מי לא שילם (סיפור לחג)

Posted on 5 ביוני 2011 של

1


צילום אילוסטרציה

מוצ"ש בתחנה המרכזית בתל אביב. מונית השירות לירושלים הלכה והתמלאה נוסעים. עלתה אחת שנראתה בצלאלניקית, ואברך שתכף אחרי שהתיישב שלף פלאפון והחל משוחח, ופאנקיסט/מטאליסט סוחב גיטרה חשמלית. עלתה גם קבוצה מעורבת גברים ונשים של אתיופים, ארבעה במספר.

הנוסעים העבירו את דמי הנסיעה לנהג, שהחזיקם בידו. עניין התשלום לנהג במונית השירות שונה מנוסע לנוסע. ישנם כאלה שנוהגים לשלם מיד עם עלותם, ויש שצריכים תזכורת. אחת האתיופיות, יפה כמו שרק אתיופית יכולה להיות, התעקשה לשלם על כל הקבוצה. מנוסח דיבורה ניכר היה שהיא עולה ותיקה יחסית לשאר החבורה.

עברו מספר דקות, המונית התמלאה ויצאה לדרך. הנהג ספר את השטרות שבידו, חזר וספרם, והציץ אל הראי שמעליו. "מי עוד לא שילם?", שאל.

דממה. במקרים כאלה, בדרך כלל, נוסע שיודע ששילם מציץ לעבר שאר הנוסעים כמחפש את ה"אשם". הנהג שב והדליק את האורות הפנימיים, הביט בראי וחזר ושאל: "רבותי, מי עוד לא שילם?".

בתור נוסע אני שונא מצבים כאלה. במקום להתרווח במושבי באפלולית הנעימה ולתפוס תנומה, אני דואג לנהג. שמישהו ישלם לו כבר! נו! מי זה יכול להיות? אולי הוא טעה בספירה? הנהג, כאילו קרא את מחשבותי, חזר וספר את השטרות.

"נראה לי שאת שילמת לי רק על שלוש ולא על ארבע", הפליט לבסוף.
– "אתה מתכוון אלי?", שאלה האתיופית היפה.
– "כן. את שילמת לי רק על שלוש".
– "מה פתאום?", התריסה. "אני נתתי לך שטר של מאה ואתה החזרת לי עודף בדיוק".
– "את לא נתת לי על ארבע, רק על שלוש", ענה לה הנהג.
– "אבל העברתי לך מאה", התעקשה היפה. "הנה, תשאל אותה", אמרה והצביעה על הבצלאלניקית.
– "אני לא צריך לשאול אותה", ענה הנהג בחטף. "אני יודע לספור, ואני אומר שאת טועה. אבל לא חשוב. אין לי כוח לזה". הוא כיבה את האורות.
– "רגע. מה זאת אומרת לא חשוב? מה, אתה כאילו עושה לי טובה? אני לא צריכה את הטובות שלך. אני שילמתי לך על ארבעה. ולמה בכלל האשמת ישר אותי? יש עוד שישה נוסעים במונית ונטפלת ישר אלי!".

אני מודה ומתוודה שלמרות כל מה שאמרתי קודם על כך שאני אוהב נסיעה שקטה ושלווה, התחלתי ליהנות מהמצב, ובמיוחד משבט לשונה של היפה, שהתברר שהיא אסרטיבית כמו שרק עולה חדש לומד להיות אם הוא רוצה לצאת ראש עם חבלי הקליטה בארצו החדשה.

הנהג לא נשאר חייב וענה לה שהוא לא נטפל אליה. "את בטח לא יודעת לספור", נפלט לו.

האסרטיבית היפה נרתעה במושבה כאילו חטפה סטירת לחי. "איך אתה מעז לדבר אלי ככה? בגלל שאני אתיופית? אני אתלונן עליך למפקח על התעבורה. אני רוצה את הפרטים שלך", פסקה ושלפה מתיקה פנקס ועט.

"את רוצה את השם שלי? בבקשה! אני אין לי מה לפחד! אמרתי לך כבר שזה לא משנה, אבל את לא רצית להפסיק. קוראים לי יונה חאקו". הוא הדליק את האורות. "הנה, רשום לך הכל על הלוחית", אמר והצביע על דופן הרכב.

"ואני כבר אמרתי לך שאני לא צריכה טובות. אתה מאשים אותי בגניבה או רמאות. נראה אותך אם זה היה להפך, מה היית חושב?".

בינתיים עברנו את שער הגיא והמונית החלה להעפיל לירושלים. הוויכוח הלך והתלהט. האתיופים שהתלוו ליפה הצטנפו במושביהם במבט נכלם, ושאר הנוסעים התעלמו ככל יכולתם מחילופי הדברים. הבצלאלניקית הביטה מבעד החלון אל האפלה שבחוץ, הפאנקיסט שמע מוזיקה כשהוא מנענע בראשו. בצדו השני של המעבר ניהל האברך שיחה ערה בפלאפון במבטא צרפתי בולט.

"אז אין לך מה לענות לי?", המשיכה היפה. "אתה יודע מה? אני אוותר לך ולא אתלונן. חבל לי שתשלם קנס או משהו כזה. והעיקר חבל לי שהשבוע הזה התחיל ברגל שמאל". היא תחבה את העט למקומו וסגרה את פנקסה מבלי לרשום את פרטי הנהג, וחזרה והשתקעה במושבה.

האתיופי שישב מאחוריה גחן לעברה ואמר משהו. היא ענתה באריכות כשהיא מצביעה מדי פעם לעבר הנהג ואל ארנקה. כל החבורה האזינה לה בכובד ראש.

בצדו השני של המעבר סגר האברך את הפלאפון.

"אדון נהג, עוצר לי בבקשה בשורש", אמר ואסף את חפציו. "גם אני עוד לא שילמתי".

מודעות פרסומת