ראיון עם מיקי שביב

Posted on 3 ביולי 2011 של

0


צילום: לירן בן עמי

רוטשילד 12, תל אביב, 1.6.2011. צילום: לירן בן עמי

מאת לירן בן עמי

ראיון קצר עם מיקי שביב לקראת הופעתו באוגנדה ביום חמישי הקרוב (7.7.2011)

ההתיידדות עם היצירה של מיקי שביב לוקחת זמן. יש סיכוי גדול לשמוע אותו ברדיו, באחד ממאות (ר' להלן) הפרויקטים המוזיקליים שבהם השתתף. שביב מתחבא מאחורי מיטב שירי הזמר העברי, בעיקר כבאסיסט ולפעמים בתור כותב מילים ומלחין. אני למשל הכרתי אותו לראשונה כשהייתי בן 16 או 17 כשהקשבתי לאלבום ההופעה "דלתות נפתחות מעצמן" של מאיר אריאל, שם הוא גם זמר, זה ששר את "נשמתי" שתופס בכיף עם הבלוז והגרוב שלו.

בלהקת טנגו שביב נמצא בקדמת הבמה עם הבאס והשירה (ברוח שנות השמונים השנויות במחלוקת), ואילו באלבום ההופעה "בעירום" נגלה צד סגנוני אחר שלו: כנה, אישי, מרגש. כך גם באלבומי הסולו "בדיוק דבר כזה" ו"התשובה" – גם אם זה נשמע קצת מיסיונרי, לא יהיה מוגזם לקבוע שהם מהאלבומים המופלאים במוזיקה הישראלית. וכמו עם כל מוזיקאי שעדיין בחיים, נראה לי שהקשבה להופעה חיה של שביב היא חלק חשוב מתהליך ההכרות עם היצירה שלו.

אתה ידוע בתור באסיסט שליווה אמנים רבים, מה למדת מעבודה עם כל כך הרבה אחרים?

שביב: "למדתי לדעת איך מתנהגים עם מוזיקה, לברור עיקר ולהכיר באמת, והכי חשוב – סלחנות".

הוצאת לפני חודשיים את האלבום המשפחתי. מתי ואיך התחיל הפרויקט הזה?

"זה דבר שצמח מתוך 'מחוברות'. שמנו לב שאנחנו מדברים בינינו בשירים והוחלט לקבץ, כנהוג".

היצירה שלך נעה בין נגינה אגרסיבית בלהקת טנגו לג'אז/בלוז מלודי ב"בעירום". מה הדבר הבא?

"הרבה השתנה בי כאדם באותם פרקי זמן, ומשום שאני חי את שירי ואז כותב אותם, כל שינוי בי כאדם ישנה בי גם את האני המתעד. אגב, לעולם אין לדעת מה ייכתב להבא. אני די מטשטש את הצורך ביצירת רעש רב לצורך ייצורה של דינמיקה. כלומר, אני לא פחות אינטנסיבי בכוונותי כי אני אקוסטי כמו שאני יכול ללחוש עם שני מגברים על עשר".

מי היוצר שאתה חושב שהכי השפיע על הסגנון שלך ועל ואיך שאתה מסתכל על מוזיקה?

"ארל פאלמר, המתופף שהמציא את הרוק, עם מברשות ביד. ניגן בכל מה שהצית אותי".

למה אתה מקשיב היום?

"לבת הקטנה שלי יש קונספט ממש מוצלח – היא מקליטה לי בטלפון שירים שהיא מאלתרת, וזאת כרגע המוזיקה המועדפת עלי. בצעירותי הקפדתי להאזין להכל. היום, אם יש זמן, אני מנגן. המוזיקה החדשה היחידה שאני שומע היא שירים שאני כותב".

שני דברים שעולים לאוזן כשמקשיבים למיקי שביב מנגן בגיטרה ושר הם השימוש שלו בשקט והתזמון של השירה והנגינה שלו. יש תחושה שעם כל הנינוחות שבשירים, באופן לא מאולץ ניתנת מידה רבה של תשומת לב לדיוק – שום דבר לא נעשה כבדרך אגב, כל חלק עומד בפני עצמו ולא מכפיל אחר, וכל החלקים יחד יוצרים את הגרוב ההדוק (ששורד גם עם רווחים גדולים של שקט). זה מזכיר לי את אמני הבלוז של תחילת המאה שעברה, כאלה שעם גיטרה אחת וקול, המון רגעי שקט ובלי הדים ואפקטים, הצליחו לייצר גרוב מהפנט.

אתה מרגיש שהמוזיקה שלך מחוברת למקום גיאוגרפי והיסטורי מסוים?

"המוזיקה שאני מנגן ושר היא ספירלה עצומה של כל מה שנפל לי על האוזן ב-55 השנים האחרונות, ואפשר בפירוש להתעקש גם על המואזין ביפו שנתן בלייב 24/7 בצמוד לבית, להקות הקצב של תל אביב 62'–68', אמריקה 68'–79', נגינתי בכ-280 תקליטים ישראלים פורצי דרך, גלות נוספת ב-US ב-89'–96', שנה וחצי בספינת התענוגות של אחינועם ניני ו-13 שנים עם מיקה קרני זוגתי, עשר מתוכן על ראש הר בגליל העליון. לבד. זה אני. וכן, מתוך כל אלה, משהו היה חזק מאוד בהתחלה ולשם אני סוחב. כדור הארץ, 55'–65'".

האם לדעתך חשוב שמוסיקאי יופיע ולא רק יקליט?

"להופיע זה הכי משמעותי, מתגמל, מקדם ומקיים. לפני שנים, עם זינוק טכנולוגי מרשים על כל צעד, היו תקליטי אולפן, עבודה סופר מדוקדקת על פני זמן רב. היום, כשהאולפן בבית, אני מרוכז בעיקר בשירים והצד האולפני הפך למסובב ולא לסיבה. שיר טוב יכול לעבוד גם בהפקת אולפן נכונה וגם לבד עם גיטרה".

עם איזה יוצרים היית רוצה לעבוד ועדיין לא הספקת?

"אילן מוכיח. אני מחכה לאפליקציה".

מודעות פרסומת
מתויג: