המקום הראוי ליאפים

Posted on 14 בפברואר 2012 של

5


.

מאת גילי לוי דה קיד

צילום וידיאו: יותם מיכאל יוגב

עד לפני כמה שבועות, יאפים עם ג'יפים לא הופיעו משהו כמו עשור, בערך מאז שהוציאו את אלבומם הראשון, "בשנת החרב בחוץ והרעב מבית", ונכנסו עמוק ללבם של מאזיני שוליים רבים. זו הסיבה שלמרות מזג האוויר המחורבן, בערב ההופעה בצוללת צהובה השתרך בכניסה תור ארוך ומופתי מאוד שהגיע כמעט עד החניה. סיבה נוספת טמונה בכך שלמרות שהיאפים הפסיקו להופיע, הם המשיכו להוציא אלבומים. לא דובר כאן באיזה איחוד של להקה ארכאית ושבעה שמנסה לרכב על הצלחות העבר שלה, ובארצנו שופעת המיחזור אפילו הניימדרופינג מיותר כאן.

שש שנים לאחר האלבום הראשון (שיצא ב-2002), שחררה הלהקה את אלבומה השני, "נבל דוד אדום" – 12 קטעים בני 23 דקות (!) קצביות, נוטפות ארס ורוויות דימויים על אפוקליפטיקה ואפסיות האדם. תפנית חדה מהאלבום הראשון, שעל אף הייחודיות והמורכבות הרגשית שלו, עדיין ידידותי למשתמש באופן יחסי. קחו למשל השיר "הבת של הדיקן"; תחליפו בו את האזכורים של צלבי קרס, סאדו וקוקאין, ותקבלו שיר שצולח את הפלייליסט הגלגל"צי ופנתיאון הקלאסיקה העברי בקלות.

בשלב הזה חלק ממעריצי יאפים עם ג'יפים, ועוד כמה מבקרי מוזיקה, התחילו להתבכיין על זה ש"נבל דוד אדום" לא קומוניקטיבי מספיק, ואני אנצל את הבמה שניתנה לי כאן לומר שמדובר בלא פחות מחבורה רכרוכית ורופסת של אנשים שלא היו מוכנים לצלול לעובי הקורה של יצירה משמעותית שזכאית להיקרא נכס צאן ברזל. למען ההגינות יש לציין שנמניתי עם חבורה זו בהאזנות הראשונות לאלבום.

מה שאותה קבוצת אנשים מפספסת זו נבואת זעם שלמה ומהודקת בת זמננו, שבנויה מעולם מילולי עשיר ומסתורי של מסעות בין תרבויות וזמנים, אגדות, שימושים מטאפוריים יפהפיים בבעלי חיים ("מגבעולים צרודים בוקע לחש מתנצל, בשולי הכביש עכביש מקלל"), והנפשה של אובייקטים לא שגרתיים ("זהו בטון מוגן, יש לו חליפה, מזוודה, וכובע קטן") כשמעל כל זה, ובאופן כמעט ממזרי, הם איכשהו מצליחים תמיד להפוך את תמהיל הדימויים שלהם לאקטואלי.

הדוגמה הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה לקוחה מתוך השיר "הבת של הבישוף", שמדבר, לפחות לדעתי (וזה היופי, אי אפשר לקבוע בוודאות), על בת של בישוף המתהוללת עם אינדיאנים בתקופת כיבוש אמריקה ("על כל אדום עור שעל הטיפי שלו דהרה, תקעקע כוכב לבן על לחי ישבנה המתבדר ברוח"). החוליה המקשרת מגיעה בסוף השיר, כאשר הדובר חותם בהכרזה: "ואמתח מפרשים, ואכוונן מצפנים, ואצליף בחותרים, אל תוך שני משולשי ברמודה מצטלבים".

זה נכון, המסרים מוצפנים היטב בטקסט, אבל מה לעשות, תמיד אעדיף משפטים כמו "כל אוכף חוק במדים, שוט לסיפוק היצרים", על משפטים כמו "כוס-אמ-אמק כל המנאייק" (הדג נחש), חביבים ככל שיהיו. בשורה התחתונה, אם יש צדק קוסמי, בעוד כמה שנים ילמדו את הטקסטים של יאפים עם ג'יפים בבתי הספר.

על האלבום האחרון, "קיץ של עור נמר", שיצא באוגוסט האחרון והיווה את הטריגר להופעות האחרונות, אני נמנע עדיין מלהביע דעה נחרצת. זה בשביל לא ליפול באותה פסקנות שאליה נפלתי בשמיעות הראשונות של "נבל דוד אדום", אבל בגדול ונכון לעכשיו הוא נשמע כמו סינתזה מקסימה בין הכתיבה הגאונית באלבום השני והשירים הפחות דחוסים אינפורמטיבית של האלבום הראשון.

משפטים כמו "זה טבען של אהבות, מתנדנדות כמו מניות" כבר מתחילים לחלחל פנימה, וכשדניאל קיצ'לס שר ב"שבט הלוחמים" אני נשבע שהייתי עוזב הכל ושועט איתו לתוך התופת – וזה לא בגלל שאני כבר עומד היטב על משמעות השיר, אלא משום שכשהוא צועק "אל תוך הלהבה" זה כל כך משכנע וכנה ומהמקום הכי עמוק וחבוי בלב, שלא צריך סיבה רציונלית לרוץ.

ולמרות כל האהבה הגדולה שלי ללהקה, ועל אף העיבודים המרנינים לשירים הישנים ואנסמבל הנגנים המצוין שגובש, ההופעה של יאפים עם ג'יפים בצוללת צהובה לא היתה לטעמי הופעה טובה. אמנם היה כיף מאוד לראות בקהל אנשים שהיו שם כשהלהקה קמה עומדים לצד קהל צעיר שנצבר עם השנים מהקשבה לאלבומים שהתגלגלו מיד ליד, ואני לא אשכח את החיוך שכמעט קפץ מתוך הפרצוף של הבחורה ששמעה את המילים שפתחו את ההופעה – "לא עוזב את ג'פאן" – אבל, וזה אבל גדול, משהו במפגש שבין הבמה השמרנית ללהקת נגד מובהקת כמו יאפים עם ג'יפים גרע מהאיכות שלה. בחורה יפה, אין לה צורך באיפור.

כל זה גרם לי לתהיות כואבות לגבי הפורמט המודרני של הופעה, שבו המוזיקאים שעל הבמה שומעים ממוניטורים דבר אחד והקהל שומע בחוץ מה שנראה נכון לסאונדמן (ובמקרה הזה היה נראה לסאונדמן נכון לשים את התופים מקדימה, אבל לא זו הנקודה). השיטה הזו יכולה לעבוד טוב לפרפורמרים שקורצים לקהל, אבל יאפים עם ג'יפים הם לא פרפורמרים ואני לא רוצה שיופיעו בפני. אני רוצה שיספרו לי משהו מכתבי הסתרים שלהם.

כמה שבועות לפני אותה הופעה בצוללת, בחזרה הפתוחה החצי סודית שהתקיימה באוגנדה, היתה ללהקה הזדמנות להיות מה שהיא באמת. מבחינת השירים, אם אני לא טועה, זו היתה הופעה כמעט זהה לחלוטין, רק שכאן היא התקיימה בחדר הקטן נטול הבמה, התאורה, ומערכת הסאונד האימתנית של הצוללת – רוב המוזיקה בקעה מהמגברים ששימשו גם את הקהל וגם את הלהקה. והנה, כל האיכויות של היאפים יצאו החוצה ובגדול. על הרצפה ישבו מעריצי הלהקה מהופנטים, בזמן שהאיש הצעיר עם הנפש הזקנה-הנודדת קיצ'לס חלק את הסיפורים האלמותיים של יאפים עם ג'יפים במה שהיתה לא פחות מההופעה הטובה והמרגשת ביותר שראיתי בחיים.

פורסם בגרסה מקוצרת ב"זמן ירושלים", 10.2.2012

מודעות פרסומת