הרסט? מי זה?", תמה אלוהים.

– "אמן כשדי. ראיתי תערוכה שלו באור כשדים".

– "לא שמעתי עליו. אבל מה שרציתי זה לכרות איתך ברית מיוחדת, 'ברית בין הבתרים'".

– "'ברית בין הבית"רים'? אתה מתכוון בין היציע המערבי למזרחי?".

– "על מה אתה מדבר? לא הבנתי שום מילה!", קרא אלוהים.

– "אני מדבר על אוהדי בית"ר".

– "בית"ר??".

– "נו! קבוצת הכדורגל! האוהדים שלה נקראים בית"רים".

– "עדיין לא הבנתי. אבל אני התכוונתי לבהמות המבותרות".

– "אז תגיד!", ענה אברם ברוגז.

– "הנה אני אומר".

– "זה יכול להידחות למחר?", ביקש אברם.

– "הא? בטח. לא התכוונתי שתעשה את זה עכשיו, באמצע הלילה".

– "טוב. אז יש עוד משהו, או שאני יכול לחזור לאוהל?".

– "לא. שיהיה לך לילה טוב. אבל מחר, על הבוקר, אני מצפה שנכרות את הברית הזו".

– "לילה טוב", הפליט אברם ונחפז להיכנס הביתה.

הכל בגלל עוון האמורי

למחרת שחט אברם את הבהמות, ביתר אותן והציב אותן כפי שדרש אלוהים. כל היום ישב ליד הפגרים, גירש את הזבובים והעיטים וחיכה להופעתו של אלוהים, שמשום מה בושש לבא. לפנות ערב נרדם אברם מרוב עייפות. רק סגר את עפעפיו, ומיסטר אלוהים הופיע.

"מצטער על האיחור", פלט, "היה לי יום קשה היום. טוב, בוא ניגש ישר לעניינים. אז ככה: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועִנו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

"לא הבנתי כלום", אמר אברם. "כבר ביקשתי ממך לא אחת שתדבר איתי בלשון בני אדם".

– "אוקיי. זרעך יהיו עבדים במצרים במשך 400 שנה, ואחרי זה ייצאו לחופשי עם רכוש גדול. עד כאן מובן?".

– "מובן", ענה אברם, "אבל למה?".

– "למה מה?".

– "למה שזרעי, שעוד לא נולד אפילו אחד ממנו, יהיו עבדים במצרים? למה אתה גוזר עליהם עבדות? מה הם עשו לך?".

– "לא עשו לי כלום. אבל הסיבה היא שלא שלם עוון האמורי".

– "איך קשור עוון האמורי לזה?".

– "לא יודע. בכל מקרה, זה מה שיקרה".

דבריו האחרונים של יהוה עוררו באברם זיכרון עמום. הוא נזכר בשיחתו עם ספק האלילים הישיש ובספר שהיה לסבא שלו, שבו נכתב העתיד ושלפיו ניהל אלוהים את העולם. "ולמה שזה יקרה? כי ככה כתוב ב'תסריט' או 'השו אסמו'?", חקר אברם.

– "התסריט?", נחרד אלוהים. "מאיפה שמעת עליו?".

– "מה זה משנה? העיקר ששמעתי. אז אם כבר כתוב לך שם שזרעי יהיו עבדים 400 שנה, אולי גם כתוב לך מתי אני אתחיל לראות את ההתחלה של זרעי?".

– "לצערי אני עדיין מנוע מלדבר על זה", ענה אלוהים בשפל קול. "אבל בקשר לגבולות הארץ שהבטחתי לך", שינה נושא, "ביררתי ומצאתי כי הגבול יהיה מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. מה אתה אומר? זה מספק אותך?".

– "מה שיספק אותי זה שקודם כל יהיה לי זרע".

– "טוב, אז נדבר על זה בהזדמנות אחרת. בינתיים ביי", ענה אלוהים והתפוגג.

על הברכיים

עברו עשר שנים מאז צאתו של אברם מחרן, והוא כבר בן 85 ועדיין ערירי. בוקר אחד, כאשר ישב עם אשתו לאכול ארוחת בוקר, פנתה אליו שרי ואמרה: "תגיד אברם, מה דעתך על שפחתי הגר?".

"שפחתך הגר? מה זאת אומרת? אחלה שפחה", ענה. "כן, אחלה", ענתה שרי, "ומה דעתך לשכב אתה?". אברם, שבדיוק לגם מכוס החלב שלו, כמעט שהפיל אותה מידו. "תיזהר!", גערה בו שרי. "אתה עוד מעט תשפוך את החלב שלך על הכרים החדשים! מה קרה? רק שאלתי אותך שאלה".

– "כן… אבל לשכב אתה… את שואלת אותי… את…", גמגם אברם, כולו מסמיק.

– "כן, מה יש? אולי אִבָּנֶה ממנה?".

– "מה זאת אומרת להיבנות ממנה?".

– "שאלתי איזה זקנה כנענית והיא אמרה לי שאם מישהי יולדת על ברכי, אז היא יכולה כאילו 'להדביק' אותי, וגם אני אלד".

– "לא שמעתי אף פעם על דבר כזה", אמר אברם בטון מפקפק.

– "לא משנה. בין כה אתה מת לשכב אתה. יותר טוב ככה מאשר שתזמום עליה כל הזמן".

– "אבל אני לא מת לשכב אתה", ניסה אברם להתווכח.

– "או! אל תגיד את זה!", קטעה אותו שרי. "אתה חושב שלא הבחנתי איך ישר עמד לך עליה עוד אז, כשראית אותה בפעם הראשונה? אולי אני עקרה וזקנה, אבל בטח שלא פראיירית".

ראוי לציין כי אברם לא התנגד נמרצות להצעת אשתו, ובהזדמנות הראשונה שכב עם הגר, וזאת הרתה לו. ההריון נסך בשפחה ביטחון עצמי רב, ועד מהרה היא החלה לזלזל בגברתה שרי. גם בקרב אנשי משק הבית הועלו רמיזות, שהגיעו לאוזני שרי, שהריונה של הגר מהווה הוכחה שאצל אברם הכל עובד ודופק כמו שצריך ושאם שרי לא הרתה עד כה, היא ה"אשמה". חמתה של שרי בערה בה, והיא באה בטענות אל בעלה. ותאמר שרי אל אברם: "חמסי עליך. אנוכי נתתי שפחתי בחיקך, ותרא כי הרתה ואקל בעיניה. ישפוט יהוה ביני וביניך".

"אבל זאת היתה הצעה שלך!", מחה אברם. "נכון, אבל זה לא אומר שהיא צריכה לזלזל בי. היא עדיין השפחה שלי", ענתה שרי.

לאברם לא היה כוח להתמודד עם נרגנותה. "טוב, הבנתי! הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך, רק תפסיקי לצעוק עלי". שרי רדתה בשפחתה ההרה ביד קשה, עד שזו לא יכלה לסבול יותר, ותברח מפניה למדבר, וכשהגיעה לאחד המעיינות התיישבה והחלה למרר בבכי. "למה את בוכה?", נשמע קול לידה. הגר קפצה בבהלה, הביטה כה וכה ולא ראתה אף אחד. "בטח קיבלתי מכת שמש", חשבה לעצמה.

– "לא, לא קיבלת מכת שמש", אמר לה הקול. "זה אני, מלאך יהוה, ואת הגר שפחת שרי, נכון?".

– "נכון", ענתה הגר בקול בוכים.

– "ומה אתה עושה כאן?", שאל המלאך, שעשה עצמו כאילו הוא לא יודע מה היא עושה שם.

– "מפני שרי גבירתי אנוכי בורחת".

– "אה! ולמה ברחת?".

הגר סיפרה למלאך איך שרי, מתוך קנאה, עינתה אותה וירדה לחייה. "זה נורא!", קרא המלאך בהשתתפות. "ממש נורא ואיום".

– "אני רוצה הביתה לאמא", ייבבה הגר. "נמאס לי מהחיים האלו".

– "שה! שה!", הרגיע אותה מלאך יהוה. "מה תעשי אצל אמא? הרי היא מכרה אותך לשפחה".

– "אז מה? אז… מה לעשות?", התייפחה הגר.

– "העצה היחידה שאני יכול לתת לך היא: שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה".

– "מה? אין לך משהו יותר טוב להציע לי?", נזעקה הגר.

– "לא, אין לי", ענה המלאך בעצב.

– "אבל למה?", דרשה הגר לדעת.

– "כי אין לי משהו יותר טוב להציע. אבל בשכר זה אני ארבה את זרעך. את תלדי בן ותקראי לו ישמעאל, והוא יהיה פרא אדם – ידו בכל ויד כל בו".

– "מה??", נזעקה הגר. "זה מה שיש לך לאחל לבן שלי? שיהיה פרא אדם? אתה לא יכול לאחל לו שיהיה רופא, או עורך דין, או לפחות מהנדס?".

– "לא", ענה מלאך יהוה.

– "למה לא?".

– "כי המקצועות הללו עדיין לא קיימים".

בלית ברירה חזרה הגר אל גברתה, ולא חלפו ימים מרובים והיא ילדה, כמובטח, בן וקראה לו ישמעאל.

רוצה ילד? תחתוך

אברם היה בן 86 שנה בהיוולד לו בנו הבכור. עברו 13 שנים, ויום הולדתו ה-99 נחגג ברוב עם והדר. חבריו הוותיקים לנשק באו מרחוק ומקרוב לברך אותו. בטקס קבלת הפנים שקדם לכרה הגדולה הסתובב ביניהם צוחק לבדיחות, עונה למברכיו, מרים כוס לחיים עם זה, מפטפט עם אחר. אבל ככל שהתארכה החגיגה כן קצרה רוחו של אברם, והוא אותת לזקן ביתו אליעזר לגשת אליו. "עוד כמה זמן זה יימשך?", לחש לו. "אני כבר עייף ורצוץ".

– "אבל אנחנו רק במנת הביניים אדוני", לחש אליעזר בחזרה. "יש לנו עוד מנה עיקרית, קינוח, קפה ופטיפורים".

– "לא אכפת לי", נשף אברם בזעף. "אני רוצה להיות לבד".

– "רצונך ייעשה, אדוני. אם ירשה לי אדוני, אודיע שאינך חש בטוב. אדוני יודע, ההתרגשות וכו'".

– "האמת שלא אכפת לי איך תעשה זאת, העיקר שיסתלקו כולם".

אליעזר השתחווה והסתלק. לאחר כמה רגעים עלתה מפיקת האירוע על בימת התזמורת, הרימה ידה וביקשה שקט. כל המבטים נסבו אליה. "התבקשתי להודיע כי חתן השמחה, מארחנו הנכבד, מר אברם, חש לפתע ברע ועל כן אנו נאלצים, בצער רב, להפסיק את המסיבה ועמכם הסליחה".

ההודעה הדהימה את האורחים. כל העיניים נסבו אל המקום שבו ישב חתן השמחה, וראו אותו שוכב כשאליעזר ועוד משרת אחד גוחנים עליו ומשיבים את רוחו במניפות. כמה מהאורחים ניסו לגשת, אך אליעזר הניף את ידו. "הנני מבקש בהכנעה לא לגשת לאדוני. נשימתו תשוב בקרוב לתקנה, אבל בעיקר זקוק אדוני למנוחה ולשקט. הנני מתנצל בשמו של אדוני בפני כל האורחים המכובדים, ואבקשכם לשוב לביתכם. ובשמו של אדוני, הנני שב ומתנצל על כל הטרחה שנגרמה לכם".

האורחים התפזרו, ועד מהרה התרוקן האוהל הגדול, ורק העבדים והמשרתים הסתובבו כה וכה, מפנים מגשים וכלים. אברם פקח עין, וכאשר ראה כי הסתלקו האורחים התרומם לכדי ישיבה. הוא שלח את ידו ומזג לעצמו כוס של יין, גמע ממנה בהנאה ונשען על הכרים הרכים, כולו מדושן עונג. מחשבתו נדדה. הוא נזכר בפגישתו הראשונה עם אלוהים, כאשר הלה שכנעו לעזוב לארץ לא ידועה.

"הבטחתי לך אז הרפתקאות בשפע, ועמדתי במילה שלי", שמע קול מלחשש בראשו. אברם קפץ ממקומו וכמעט שפך את כוסו. "הפחדת אותי עד מוות!", חשב ברוגז.

– "אני מצטער, באמת! בפעם הבאה אזהיר אותך מראש, בסדר? האמת שבאתי לברך אותך ליום הולדתך. כרגע נזכרת באותה פגישה ראשונה שלנו, אתה רואה? עמדתי במילה שלי בקשר להרפתקאות. נכון? תודה!".

– "אבל מה בקשר להבטחה שתרבה את זרעי? בזה לא עמדת", התריס אברם.

– "אם כבר אתה מדבר על זה, אז אני זוכר בבירור שבאותו מעמד לא ייחסת להבטחה הזו חשיבות, אמרת שהרפתקאות מעניינות אותך יותר מריבוי צאצאים. אז אל תגיד לי שלא עמדתי במילה שלי. זה לא נכון. אמרתי שארבה את זרעך, אבל לא אמרתי מתי. וחוץ מזה, בדיוק בשביל זה באתי. אני אתן בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד".

– "לא הבנתי כלום".

– "אני הנה בריתי אִתך, והיית לאב המון גויִם".

– "עדיין לא…".

– "לא חשוב!", קטע אותו אלוהים. "איפה הייתי? אה, הנה! כן, ולא יקרה עוד את שמך אברם, והיה שמך אברהם".

– "למה? מה רע באברם?".

– "לא אמרתי שרע, אבל אם לא קשה לך, הייתי מבקש שתיקרא אברהם".

– "טוב, בסדר. אעשה לך את הטובה הזאת. אבל ייקח לי קצת זמן עד שאתרגל".

– "זה בסדר", אמר אלוהים. "לקחתי את זה בחשבון. עכשיו יש לי עוד טובה לבקש ממך".

– "עוד טובה? נו טוב! זה יום הולדת שלי. שאל בני ונען".

– "אני רוצה לכרות איתך ועם זרעך עד עולם ברית. כדי שאהיה בטוח שתקיימו את הברית, אני צריך שתיתנו מילה של גבר".

– "מילה של גבר? אז הנה לך: אני, אברהם, לשעבר אברם, נותן לך אלוהים, מילה של גבר שאקיים את בריתי איתך", הצהיר אברהם חגיגית. "איך זה נשמע לך?".

– "כשאמרתי מילה של גבר", אמר אלוהים בזהירות, בורר את מילותיו, "התכוונתי לזה תרתי משמע".

– "כלומר?".

– "כלומר שאתה וזרעך הזכרים אחריך תמולו את עורלתכם".

– "אה, זה!", אמר אברהם. "האמת שמאז שהגעתי לארץ כנען חשבתי לעבור את הניתוח הזה. אתה יודע, כאן כולם נימולים, ותמיד כשעשינו פיפי הם הסתכלו עלי במבטים מוזרים. אבל תמיד דחיתי את זה, כי אמרתי לעצמי שאלוהים ברא אותי כך, אז למה שאשנה את זה? ואם כבר מדברים, זה דווקא די משונה שאתה מבקש את זה ממני".

– "אולי. אני לא מתווכח איתך שאני בראתי אתכם ערלים. אבל עד כמה שזה ישמע מוזר, אני מבקש ממך שמהיום והלאה תקפידו לקיים את הברית הזאת".

– "למה אתה קורא לניתוח הזה ברית?", התעניין אברהם.

– "כי בעתיד יעשו ביום הזה חפלה ויקראו לה ברית מילה".

– "ומה עם נשים?".

– "מה איתן?".

– "שמעתי שבמצרים…".

– "לא מעניין אותי מה קורה במצרים. אז סגרנו. מהיום והלאה כל זכר בגיל שמונה ימים, תמולו את בשר עורלתו".

– "עלא ראסי", ענה אברהם.

– "גם אתה וישמעאל וכל הזכרים שבמשק ביתך. כולכם צריכים לכרות את הברית".

– "אתה מתכוון לכרות את העורלה", גיחך אברהם.

– "תקרא לזה איך שאתה רוצה", ענה לו אלוהים ביבושת. "ועוד דבר אחד, אשתך, שרי, תקרא מהיום והלאה שרה. וברכתי אותה, וגם נתתי ממנה לך בן, וברכתיה והיתה לגוים, מלכי עמים ממנו יהיו. מה אתה צוחק?".

– "זה מצחיק", ענה אברהם. "אני בן מאה כמעט, ואשתי, שרי…".

– "שרה, שרה", תיקן אותו אלוהים.

– "כן, שכחתי. מה שמצחיק זה שאשתי, שרה, בת תשעים, ואני עצמי כמעט בן מאה, ואתה אומר מלכי עמים ממנה יהיו. זה לא מצחיק?".

– "לא! זה לא מצחיק! אתה עוד תראה".

– "אולי אתה מתכוון לישמעאל, שהוא…".

– "לא! אני לא מתכוון אליו, למרות שכבודו במקומו מונח. אני מתכוון ליצחק, זה שייוולד לך משרה אשתך בעוד שנה מעכשיו. ובקשר לישמעאל, אל תדאג לו, הנה ברכתי אותו והפריתי אותו והרביתי אותו במאד מאד. שנים-עשר נשיאים יוליד, ונתתיו לגוי גדול. אז זהו, מספיק להיום, ושוב יום הולדת שמח", אמר אלוהים ונעלם.

אליעזר והזרג

למחרת כינס אברהם את כל אנשי משק ביתו הזכרים. "יש לי כמה הודעות", אמר. "דבר ראשון, מהיום שמי הוא אברהם ולא אברם ושם אשתי הוא שרה. אני מבקש שתקפידו על כך, ושכל אחד מכם יעיר לשני אם ישמע אותו טועה". הוא הביט באנשיו והבחין ביד מונפת. "כן?".

– "אדוני, כיצד מאייתים אבראם, עם אל"ף?".

– "לא, עם ה"א", ענה אברהם. "ה"א בקמץ".

– "אה! חשבתי…".

– "לא משנה. יש לי עוד דבר אחד. אני רוצה שמהיום והלאה, כל הזכרים, תמולו את בשר עורלתכם".

– "מה? להיות כמו כל הכנענים האלו?", קרא במחאה אחד העבדים הוותיקים, שהכיר את אברהם עוד מחרן.

– "זה מה שביקש ממני אלוהים, ואני נעניתי לבקשתו. נתתי לו מילה של גבר".

"כן, מילה של גבר!", צחק אחד הרועים. "מילה של גבר! של גבר!", צחקו כולם. אברהם התיישב על הסלע ואותת לזקן ביתו אליעזר. זה ניגש אליו, כרע על ברכיו, הפשיל את שולי גלימתו של אברהם לצדדים וגילה את ערוותו, בתנועה מיומנת אחז בקצה עורלתו של אדונו, ידו השנייה נשלחה לאבנטו ושלפה סכין, ובהבזק אחד מהיר כרת את חתיכת סרח העודף והשליכה לאדמה.

– "הנה אדוננו נימול", קרא. "הנהיה כאדוננו נימולים?".

– "כן! כאדוננו נימולים!", קראו כולם.

– "מילה של גבר?", קרא אליעזר.

– "מילה של גבר!!!", קראו כולם, ונעמדו בתור כדי לעמוד במילתם.

ובהקזת הדמים ההמונית הזאת מסתיימת פרשת לך לך. הפרשה החלה עוד בחרן הרחוקה, שם הבטיח אלוהים לאברהם, שאז עוד נקרא אברם, שבתמורה להגירתו למחוזותינו ירבה את זרעו. 24 שנים חלפו מאז, והוא עדיין לא עמד במילה שלו, אבל ה"רומן" בין אבינו לאלוהים רק התחיל. מי יודע? אולי בהמשך אלוהים ייצא גבר?

מודעות פרסומת